הם נאבקים על מקומם, נגד הדיכוי ולמען זכויותיהם. הם נאבקים על חירותם

ממלחמת האזרחים העקובה מדם באתיופיה דרך מחאת הנשים האפגניות נגד שלטון טליבאן ועד המחאה העממית בעקבות תוצאות הבחירות בבלארוס, "הארץ" סוקר כמה מהמאבקים הבולטים

חודשיים עברו מאז פתחה רוסיה במלחמה במזרח אירופה, והעם האוקראיני נלחם כעת למען עתידו וחירותו. ברחבי העולם מתנהלים שורה של מאבקים אזרחיים ומזוינים של עמים נגד דיכוי, למען חירות וזכויות — חלקם נמשכים שנים רבות. 

ממלחמת האזרחים העקובה מדם באתיופיה דרך הסכסוך בסהרה המערבית ועד למחאת הנשים האפגניות נגד שלטון טליבאן — סקרנו שבעה מאבקים למען חירות ברחבי העולם ובדקנו מה הסיכוי שלהם להצליח: 

הנסיגה באוגוסט של כוחות ארה"ב ונאט"ו מאפגניסטאן והשתלטותם המהירה של טליבאן על השלטון סימנו את סיומן של עשרים שנות שגשוג וקידמה יחסיים במדינה, יותר מכל עבור הנשים בה, שנאבקות מאז לקיים חיים עצמאיים תחת חוקיו הנוקשים של הארגון האסלאמיסטי הקיצוני. 

בימים הראשונים לשלטון החדש הבטיחו מנהיגי הארגון שיאפשרו לנשים להמשיך לעבוד מחוץ לבית וירשו לילדות ללמוד בבית הספר, כפי שהתאפשר להן בעשורים האחרונים. אלא שעם כל איסור חדש שהתפרסם התבדו התקוות: תחת ההגבלות הנוכחיות נאסר על ילדות ללמוד בבתי ספר לאחר שסיימו את כיתה ו', נשים אינן רשאיות לעלות על טיסה אם אינן מלוות בגבר שהוא גם קרוב משפחה וחל איסור על בילוי משותף של גברים ונשים בגנים ציבוריים. המשרד הממשלתי לענייני נשים נסגר, ובמקומו נפתח משרד ל"הפצת מידות טובות ומניעת מידות רעות" שתפקידו לאכוף את חוק השריעה האסלאמי. ניסיונות מחאה מצד נשים דוכאו באלימות בידי אנשי הטליבאן, בכמה מקרים אף בשימוש באש חיה. 

"תמיד האמנתי שההיסטוריה היא תהליך של קידמה, אבל בחודשים האחרונים אני עדה לרגרסיה מהירה של ארצי לימי הביניים", כתבה לגרדיאן בשבוע שעבר מורה לשעבר בבית ספר לנשים בקאבול שנסגר. "בעבר נשים וילדות עשו צעדים קטנים לקראת עתיד טוב יותר. כעת רק היכולת ללמוד בבית ספר הפכה לחלום בלתי מושג עבור מאות אלפים מהן". 

הטריטוריה שבצפון-מערב אפריקה, שהיתה עד אמצע שנות ה-70 קולוניה ספרדית, נמצאת כיום כמעט לחלוטין בשליטת מרוקו מאז שסיפחה את רוב השטח בשנת 1979. רוב מדינות העולם לא מכירות בסיפוח — וגם לא רבים מתושביה. ארגון "חזית פוליסריו", הנתמך בידי אלג'יריה, נלחם כיום למען עצמאותה של סהרה המערבית. 

אנשי החזית הודיעו כי לא יקיימו את הסכם הפסקת האש מ-1991 — ששם קץ למלחמת הגרילה בת 16 השנים עם מרוקו — בעקבות שנים ארוכות של תסכול מהציפייה למשאל העם שהבטיח האו"ם לקיים בארצם. מאז, יש עימותים אלימים בין הכוחות בטריטוריה הגדולה והנשכחת במדבר, שגבו מעט קורבנות באופן יחסי. 

