יש יתרונות ברורים להורים עשירים, אך מה עם החסרונות?

זו לא אשמתם של המתעשרים שיש להם כסף, אבל הסרט הבזוי של שי־לי שינדלר סתם ניקר עיניים. חבל שהיא פספסה הזדמנות לדיון מעניין על הורות, שעשוי להיות רלוונטי גם עבור מי שאינו מיליונר

כפי שכבר עשו אנשי תקשורת רבים, נדמה שקל לגנות את סרטה של שי־לי שינדלר, "העשירים החדשים", ששודר אמש (שני) בקשת 12. ובאמת, הקו הבכייני של הסרט על הקשיים וההתמודדויות של שינדלר כמי שהתעשרה מאוד אחרי שבעלה עשה אקזיט - הוא על סף הבלתי נסבל. ובכל זאת, לתחושתי, שינדלר ניסתה להגיד משהו שדווקא ראוי להקשיב לו, אילו רק היתה אומרת את זה כמו שצריך.

לפני שלוש שנים, כשבן זוגה של שינדלר, ליעד אגמון, מכר את הסטארט־אפ שלו למקדונלדס בסכום המוערך בכ-300 מיליון דולר, החיים של המשפחה השתנו מקצה לקצה. ממשפחה ממוצעת הם הפכו בן־לילה לאנשים עשירים מאוד עם ביקורים בריזורטים מפוארים, בית גדול, מכוניות יוקרה ועוד. אבל שינדלר בכל זאת מוצאת סיבה לא להיות מרוצה; היא לא מרגישה בנוח עם כל הכסף הזה, והחליטה לעשות סרט כדי לברר מהי הסיבה לכך.

היא ריאיינה אנשים נוספים שהתעשרו באופן פתאומי ואת בני משפחותיהם, היא ריאיינה את בני משפחתה וחברותיה, מומחה לפסיכולוגיה חברתית, את הקואוצ'רית שלה ואת מדריכת ההורים עינת נתן - כל זה בניסיון להסביר מדוע יש משהו קצת לא נעים בלהיות עשיר.

ובכן, חבל לעבוד כל כך קשה כשהתשובה לשאלה הזו כל כך ברורה: חברה, את מרגישה לא נעים כי זה באמת לא נעים. זה לא בסדר וזה לא הוגן שקבוצה קטנה יחסית של אנשים מתעשרים באופן קיצוני כל כך, כשלרוב המכריע של האנשים - שעובדים לא פחות קשה - אין, ולעולם לא יהיה, אפילו פירור מזה.

כך גם רומז לה המומחה לפסיכולוגיה חברתית, כשהוא מסביר שבני אדם נוטים לרצות שוויון, ומתקשים לעכל חוסר שוויון קיצוני. לא תחרות והישגים, כפי שכבר שנים מטיפים לנו שאנחנו אוהבים באופן טבעי - אלא דווקא שוויון. פערים גדולים מעוררים בנו אי־נוחות מפני שמשהו יסודי בנו מבין שכל בני האדם ראויים לחיות בביטחון כלכלי ובתחושה בסיסית של רווחה, ומן הצד השני, שאף אחד מאיתנו לא באמת צריך כל כך הרבה כסף. כולנו היינו רוצים לחיות איפשהו באמצע.

אחד הדברים ששינדלר מצהירה שמטרידים אותה במיוחד הוא ההשפעה של העושר על ילדיה. דרך המרואיינים שלה, שהם הורים צעירים שהתעשרו, מוצגות שתי גישות מנוגדות לנושא. מצד אחד, ישנה אמא חד־הורית לשני ילדים שמעתירה על ילדיה בלי סוף; יש להם בריכה פרטית בבית, מקרר ארטיקים וחדר משחקים ענק עמוס בצעצועים.

לעומתה, הדבר היחיד שמסגיר את הונם של יואב ועדי עמית הוא הפורשה בחניה שמבצבצת - כמו חזרתו של הלא מודע - ומתעקשת להנכיח את מה שהם מנסים להסתיר. ובכל זאת, אומרים השניים, הם משתדלים לכסות אותה כשבאים חברים של הילדים מהגן. הם מבינים שעבור רוב ההורים, שמתקשים לעמוד בתשלומי הגנים, הפורשה היא ניקור עיניים לא הוגן.

בלי תירוצים

אני תוהה האם ילדיהם של המרואיינים מודעים לכך שהם עשירים? הנושא הזה לא דובר בסרט, וחבל. שינדלר מציינת מקרה שבו הבן שלה חזר מבית הספר וסיפר לה שהוא גילה כי הוא הילד היחיד בכיתה שיש לו בית פרטי. היא מספרת שהיא התכווצה, הצטדקה והמציאה תירוצים.

כשהיא מתייעצת עם עינת נתן בנושא, האחרונה מזכירה לה שהורים לרוב הם אלה שהופכים נושא מסוים לאישיו אצל הילדים, משום שבחושיהם הילדיים הם קולטים את המטען הרגשי שלנו סביבו. ולכן, אם שינדלר לא רוצה שהעושר המשפחתי יהפוך להיות עניין אצל ילדיה, מוטב שתניח לו בעצמה, בלי תירוצים ואי־נעימויות.

ומה אם הילדים יגדלו להיות מפונקים ומגעילים בגלל שהם גדלים עם כל כך הרבה כסף? תוהה שינדלר במצוקתה. נתן משיבה לה בשאלה: אילו היתה לך ילדה מאוד יפה, האם היית מאפשרת לה ליהנות מיתרונות המראה שלה, או שהיית מורידה אותה? התשובה, כמובן, ברורה. אבל יש לתהות לגבי ההשוואה עצמה. אמנם להיות יפה בעולמנו מקנה לך יתרונות מסוימים, אבל באופן צר ומצומצם הרבה יותר מאשר עושר (מה גם שהיום אפשר במידה רבה לקנות יופי בכסף).

