בצה"ל מתרחשת הסללה מושתקת, והגיע הזמן להכיר בקיומה

בעוד שהצבא מבליט שיבוץ של צעירים מקבוצות מבוססות ביחידות טכנולוגיות, הוא עדיין מתקשה להודות בהסללה השנייה — זו שמובילה צעירים מהפריפריה לשמש בתפקידי לחימה ושיטור, ולשלם בדמם

בדצמבר 2017 נפל דבר בצה"ל: ראש אגף כוח האדם במטכ"ל, אלוף מוטי אלמוז, הודה בקיומה של הסללה חברתית בצבא — כלומר, בהתהוות של מסלולי שירות לא־שוויוניים, המובחנים באופי הקבוצות החברתיות המתגייסות אליהם. בתשובה לשאלה האם יש חלוקה בצה"ל שמנציחה פערים חברתיים, באופן שבו מתגייסים מהפריפריה משובצים לשירות קרבי, ואילו מתגייסים מהשרון משובצים למקצועות הטכנולוגיים, הכחיש אלמוז שמדובר במדיניות רשמית, אך הודה: "היינו רוצים שזה יהיה יותר מעורבב.... זה לא יילך רק ש[אתה] תגיד לי את המצב הסוציו־אקונומי שלך, ואני בעצם אקבע לך עכשיו את המסלול בחיים". בכך, באחת, ניתץ דובר רשמי של הצבא את מיתוס השוויון של הצבא.

ואולי לא היתה לו ברירה. בעשור השני של שנות האלפיים רבו הפרסומים ב"הארץ" ו"בידיעות אחרונות" שלפיהם מתגייסים מקבוצות מבוססות משובצים למערך הטכנולוגי (ובמרכזו יחידה 8200) בשיעור העולה על שיעורם באוכלוסייה. הנתונים האלה — ולצדם פרסומים על ההצלחה הכלכלית של בוגרי אותן יחידות — העידו על חסמי כניסה של קבוצות מוחלשות למערך הטכנולוגי והגבירו את הלחץ הציבורי שקרא לצבא לשנות את המצב. אך בעוד שהצבא הודה בהסללה לתפקידים הטכנולוגיים, ואף סיפק לתקשורת נתונים על כך, הוא עדיין מתקשה להודות בהסללה השנייה, המושתקת: זו שמובילה צעירים מהפריפריה לתפקידי לחימה.

במרץ 2022 שב הצבא למסורת העבר ופירסם נתוני גיוס, לרבות לתפקידי לחימה, בחתך לפי רשויות מקומיות — אמצעי מוכר לעידוד תחרות ארצית לטיפוח מוטיבציה בקרב תלמידי התיכון. לדברי ראש אכ"א, אלוף יניב עשור, הפרסום נועד לסתור את הטענות "כי רק הנוער מהפריפריה משרת בקרבי", ולהראות כי "המתגייסים לצה"ל וליחידות קרביות מגיעים מכלל הערים והיישובים במדינה". לפי דיווח ב–ynet, "הטענות שבצה"ל התייחסו אליהן הן שפירסמתי במחקריי".

בפברואר האחרון התראיינתי לחן ארצי סרור ב"ידיעות אחרונות" והצגתי נתונים מעודכנים על מיפוי מוצאם האתנו־מעמדי של חללי הצבא בפעולות מבצעיות. זו עבודת מיפוי שאני עורך מאז 2005, ושהתפרסמה לראשונה ב"הארץ". השוויתי את השבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה (יוני 1982), שבה רוב הצבא לחם, למלחמות שנות האלפיים — האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה, סבבי הלחימה בעזה, והמשימות השוטפות בגדה, ברצועה ובגבול לבנון. גיליתי שבקרב החללים, שיעורן של קבוצות המעמד הבינוני־חילוני הוותיקות — כולל מזרחים בני המעמד הבינוני ומעלה וההתיישבות העובדת הוותיקה — ירד מ–68% ל–45%. בה בעת, שיעורן של קבוצות אחרות — דתיים, מזרחים ממעמד הביניים ומטה, מתנחלים, מהגרים, דרוזים ונשים — עלה מ–32% ל–55%. תופעה זו התעצמה לאחר האינתיפאדה השנייה, ומאז בני ובנות קבוצות אלה מקריבים קרוב ל–80% מחללי המשימות השוטפות (לא לחימה) בגדה וברצועה, כלומר לחימת הצווארון הכחול של השיטור.