התקווה של "חזית פולסיריו" לעצמאות ספגה ב-2020 מכה קשה, כשבשלהי ממשלו של דונלד טראמפ הביעה ארה"ב תמיכה בתביעתה של מרוקו על הטריטוריה, כחלק מהניסיון להביא לנירמול היחסים הדיפלומטיים בין מרוקו לישראל. מדינות אחרות הכירו בעצמאות סהרה המערבית, בעוד שמדינות רבות תומכות בניסיונות האו"ם למצוא פתרון דיפלומטי לסכסוך. 

בשנה שעברה פרץ משבר ביחסי מרוקו וספרד בעקבות אשפוזו בספרד מטעמים הומניטריים של מנהיג החזית בראהים ראלי שחלה בקורונה. ארגוני זכויות אדם וגורמים מסהרה המערבית ניצלו את ההזדמנות כדי להאשים אותו ואת מנהיגים נוספים בחזית פוליסריו בפשעי מלחמה, לרבות רצח עם, רצח, טרור, עינוי וחטיפות — ולקרוא למעצרו, אך בית משפט במדריד דחה את הטענות בטענה כי התובעים לא הצליחו להמציא ראיות המעידות על אחריותם. בשבוע שעבר הודיעו אנשי החזית כי הם משעים את יחסיהם עם ספרד בשל התמיכה שהביע הממשל במדריד בכוונתה של מרוקו להכריז על האזור כאוטונומיה.  

תושבי קבוצת האיים בדרום-מערב האוקיינוס השקט חלוקים כבר שנים באפשרות להכריז על עצמאות ולשנות את מעמדה הנוכחי של הטריטוריה שבשליטת צרפת. בתוך שלוש שנים נערכו במקום שלושה משאלי עם בעניין, בשלושתם הצביעו רוב התושבים נגד עצמאות — אלא שהסיפור מורכב יותר.

משאל העם האחרון, שנערך בדצמבר, הסתיים אמנם ברוב של 96.5% לטובת הסטטוס הנוכחי, אך ההצבעה נערכה לאחר קמפיין טעון במיוחד. "חזית השחרור הסוציאליסטית קנאק" (FLNKS), תנועה למען עצמאות הטריטוריה, קראה לתושבים הילידים להחרים את ההצבעה, ובפועל עמד שיעור ההשתתפות על 44% בלבד. בתנועה טענו שמגפת הקורונה, שפגעה באופן לא פרופורציוני בבני קנאק ובילידים אחרים, פגעה במאמצי הקמפיין שלהם למען העצמאות והפכה אותו לבלתי אפשרי. 

רשמית, ההצבעה בדצמבר היתה ההצבעה האחרונה בעניין. אך בשבוע שעבר קראה לצרפת "מפלגת שחרור קנאק" (PALIKA) לערוך משאל נוסף, רביעי, שיסייע לדבריהם למטרתה לבסס אחיזה כלכלית ופוליטית משמעותית באזור האוקיינוס השקט. "אנחנו מבקשים לערוך משאל רביעי באשר לאפשרות לעצמאות", אמר שארל וואשטיין, נציג התנועה, שהוסיף כי כמדינה תוכל קלדוניה החדשה לסייע לצרפת במשימתה. "בואו נדבר כשתי אומות ריבוניות, ולא בדרך החד צדדית הזו". 

באוגוסט 2020 הכריז נשיא בלארוס אלכסנדר לוקאשנקו, המכונה "הדיקטטור האחרון של אירופה", על ניצחון מוחץ ברוב של 80% בבחירות לנשיאות המדינה. ארגוני זכויות אדם ומדינות במערב הגדירו אותן כלא הוגנות וטענו לזיוף התוצאות. יריבתו של לוקאשנקו, סבטלנה טיחאנובסקאיה, קיבלה על הנייר כעשרה אחוזים בלבד על אף תמיכה עממית רחבה — מאות אלפים יצאו לרחובות להפגין באחת מהמחאות העממיות הגדולות ביותר במזרח אירופה בשנים האחרונות. 

