השחקן דייב פרנקו ניסה להוכיח את עצמו כבמאי, ובזבז את זמנם של כל המעורבים

השחקן דייב פרנקו בוחן חרדות חברתיות וזוגיוֹת בדרמת האימה שביים על חופשת בלהות. לא רק הנופש משתבש, גם הסרט עצמו

בסרט הראשון בבימויו, דייב פרנקו החליט להוכיח את עצמו. להוכיח שהוא לא רק שחקן קומי ("שכנים"), אחיו הצעיר של השחקן והיוצר ג׳יימס פרנקו, או בן זוגה של השחקנית אליסון ברי ("מד מן", "גלואו"). לשם כך הוא בחר לשלב דווקא דרמת יחסים רצינית עם מותחן אימה. פרנקו גם כתב את התסריט עם ג'ו סוונברג, דמות מובילה בעולם הקולנוע האמריקאי העצמאי ובעל ניסיון גם בקולנוע אימה.

הסרט, The Rental, עורר עניין תקשורתי בשבוע האחרון של יולי. הוא יצא גם בהפצה קולנועית מצומצמת בארה"ב המתאוששת מן המגפה וגם בשירות הסטרימינג של אפל, שם אפשר להשכירו וירטואלית. בשני המקרים הוא התברג בצמרת, מה שהוסיף באז לסקרנות, וזה לא שחסרים לסרט שמות של כוכבים נוצצים כדי לעורר עניין.

העלילה מתמקדת בשני זוגות היוצאים לנופש משותף. צ'רלי (דן סטיבנס) ומינה (שילה ונד) חוגגים את סיומו של פרויקט מוצלח בעבודה, ומציעים לבני זוגם סוף שבוע מפנק עם נוף לאוקיינוס. צ׳רלי מגיע עם מישל (אליסון ברי) חובבת הטיולים. מינה באה עם ג׳וש (ג'רמי אלן וייט), שהוא גם אחיו של צ׳רלי. הדינמיקה בין הארבעה מוצגת כאידיאלית, אבל החופשה מתחילה ברגל שמאל. מינה חושדת כי מי שמשכיר להם את הווילה (טובי האס) הוא גזען. ג׳וש הביא איתו את כלבו למרות האיסור המפורש ונדרש להחביאו. המתחים מצטברים, בלי שום סיבה אמיתית, והסמים יוצאים מהתיק כדי לנסות ולבלות. במקום זאת, הם יובילו את הדמויות עמוק יותר אל תוך הפחדים שלהם ויותירו אותן פגיעות להתקפה מבחוץ.

בראיון ב"ניו יורק טיימס" אמר פרנקו כי הסרט נבע מפוביה פרטית של התארחות בחלל זר ודיבר על אמריקה שסועה מתמיד. מעט מאוד מזה, אם בכלל, משתקף חזרה מן המסך. הפחד מן המארח והמתח הבין־גזעי, אם אפשר בכלל לקרוא כך למה שנראה בסרט, מחוויר מול סרט כמו "תברח" שהורכב מחומרים דומים. הסרט הנוכחי מזכיר דיון ברשת בין אמריקאים לבנים לבין עצמם, כאילו בשם המקופחים. לסרט אין הרבה מה להגיד על אמון בתוך מערכות יחסים זוגיות או בין אחים, אבל זה לא מפריע לו לבזבז על כך דקות ארוכות. על מקורות ההשראה שחשף הבמאי בראיון עדיף שלא להרחיב את הדיבור, משום שכל השוואה בינם ובין הסרט יחשוף את נחיתותו. אלא אם זה הסרט הראשון שתראו בחייכם, אין כאן שום מאפיין, ויזואלי או אודיאלי, שלא נעשה טוב יותר באינספור סרטי אימה אחרים.

לזכותו של הסרט עומדות בעיקר תצוגות משחק סולידיות של חמשת השחקנים (וגם הכלב שגונב את ההצגה). בולטים במיוחד ונד וסטיבנס, שהכימיה ביניהם טובה והסרט יודע לנצל זאת לצרכיו. אבל אין לשחקנים הרבה עם מה לעבוד. ככל שמעמיקים להכיר את הדמויות כך אכפת מהן פחות, בעיה כפולה כי בערך שני שליש מהסרט מוקדשים ליחסים ביניהן. מדובר באנשים הצפויים והמשעממים ביותר שתפגשו על מסך בזמן הקרוב, כולל בשיחת הזום הבאה שלכם. בשלב מסוים אפשר כמעט לייחל למותן של הדמויות על ידי מפלצת ים קטלנית, אבל אין מדובר במותחן על טבעי. כשהסרט כן נזכר במוטיב האימה שלו, בשליש האחרון, זה לא מספק בשום צורה. יש בו סיום מטומטם שחושב שהוא חכם, הסוג הגרוע ביותר של סופים מטומטמים. התוצאה היא ההיפך ממה שפרנקו בא להוכיח — בזבוז זמן של כל המעורבים ובמיוחד של הקהל.

The Rental, אפל טיוי +