שינוי זה אינו מוסבר בשינויים דמוגרפיים, אלא חברתיים. הוא טמון בירידת המוטיבציה של הקבוצות המבוססות, ובעליית המוטיבציה בקרב קבוצות ממדרג נמוך יותר. פרסומיי בעבר אמנם עוררו עניין ציבורי, אולם הפעם נלווה לכך גם ניסיון דה־לגיטימציה. ביטויו המובהק היה בשיר שפירסם קצין חינוך ראשי, ובו בין היתר שאל "מי הוא האיש שאין בו תום ואין בו חמלה עלינו הנפקדים והפוקדים בבתי העלמין של מעלה ובבתי העלמין של מטה". אדגיש: מיפוי החללים היה רק אינדיקציה מובהקת, אך לא בלעדית, לשינויים בהרכב החברתי של הצבא הלוחם; אלה מגובים בין היתר גם בניתוח עומק של שיעורי הגיוס בחתך רשויות, השונה מהמצג המגמתי שהצבא חשף.

* * *

מה ההסבר לכך שהצבא מסוגל להכיל נתוני הסללה למקצועות הטכנולוגיה אך לא ללחימה?

צה"ל מעולם לא היה צבא שוויוני. הוא נבנה מימיו הראשונים על בסיס הסללה אתנו־מעמדית סמויה ומגדרית גלויה, במידה רבה בזכות מבחני הקב"א. אלה דחקו בעיקר מזרחים ממעמד הביניים ומטה אל שולי היחידות הקרביות, ומנעו מהם להתקדם בצבא ולהגיע לקצונה. מנגד, בני קבוצות מבוססות זכו לעדיפות בשיבוצים ובקידום, ואי־השוויון הזה סייע, לדוגמה, להצדיק את תגמוליהם המועדפים של בני ההתיישבות העובדת הוותיקה, שנתפסו כמי שתרמו יותר לצבא. בכך תרם אי־השוויון למוטיבציה להקריב.

לאורך השנים הצבא הסווה את אי־השוויון כדי לשמר את דימויו ככור היתוך שוויוני. ובכל זאת, הוא שיתף פעולה עם חשיפת נתוני ההסללה ליחידות הטכנולוגיות, ואף הודה בקיומה.

ההסבר לכך פשוט: חשיפת ההסללה תורמת לצבא. הצבא מיתג את המגזר הטכנולוגי הצבאי כמגזר אליטיסטי, ההולם את המוטיביציה של הקבוצות המבוססות, שמעדיפות שירות שנושא בצדו תשואה מקצועית־כלכלית. פרסומי ההסללה סייעו לצה"ל לבלום את שחיקת המוטיבציה של בני הקבוצות המבוססות, שעד אז העדיפו רבים מהם לחמוק משירות כלל. 8200 ודומיה העניקו אורך נשימה לשירות החובה.

יתר על כן, מוזר ככל שזה יישמע, הצבא דווקא מינף את הביקורת על ההסללה. היא העניקה לו שלושה יתרונות. ראשית, הצבא לקח אחריות לתקן את המצב, אחרי שבתחילה הוא הטיל את האחריות על מערכת החינוך. "למערכת החינוך במדינת ישראל יש השפעה גדולה על מה שקורה פה בצה"ל, ואותה אני לא יכול לתקן", הסביר ב–2018 תא"ל ערן שני, ראש חטיבת תכנון ומינהל כוח אדם בצה"ל. ב–2020, בעיצומה של הביקורת, כבר התחייב הרמטכ"ל אביב כוכבי להרחיב את נגישות צעירי הפריפריה ליחידות הטכנולוגיות, והצבא קידם מגוון תוכניות. בעוד הצבא יכול היה להסתפק בשינוי כללי המיון ליחידות הטכנולוגיות ובהנגשה גיאוגרפית לפריפריה של תהליכי המיון, כמתחייב מגוף ציבורי, הוא בחר בפעולה מתקנת, המקנה לו מחדש את תפקידו החשוב (בעיני עצמו) בעיצוב החברה.