יופי לא פורץ את רוב הגבולות והמגבלות שהחיים מזמנים, וכסף דווקא כן. השאלה של שינדלר נוגעת, בסופו של דבר, לגבולות. הרבה מהגבולות שהילדים שלנו חווים ביומיום הם גבולות טבעיים (ואלה גם הגבולות הטובים ביותר) - הסיבה שאנחנו לא קונים לילד עוד צעצוע היא כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, או כי אין כבר מקום בדירה הצפופה, למשל. כסף קונה היעדר גבולות, וילדים כידוע זקוקים לגבולות, אבל גם מבוגרים. החיים בעולם הקפיטליסטי משכנעים אותנו שאסור לנו להסכים לגבולות האלה - אנחנו יכולים לחלום על הכל, לנסות להשיג את הכל, להתעשר נורא, לא להזדקן או לפחות שלא ייראו עלינו את ההזדקנות וכולי.

לנוחות אין גבולות

העובדה ששינדלר מוטרדת מעניין חוסר הגבולות שמצבה הכלכלי מאפשר בהקשר ההורי, חושפת איזו הבנה מודחקת, שהחל מדרגה מסוימת, כסף הוא לא דבר טוב, ולא רק לילדים. גם מבוגרים נזקקים לגבולות, משום שהם חלק מטבע קיומנו. אבל שינדלר מפספסת את ההזדמנות הזאת לדיון מעניין, שעשוי להיות רלוונטי גם עבור מי שאינו מיליונר, ונשארת בהגיגים שטחיים למדי בנוגע להורות.

כסף גם מאפשר נוחות, ולנוחות עצמה אין גבולות ויש בה משהו מסאב. מסתגלים אליה, ואז קשה בלעדיה, ולגדול כך מגיל צעיר ודאי מעצב את אישיותך באופנים רבים, ולא בהכרח חיוביים. ייתכן למשל שנוחות קיצונית, המעקרת את הצורך להתאמץ, פוגעת בחוסן הנפשי ובביטחון העצמי. אבל גם השאלות הללו לא נידונות בסרט. ההורים האחרים שמתראיינים מציינים בעיקר את היתרונות הברורים של הורות ברווחה כלכלית: חינוך איכותי, חוגים מושקעים, שפע של פנאי שמאפשר להם להיות נוכחים בחיי ילדיהם ועוד.

מתבקשת מאליה השאלה ששינדלר מדלגת עליה בעליזות: האם לא מגיע לכל הילדים חינוך איכותי, חוגים מושקעים והורים נוכחים? האם אלה לא דרישות אנושיות בסיסיות?

פספוס נוסף מגיע סביב העיסוק בשינוי ביחסי הכוחות של המתעשרים החדשים עם הוריהם. האם העובדה שאתה עשיר הרבה יותר מהוריך, קונה להם מתנות, מזמין אותם לחופשות וכו', פוגע במרקם העדין ביחסים שבין הורים מבוגרים לילדים בוגרים? שינדלר נוגעת בנושא עם המומחים שהיא מראיינת, אבל בחטף, מבלי לחלץ מהם אמירה מעניינת או כזו שתהיה רלוונטית גם לצופיה.

זו לא אשמתם של המתעשרים החדשים שיש להם כל כך הרבה כסף, וגם לא של אלה שנולדו לתוך משפחות עשירות. הם לא המציאו את השיטה, פשוט התמזל מזלם להיות בצד שנהנה ממנה, ולא בצד שסובל, כמו רוב האנשים. אבל ליצור על זה סרט, שמבחינה קולנועית ודוקומנטרית, פסיכולוגית וסוציולוגית - הוא לא מעניין, ושאין בו שום אמירה חברתית או פוליטית - זה סתם ניקור עיניים לא מוצדק ובזוי.

בתחילה לא הבנתי מדוע אדם שכספו הרב מביך אותו, כפי ששינדלר טוענת ביחס לעצמה, בוחר לעשות סרט שמפגין באופן בוטה כל כך את עושרו. האם זה סוג של טיפול בהלם שהיא עושה לעצמה על חשבוננו? אך אם נטה חסד לשינדלר, נוכל לטעון שהתשובה נעוצה באותה אמירה משמעותית ששינדלר ניסתה ולא הצליחה לבטא במפורש.

בסופו של דבר, הדברים שמטרידים אותה חוזרים כולם לאותה הנקודה: זה טוב לחיות ברווחה כלכלית, אבל אין לאף אחד צורך אמיתי להתעשר עד כדי כך. כשהיא מציינת שהיא כבר לא יכולה להשתתף בשיחות שבהן אימהות מתלוננות על יוקר המחייה, או שהיא חוששת שיגדירו אותה או את ילדיה רק בהקשר של הונם, או כשהיא מסבירה שהיא עדיין מעדיפה להיות צרכנית חכמה למרות שהיא לא באמת צריכה - היא בעצם אומרת את זה: העושר המוגזם שלי מנתק אותי ממרקם החיים האנושי; העושר המוגזם שלי לא ראוי. משהו בשיטה שמאפשרת ליחידים להתעשר עד כדי כך בזמן שכל כך הרבה אנשים נאבקים על צרכי החיים הבסיסיים ביותר - משהו בשיטה הזו דפוק.