פתאום שוב נושאים עיניים בחיבה לגברים מבוגרים, וזה לא כל כך נורא

דווקא ברגע שבו מוסד הפטריארכיה החל להיסדק, דמות ה"דאדי" זוכה לפופולריות מפתיעה

שחקן הקולנוע אוסקר אייזק כיכב בשנה האחרונה בסדרה "מון נייט" של מרוול ובסרט "חולית", ונהנה מחשיפה שרק גדלה והולכת. אבל בשבועות האחרונים הוא הבחין בתופעה מוזרה. בכל מקום שבו הוא מופיע ונפגש עם מעריצים, נשמעות מהקהל קריאות "דאדי", Daddy. מתברר שהעניין הפך לטרנד, בעיקר בקהילת הלהט"ב: גברים בשלים המקרינים סמכות רגועה הופכים למושא פולחן אירוני בתור "דאדיז". אצל כוכבים בעלי נתונים מתאימים זו הפכה לצורה אפקטיבית של מיתוג עצמי.

"דאדי" הפך למושג חם בתרבות הפופולרית, ונראה שהמגמה רק מתגברת. תמת הדאדי מופצת בממים ובסרטוני טיקטוק, וגם בסדרות אנימה ובשירים של לנה דל ריי ודמי לובאטו. התרבות העכשווית מאוהבת בדמויות של גברים אבהיים. מה שהתחיל בתור תגית פופולרית באתרי דייטינג התגלגל לעולם הבידור ומשם גם לפוליטיקה. יש מי שתיארו את הפוליטיקה האמריקאית של השנים האחרונות באור הדפוס הזה: אוהדיו הצעירים של דונלד טראמפ — גברים ונשים — כינו אותו דאדי; והדמוקרטים, מצדם, ניצחו את הבחירות בזכות דאדי משלהם — ג'ו ביידן.

זה בהחלט מוזר: מאז פריצתה של תנועת מי־טו לפני חמש שנים, נדמה שאנו מצויים בהתקוממות חסרת תקדים נגד הפטריארכיה — מושג שפירושו המילולי הוא שלטון האבות. היו מי שדיברו על הגבריות עצמה בתור פתולוגיה חברתית שעליה צריך להתגבר. אבל דרכי התשוקה הן מוזרות: דווקא ברגע שבו החלה הפטריארכיה להיסדק, מסתמנת מגמה תרבותית של התרפקות על דמות האב. מגמת העומק הזאת אינה מצטמצמת לחוגי הימין, ואף לא לבומרים שנוהגים לרטון על הדור הצעיר. היא מתבטאת דווקא אצל צעירים מדור ה–Z, ובפרט בקהילות קוויריות.

יש מי שיטענו שהמשיכה אל הדאדי היא לא יותר מקטע ארוטי קינקי, או מהתלה אירונית בטיקטוק, שאין לה קשר לשאלות חברתיות ופוליטיות. אבל הגבול בין התחומים הוא מעורפל. מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שדווקא בקשרים זוגיים של הומואים יש נטייה לדפוסי זוגיות סמכותניים — שבהם אחד הפרטנרים ממלא תפקיד גברי־דומיננטי. זה לא מתבטא רק במיטה, אלא גם בחיי היומיום, שבהם מתהווה חלוקת תפקידים המשכפלת תפקידים מגדריים מסורתיים בין Daddies ל–Boy–wives.

יש לומר שבחיבה לטיפוס ה"דאדי" יש יסוד אינקלוסיבי: במקום פולחן נעורים ורזון, יש בכך קבלה של סוגי גבריות בוגרים ונינוחים יותר. העניין גם לא מוגבל להומואים: הרומן הארוטי ההטרוסקסואלי "חמישים גוונים של אפור", המתאר יחסי BDSM בין בחורה צעירה לגבר מבוסס וסמכותי, היה מהתופעות המו"ליות הבולטות של העשור הקודם, ומכר יותר מ–150 מיליון עותקים. אפשר לראות בו את הגילום האולטימטיבי של תסמונת הדאדי בתקופתנו. בסופו של דבר, המושג "דאדי אישיוז" מתייחס בדרך כלל לבחורות שנמשכות לגברים מבוגרים מהן, שמהווים תחליף לדמות אב נעדרת. ונראה שאותם אישיוז רחוקים מאוד מלהיפתר.