שנית, התוכניות שקידם הצבא מעמיקות עוד יותר את מעורבותו במערכת החינוך. לצד התוכניות הוותיקות "עתידים" ו"מגשימים", המסייעות לרכישת חינוך טכנולוגי בפריפריה כדי להשתלב ביחידות הטכנולוגיות, התפתחו באחרונה תוכניות נוספות. גולת הכותרת היא "גשרים", תוכנית שבמסגרתה מורות ומורים צבאיים וחיילים מטעם 8200 מעבירים שיעורי תיגבור טכנולוגי בבתי ספר בפריפריה, כולל בחטיבות הביניים. עתה הצעירים נחשפים לצבא מגיל צעיר. עדות לכך סיפק בראיון קצין שמלווה תוכנית נוספת, "להבים", שנימק מדוע מלמדים נערים בבאר שבע לייצר ולהטיס רחפנים: "ב'תנופה' (התוכנית הרב־שנתית של הצבא) יש התייחסות רב־ממדית ללחימה — והרחפנים משחקים בה תפקיד מרכזי". כלומר, התוכנית של הצבא משפיעה על תוכניות הלימודים. לא ירחק היום שבו מערכת החינוך בפריפריה תימדד על פי שיעור התלמידים והתלמידות המשובצים ביחידות הטכנולוגיות ולא על־פי ההשכלה והערכים שהיא מעניקה. זו עליית מדרגה במיליטריזציה של מערכת החינוך.

ושלישית, הכשרת כוח אדם טכנולוגי בפריפריה מחזקת את יכולת הצבא להכשיר כוח אדם זול, כחלופה להכשרת כוח אדם יקר במרכז. צביעת הפרויקטים כלאומיים גם מאפשרת למשוך עבורם הון פילנתרופי, דוגמת קרן רש"י ובנק לאומי. העברת יחידות המודיעין לנגב רק מחזקת צורך זה.

אבל כשזה מגיע להכרה בהסללה אל היחידות הלוחמות, יכולת ההכלה של הצבא מוגבלת. יש הבדל בין להכיר בייצוג־היתר של הקבוצות המבוססות במקצועות הטכנולוגיה, לבין להכיר בייצוג־היתר של קבוצות ממעמד נמוך במערך הלוחם. יש כמה הסברים לכך. ראשית, בעוד שהסללה למקצועות הטכנולוגיים יכולה להיות מוצדקת בנימוקים של השכלה, אין להסללה לקרבי הנמקה מריטוקרטית. זו הסללה שנובעת משילוב של מוטיבציה פחותה וכושר המיקוח של הקבוצות המבוססות. שנית, בעוד שהסללה, שיוצרת עיוות כלכלי, ניתנת להכלה ואף לתיקון, זה סיפור אחר כשזו הסללה שמציבה צעירים בסיכון חיים בהתאם למעמדם החברתי. הכרה בכך סותרת את האתוס של צבא החובה, ושירו של קצין חינוך ראשי מבטא חוסר יכולת לקבל זאת.

ושלישית, בשנים האחרונות אנו עדים ללא פחות מאשר "מרד לוחמי הצווארון הכחול". המשותף לפרשת "דוד הנחלאווי" של 2014, אלאור אזריה של 2017 והמחאה בעקבות מותו של בראל חדריה שמואלי ב–2021, הוא שצעירים מהפריפריה החברתית־גאוגרפית של ישראל, ובעיקר הקבוצות החברתיות שמהן באו, אינם מוכנים עוד למלא את חלקם הפסיבי בעסקה שהצבא מציע להם: הקרבה וסיכון תמורת סטטוס נמוך, תשואה כלכלית מוגבלת לאחר השירות, ואף חוסר הגנה וגיבוי לנוכח מגבלות הוראות הפתיחה באש. בהבינו שיש כאן משבר, הצבא מרגיע קבוצות אלה עם שיפורי השכר ותנאי השירות והגמשת הוראות הפתיחה באש. בנסיבות אלה, פרסום נתוני ההסללה הכפולה הוא נפיץ, והצבא מעוניין לטשטשו. הרי יש הבדל בין הסטריאוטיפיזציה של המזרחי כאלים שיש למשמע (דוגמת אזריה), לבין הכרה בכך שהפעלת האלימות מוטלת עליו משעה שקבוצות אחרות נמנעות מלשאת נטל זה.