משטרו של לוקאשנקו פעל באלימות לדכא את המחאה. מהלכים אלה כללו, בין היתר, מעצרי שווא של עשרות אלפי מפגינים. טיחאנובסקאיה נאלצה להימלט מהמדינה מתוך חשש לחיי משפחתה. ההמונים המשיכו את המחאה גם בהיעדרה והפגנות הענק לא שכחו גם בעקבות מעצרם של רבים מפעילי המחאה הבולטים, בהם מריה קולסניקובה, מוזיקאית שהפכה לאחת ממנהיגות המחאה הבולטות ונידונה בספטמבר ל-11 שנות מאסר במושבת עונשין.

אלא שעם הזמן איבדה המחאה העממית את המומנטום וההפגנות נפסקו. המחאה התעמעמה עוד יותר לאור מעורבותו של הנשיא לוקאשנקו בפלישה הרוסית למדינה השכנה אוקראינה. אך האופוזיציה במדינה ממשיכה להתקיים, גם אם על אש קטנה, ומתמקדת כעת, בין היתר, בהתנגדות למלחמתו של פוטין. באופוזיציה מקווים שניצחונה של אוקראינה תסמן את ניצחונם שלהם בקרב לחופש. 

"יש כאן חלון הזדמנויות", אמר בשבוע שעבר פעיל המחאה ודים פרוקופייב ל-CNN. "קראנו לבלארוסים להצטרף לקרב באוקראינה, כי מדובר בשלב הראשון שיוביל לשלב השני – הקרב על בלארוס".

"אם אוקראינה תפסיד במלחמה, לבלארוס לא יהיה סיכוי להשתחרר", הסביר. "אם אוקראינה תנצח, פוטין יהיה עסוק וחלש מדי בשביל לסייע ללוקאשנקו ולספק לו משאבים".

מלחמת האזרחים שפרצה במדינה המרכז-אפריקאית ב-2017 בין כוחות הממשלה לבין מורדים בדלנים היא מאבק בין הרוב דובר הצרפתית לבין המיעוט דובר האנגלית הנמצא בשני אזורים במערב המדינה. במאבק הזה האלימות לא פוסחת על איש וחפים מפשע נקלעים ללחימה. האנגלופונים, שמהווים חמישית מהאוכלוסייה בת 25 מיליון התושבים, שאפו תחילה לרפורמה במערכות המשפט והחינוך — אך כשיצאו בהמוניהם לרחובות והמחאות התפשטו, הצבא נשלח לדכא את המפגינים בכוח, ומנגד הקימו דוברי האנגלית כוח חמוש משלהם שיצא לפעולות תגמול אלימות נגד כוחות הממשלה. 

ב-2017 הכריזו דוברי האנגלית על הקמת "אמבזוניה", על שם מפרץ אמבס בדרום-מערב המדינה. למדינה יש דגל, המנון לאומי (בשם "ארץ החופש"), בירה, מטבע ודרכון — אך היא נטולת הכרה מטעם אומות העולם, והראשונה בהן היא קמרון עצמה. ההכרזה הובילה להחרפת הסכסוך ובמקביל החלו דיווחים גם על פשעי מלחמה שמבצעים שני הצדדים. לפי הערכות נהרגו אלפי אזרחים בתקיפות, הכוללות שריפת כפרים ותקיפות בבתי ספר. יותר מחצי מיליון תושבים נאלצו לעזוב את בתיהם בשל הסכסוך. 

לפני כשבועיים הודיע הארגון ההומניטרי רופאים ללא גבולות כי הוא משעה את פעילותו באזורי הבדלנים שבדרום-מערב המדינה בשל מעצרם של ארבעה אנשי צוות. ארגונים הומניטריים נוספים דיווחו כי פעילותם במדינה הוגבלה בשל גניבות והגבלות מצד קבוצות חמושים. 

