נטפליקס מתיימרת להציג נשים חזקות, אבל בעצם רק מקטינה אותן

שלושה כותרים בשירות הסטרימינג הגדול בעולם מדגימים את תופעת הפֵמינטפליקס: נטייה להציג נשים כעצמאיות, "מועצמות", נוקמות במי שעושה להן עוול – אבל בפועל לא מאיימות על אף אחד, ובוודאי לא על שום מבנה חברתי ויחסי כוח

מה המשותף לג'ורג'ינה רודריגס, לג'וליה הארט ולנשים שנפלו קורבן לנוכל הישראלי שהציג את עצמו בשם סיימון לבייב? הראשונה היא בת זוגו ואם אחד מילדיו של כדורגלן-העל הפורטוגלי כריסטיאנו רונלדו; השנייה היא אמריקאית יהודייה שעזבה את החברה החרדית שבה חיתה ונהפכה לטייקונית אופנה; והאחרונות ברשימה הן איילין, פרנילה וססיליה, שלוש נשים שהיו משוכנעות שמצאו נסיך עשיר על סוס לבן – אבל איבדו את כל כספן ואף שקעו בחובות.

כולן מככבות עכשיו בתוכניות שונות של נטפליקס, באופן שמצטבר לכדי תופעונת שאפשר לכנות פֵמינטפליקס: מין נטייה להציג נשים כחזקות, "מועצמות", עצמאיות, נוקמות במי שעושה להן עוול – אבל בפועל נשארות בתחום הצר שהחברה מייעדת לנשים, ולכל היותר מדגימות, אם בכלל, מין "עוצמה" רכה, שלא מאיימת על אף אחד ובוודאי לא על שום מבנה חברתי ויחסי כוח.

"אני ג'ורג'ינה", דוקו-ריאליטי ששוקל אפילו פחות ממושא הסדרה, מציג לכאורה את חייה של רודריגס, בת זוגו של הכדורגלן המהולל, שנחשד באונס – פרט שלא בא לידי ביטוי בשום שלב, כמובן – כולל בילויים על יאכטה, במטוס פרטי וכדומה. רודריגס מוצגת כאישה חזקה, שיודעת מה היא רוצה – ואולי היא באמת כזאת; אבל גם אם נתעלם מהשעמום המובנה והעמוק שהז'אנר הזה מפיל עלי, הרי תהיה רודריגס מרשימה ככל שתהיה, אנחנו צופימות בסדרה (שישה פרקים, לא פחות) על אודותיה רק מפני שהיא "בת הזוג של" גבר רב כישרון בתחומו ועשיר מאוד.

וזה הרי העניין העיקרי, העושר הבלתי נתפס שמגולם ב"אני ג'ורג'ינה": הפרק הראשון נסוב סביב בחירת שמלה באטלייה של ז׳אן פול גוטייה, בשני היא מזמינה חברים ליאכטה המפוארת של בן זוגה כדי לשוט למרוץ פורמולה 1, ובפרק אחר המשפחה נופשת במיורקה. נו, כמו כל משפחה נורמטיבית. כסף, על פי ג׳ורג׳ינה ונטפליקס, הוא המתכון לעצמאות נשית, חירות ואפשרויות. האמת היא שזה לא מופרך: כסף אמנם חשוב מאוד לכל אלה, אבל השאלה האם לא מדובר במקרה הזה בפסוודו-עצמאות ומי באמת מכתיב בו את הנרטיב – נותרת פתוחה.

ועוד מציעים לנו שירותי הסטרימינג הפופולריים כל כך את My Unorthodox Life ("חיי: מהלכה למעשה") – סיפורה של ג'וליה הארט, שחיתה כאישה חרדית לכל דבר במונסי שבמדינת ניו יורק, עד שבגיל 42 יצאה בשאלה והפכה לאושיית אופנה, בעלת סוכנות דוגמניות גדולה ונוצצת.

אין ספק שצריך אומץ רב כדי לעשות מה שעשתה האישה-פצצת-אנרגיה הזאת, אבל נטפליקס, כמו נטפליקס, מרדדת את סיפורה באמריקאיוּת מצויה וקפיטליסטית במיוחד. עם כל ההעצמה והתובנות על נשיות ופמיניזם שהארט מפרטת מול המצלמה, התרומה שלה למאבק מסתכמת בעיקר בנכונותה ללהק דוגמנית שהיא אם יחידנית לתצוגה שהיא מפיקה. ואי אפשר שלא לחייך מתחת לשפמפם הפמיניסטי כשהיא מדברת על הפתיחוּת שלה לכל המידות ולמגוון של נשים, כשבפועל פוסעות בסך מול עינינו ועיניה דוגמניות שגרתיות לגמרי: רזות מאוד, גבוהות – המודל הרגיל, תרתי משמע.

עוד מפגן של נשים שלכאורה לוקחות בחזרה את הכוח לידיהן נראה במידת מה גם ב"נוכל הטינדר", הסרט שמביא את הסיפור של סיימון לבייב/שמעון חיות, שהונה לכאורה נשים במיליוני שקלים, מבטיח להן גדולות ונצורות ומותיר אותן עם חובות. שלוש מהנשים האלה מתראיינות בסרט, ולקראת סופו מתארת אחת מהן איך מכרה בגדי מעצבים יקרים (ומכוערים להפליא) שרכש לבייב (שהציג עצמו כבן למשפחת המיליארדרים אך אינו קשור אליה) ולא העבירה לו את הכסף למרות תחנוניו, וכיצד אף הביאה למעצרו (לבייב/חיות, אגב, גדל גם הוא בקהילה חרדית, מה שלנוכח התחכום הלא-מבוטל של הונאותיו-לכאורה מעורר מיד את השאלה האומנם אי אפשר להסתדר בעולם בלי לימודי ליבה, כפי שנטען רבות). שוב, הכסף כמקור לכוח ואשליה של עצמאות, אף שהוא גם זה שבמקור סיבך את אותן נשים.

כסף שנשפך כמים, זוהר – גם אם הוא מזויף – וחלומות על חיי עושר, אהבה מסרטים ושאר פנטזיות אמריקאיות-מאוד-אבל-לא-רק גודשים את שלושת הסרטים-סדרות הללו. פמינטפליקס, כך נדמה, הוא האח הטלוויזיוני של שימוש בפמיניזם למסחרה למיניה – כוח נשי, שמקורו בכסף, כמרצ'נדייז סימבולי. הוא גם חבר טוב של המלה המאוסה "העצמה": זו שמגלמת את הרעיון שצריך "להעצים" נשים, מבחוץ כמובן. כי מה הן יעשו בלי זה, החמודות האלה.