ולבסוף, דווקא המספר הנמוך יחסית של החללים יכול להאיץ התפתחות של דפוסי התנגדות להקרבה. כדי שהקורבן יתרום לאיחוד האומה עליו לגעת בכל חלקיה, כפי שטענו חוקרי התרבות האמריקאים קרולין מרווין ודיוויד אינגל. לקורבן סלקטיבי אין השפעה כזו, ולכן הוא דווקא יכול לעודד קונפליקטים. עיסוק במוצאם של החללים יכול לתרום לכך, דוגמת הכעס שעוררה במלחמת לבנון השנייה אמירתו של ראש אגף כוח אדם, אלעזר שטרן, על חוסר תרומתה של תל אביב לקורבן הדמים.

* * *

המפגש של שתי ההסללות, זו המוכלת של התשואה וזו המוכחשת של הסיכון, גם מסביר מדוע הצבא מזגזג בין "הטובים לסייבר" ו"הטובים ללחימה". "הטובים לסייבר" אינו רק השלט בהרצליה שעליו יצא קצפו של הרמטכ"ל כוכבי בדצמבר 2021. "הטובים לסייבר" הוא לא פחות מתמצית השקפתו של כוכבי, שהציג ביוני 2021 את הצבא כמפעל השמה לאומי, שמעניק למשרתיו את "כישורי המאה ה–21", עד כי בלעדיו לא יכולה לצמוח תעשיית ההיי־טק. מפעל ההשמה הזה משחרר למשק מדי שנה, כפי שהתגאה כוכבי, 2,000 אנשי מקצועות הדיגיטל והמחשוב, 600 בוגרי סייבר ועוד. אך הרמטכ"ל לא מנה לוחמים כמי שהכשרתם תורמת למשק, ובכך סימן את הערך הכלכלי הנמוך של אלה המסכנים את חייהם. רטוריקה זו היתה חלק מהמאמץ לצייר את הצבא כנענה לאתוס השוק ומטפח את המערך הטכנולוגי כמסלול אליטיסטי, הנשען על הקבוצות המבוססות. חצי שנה לאחר מכן, על רקע מרד לוחמי הצווארון הכחול, זוהתה האיכות עם הלחימה ולא עם ההיי־טק — אבל רק לכמה שבועות.

לאחר מכן יזם הצבא את תוכנית "מעגלים", שלפיה יוכלו לוחמים בסוף שירותם לעבור הכשרה טכנולוגית בסיסית של כמה חודשים ביחידות הטכנולוגיות ולשרת בהן שירות קבע קצר, שבו יצברו ניסיון להשתלבות בהיי־טק. אפשר שההכשרה לטכנולוגיה היא "פרס הניחומים" על השירות קרבי, או שמא גם אחרת — העיסוק הטכנולוגי הוא בעיני הצבא הסגולה העליונה שאותה רוכשים הלוחמים. וכפי שכוכבי התגאה, בעיני מנכ"ל גוגל, אריק שמידט, מפקד הטנק הישראלי הוא מנהל ההנדסה הטוב ביותר בעולם. וכך אולי הסללות התשואה והסיכון יוכלו בחזונו של כוכבי להתאחד ולאזן זו את זו, עד כי לא תידרש עוד הכחשתה של הראשונה. אך הכחשתה של הסללת הסיכון היא התכחשות לעיוות חברתי, שהאחריות לו נופלת על כתפי הצבא וההנהגה הפוליטית.