ראש ממשלת אתיופיה וחתן פרס נובל לשלום, אביי אחמד הבטיח לאחד את ארצו השסועה.. אך בנובמבר 2020 הוא שלח כוחות צבא גדולים לתקוף את הבדלנים בחבל תיגראי שבצפון המדינה, אותם כינה "כנופיית פשע". המתקפה עוררה מלחמת אזרחים ועמה מעשי זוועה ורעב במדינה האפריקאית השנייה במספר תושביה. באחד המשברים ההומניטריים הקשים בעולם כיום. יותר מ–1.7 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם באזור בתקופת הלחימה בין הצדדים וכ–900 אלף נתונים בחרפת רעב, על פי נתוני האו"ם. 

ביוני חלה תפנית בלחימה, כשכוחות "החזית העממית לשחרור תיגראי" (TPLF) הודיעו שכבשו מחדש את מקלה, בירת תיגראי, מידי כוחות הממשלה הפדרלית שנסוגו מהאזור במפתיע. ביום הניצחון צעדה שיירה ארוכה של לוחמים שיכורי ניצחון ברחבי העיר, בראשה אישה במדים, אוחזת רובה סער ואת דגלו של חבל תיגראי. התושבים יצאו לרחובות ובירכו את החיילים.

בחודשים שאחרי אותו הניצחון המשיכו הצדדים במתקפותיהם בניסיון להרחיב את אזורי השליטה שלהם, בעוד שהמצב ההומניטרי ממשיך להידרדר. משרד החוץ של ארה"ב הביע בתחילת החודש חשש כבד לאור דיווחים על מתקפות על רקע אתני שבוצעו נגד אזרחים בחבל אמהרה הסמוך לתיגראי, שעל פי ארגון אמנסטי עולים לכדי טיהור אתני. במארס קיבלו כוחות הבדלנים בתיגראי את הצעתו של ראש הממשלה להפסקת אש הומניטרית, שתאפשר להעביר סיוע לתושבים. על פי נתוני האו"ם, יותר מ-90% מ-5.5 מיליון תושבי החבל זקוקים לסיוע במזון. 

צבא מיאנמר, האחראי על הטבח בבני המיעוט הרוהינגי במדינה ב-2017, ביצע בפברואר בשנה שעברה הפיכה שלטונית צבאית אשר קוממה נגדו המוני מפגינים הדורשים דמוקרטיה. המחאות דוכאו במשך חודשים ארוכים במתקפות צבאיות אלימות שהובילו לעימותים עם המפגינים, חלקם חמושים. במקביל הוטלו על מנהיגת המדינה המודחת וכלת פרס נובל לשלום, אונג סן סו צ'י, עוד ועוד עונשי מאסר בגין עבירות שונות, בהן הסתה למהומות והפרת תקנות הקורונה.

בעוד שהחונטה הצבאית מתקשה להשליט סדר בכלכלה הכושלת, במערכות הבריאות והחינוך שקרסו ובשיעורי העוני שזינקו, אנשי המחאה יצרו התארגנות חדשה — "ממשלת האחדות הלאומית", ממשלת צללים פרו-דמוקרטית שהוקמה על ידי פקידי ממשל שמתנגדים לצבא אשר זוכה לפופולריות ציבורית עצומה וחותרת לשלטון פדרלי. "לארגון שלנו לא יהיה מנהיג אחד", אמר בנובמבר או מין קו נאינג, אחד מחברי הארגון, "אלא הנהגה שיתופית". בספטמבר הכריזו אנשיה על "מלחמה הגנתית" נגד החונטה וקראו לארגונים אזרחיים חמושים לפגוע בצבא ובנכסיו.

"אף אחד מאיתנו לא יוותר על המאבק הזה. החירות תנצח ואנחנו נשוחרר", כתב מפגין ממיאנמר בטור אישי שפורסם ב"הארץ" בשנה שעברה. "הגיעה השעה לשים קץ לרודנות הזאת אחת ולתמיד. המהפכה חייבת להצליח, לא משנה מה הן הנסיבות".