חוקרת התרבות והמיניות קתרין אנג'ל הקדישה לזה ספר, "Daddy Issues", שיצא ב–2019. על בסיס מגוון דוגמאות מהספרות, מהתרבות הפופולרית ומהתיאוריה הפסיכואנליטית של דונלד ויניקוט, היא מאפיינת את האמביוולנטיות כלפי דמות האב ואת האופן שבו היא משתמרת גם בעידן המאבק בפטריארכיה. אנג'ל בוחנת גם את הנושא הרגיש של יחסים טעונים מבחינה ארוטית בין גברים נורמטיביים לבנותיהם. היא מתעכבת למשל על הדרך שבה אבות מקנאים לבנותיהם ומתחרים עליהן מול גברים אחרים — גם אם בימינו הם מנסחים את הקנאה הזאת בתור הגנה מפני "טורפים".

אנג'ל מראה כיצד אבות פמיניסטים בני זמננו נוטים להזהיר את בנותיהם מפני גברים, תוך שהם מסתמכים על ההיכרות שלהם עם עצמם. בניסוחה של אנג'ל, הסבסקסט שבדבריו של האבא המגונן הוא כזה: "אני גבר, ואני יודע מה זה להיות גבר; הייתי כמוהם, ועכשיו אני צריך להזהיר אותך מפניהם. אני מזהיר אותך מפני עצמי; תיזהרי". ואיכשהו, העמדה המגוננת זוכה להצלחה. אנו נוטים להיות סלחנים יותר כלפי דמויות אב, ופחות כלפי גברים שמסרבים להתבגר.

שובו של המודחק

מתברר, אם כן, שדמות האב מגיחה מחדש במקומות לא־צפויים. ואולי זה לא מפתיע. זיגמונד פרויד תיאר את הדינמיקה הזאת בספר המפורסם "טוטם וטאבו" מ–1913. הוא הציג שם סצנה מיתית שהתרחשה, לשיטתו, בשחר ימיה של האנושות: קבוצת בנים התארגנו כדי להרוג ביחד את אביהם — זכר אלפא שהטיל את מרותו על השבט. אבל אחרי שהם רוצחים אותו ואוכלים את בשרו, מתעוררת בהם חרטה. הם מפנימים את דמות האב המת וסוגדים לו בדמות אל. לפי התיאוריה של פרויד, המתח הזה בין שנאה לאב לבין חרטה על הפגיעה בו נוכח בטקסים ובמוסדות החשובים ביותר של הציביליזציה האנושית. פרשנים אחרים זיהו בדינמיקה הזאת את הבסיס למהלך של המהפכות המודרניות: ראשו של המלך נערף, אבל אז דמותו רודפת מחדש את המהפכנים בדמות דיקטטורה מהפכנית אלימה.

"האם זה אפשרי להיפטר מהאבא, או שמא לנצח נפנים אותו? כאשר אנחנו מוקיעים את האב, או כאשר הוא נעלם, האם אנחנו באמת משוחררים מהדאדי אישיוז שלנו?" תוהה אנג'ל בספרה. מה שבטוח הוא שהניצחון על דמות האב מסובך יותר משנראה במבט ראשון. התפקיד האבהי הוא מבנה יסודי שמתקיים בתרבות — במיוחד במצבים שבהם האב האמיתי נעדר. עדיף שהוא יחזור בצורת "דאדי" אירוני, כי יש חלופות הרבה יותר גרועות.