ויכוחי התחביר הראשונים לא הסתיימו היטב. זה נגמר בצינוק

על מקורה של המילה דִּקְדּוּק

במידה רבה, הדקדוק העברי נולד בספרד באמצע המאה ה–10, כאשר מנחם בן סרוק נענה להזמנתו של חסדאי אבן שפרוט, יועצו הבכיר של החליף עבד א־רחמן השלישי, להשתקע בקורדובה ולהיות מזכירו. בזמנו החופשי כתב מנחם את המילון העברי הראשון, "מחברת מנחם", וכלל בו שלל ניתוחים דקדוקיים של שפת המקרא. המילון כלל גם את התיעוד המוקדם ביותר של המילה דִּקְדּוּק, לא במשמעותה המוקדמת מהמשנה של "עיון יסודי, דיוק", אלא במשמעותה הרגילה בימינו — מערכת החוקים של שפה נתונה.

אבל מזלו של מנחם לא שפר לו. היה לו מתחרה — צעיר יליד פאס שבמרוקו, דונש בן לברט, שבא אף הוא לקורדובה. הוא למד תחת רב סעדיה גאון בבגדד, ולאחר מות רבו, נענה להזמנת אבן שפרוט להתיישב בקורדובה ולהמשיך בעבודתו כמדקדק ומשורר. מנחם ודונש לא הסתדרו ביניהם. דונש חיבר ספר ובו השגות על המחברת של מנחם, ומנחם הגיב בביקורת ארסית על דונש, וטען שבחידושו הגדול — כתיבת שירה עברית על פי השיטה הערבית — הוא מסרס את העברית. חסידיו של דונש (ואולי אפילו דונש עצמו) פנו לאבן שפרוט עם האשמה חמורה ולא־ידועה כנגד מנחם, והיועץ הבכיר שלח את אנשיו אל ביתו של מנחם, בשבת, כדי לתלוש את שערות ראשו ולהשליך אותו לצינוק. לא ברור אם הוא אי־פעם נחלץ ממנו.

כמה ממונחי הדקדוק היסודיים ביותר בעברית תועדו לראשונה בחילופי הדברים הקשים בין שני הנצים. השימוש במילה שֵׁם ופֹּעַל במובנם הדקדוקי תועד לראשונה ב"תשובות על מנחם" של דונש בן לברט: "וכל המבטא מחולק על שלושה חלקים: שמות ופעלים ותבות העניינים". מונחים אלה היו עיברות של המונחים הערביים המקבילים: אִסְם ופִעְל. השימוש בצירוף שֵׁם עֶצֶם כדי להבדיל את המונח הדקדוקי מסתם שם הופיע רק במאה ה–12, ותועד לראשונה בפירושו של אברהם אבן עזרא, גם הוא יליד ספרד, לתורה: "בארבעה דברים ייבדל שם העצם משם התואר" (שמות ג', ט"ו). זהו גם התיעוד המוקדם ביותר של המונח שֵׁם תֹאַר.

דונש השתמש במילה מִבְטָא כדי לתאר את מה שאנחנו היום מכנים מִשְׁפָּט. השימוש במילה "משפט" לעניין זה הופיע לראשונה בתרגום של משה אבן תיבון לספר "מלות ההיגיון" מהמאה ה–13, שמיוחס לרמב"ם. "משפט" היא מילה מקראית שעניינה כמובן קשור בעשיית דין. גם באנגלית פירוש המונח הדקדוקי sentence הוא גם "גזר דין". האם מדובר בצירוף מקרים בלבד? השימוש התחבירי באנגלית מתועד לראשונה רק במאה ה–15, כך שברור שלא מדובר בהשפעה של האנגלית על העברית. המילה האנגלית שאולה מן הצרפתית, שבעצמה שאלה אותה מהמילה הלטינית sententia, שפירושה "תחושה, דעה", ובימי הביניים גם "פסק דין" ו"פתגם". בספרד, המילה הלטינית הזאת התקבלה כ–sentència בקטלאנית, והיא משמשת הן במובן המשפטי והן במובן הדקדוקי. ככל הנראה, מה שגרם למעתק המשמעות הזה הן בעברית והן בקטלאנית — ובאופן עקיף גם באנגלית — הוא המילה הערבית קַצִ'יַּה. מובנה העיקרי קשור במשפט, כמו המילה קַאצִ'י שפירושה שופט (מבטאים "קאדי"), אבל המילה משמשת גם במשמעות של "הצהרה, קביעה". זו אינה המילה הרגילה ל"משפט" במובן הדקדוקי בימינו — המילה גֹ'מְלַה משמשת לעניין זה — אבל זו המילה שמשמשת לעניין "משפט (דקדוקי)" בספר "מלות ההיגיון", וזו המילה שתירגם אבן תיבון ל"משפט".

המונחים הדקדוקיים נוֹשֵׂא ונָשׂוּא הופיעו קצת לפני כן — "נושא" בתרגום של יהודה אבן תיבון, ילד ספרד וסבו של מתרגם "מלות ההיגיון", ל"ספר הכוזרי" של רבי יהודה הלוי; ו"נשוא" ב"ספר השם" של אבן עזרא. אבל שם הופיעו המונחים בדיון פילוסופי, וכפי הנראה התרגום ל"מלות ההיגיון" היה הראשון שבו הן הופיעו כמונחים דקדוקיים. "נשוא" הוא תרגום מדויק של המילה הערבית מַחְמוּל, מילה שפירושה "סחוב".

בראשית תקופת ההשכלה הופיע המונח מִלַּת יַחַס, תרגום־שאילה של המונח הגרמני המקביל Verhältniswort. ב–1788 הוא הופיע בספר הדקדוק של חיים קסלין, "מסלול בדקדוק לשון הקודש". המונח תֹּאַר הַפֹּעַל משמש לפחות מאז 1796, אז התפרסם ספר הלימוד "תלמוד לשון עברי" של יהודה ליב בן־זאב. דקדוק מתחלק לשני תחומים עיקריים, תַּחְבִּיר (בלועזית סִינְטָקְס) — כללי השימוש במילים במשפט, ותּוֹרַת הַצּוּרוֹת — כללי הטיית המילים. מונחים אלו משמשים מאז שנות ה–20 של המאה הקודמת.