מתח "דם חם": ג'יי-קיי רולינג חוטאת ברשלנות לא-אופיינית

גם אם מתעלמים מהליהוק הבעייתי של רוצח בבגדי נשים, הספר החמישי בסדרת המותחנים של ג'יי־קיי רולינג, תחת השם רוברט גלבריית, מייגע ומאכזב

עוד לפני שיצא, עורר "דם חם" תגובות רעשניות מהסוג שג'יי־קיי רולינג למדה להכיר היטב בשנים האחרונות. בין החשודים בספר — החמישי בסדרת קורמורן סטרייק של הסופרת שלא ממש מסתתרת מאחורי שם העט רוברט גלבריית — נמצא רוצח סדרתי בשם דניס קריד, המוכר גם בתור "הקצב מאסקס", שנהג לפתות את קורבנותיו בזמן ששוטט ברחובות לונדון בוואן לבן, לבוש בגדי אשה. הבחירה העלילתית הזאת סיפקה לכאורה ראייה נוספת לקמפיין שמנהלת רולינג בחשבון הטוויטר שלה נגד הקהילה הטרנסית, או לחלופין, היתה דרכה להתחשבן עם אלה שהפכו אותה לאייקון טרנספובי.

גברים שמתחפשים לנשים — פעם קראו להם טרנסווסטיטים — נמנים עם הרוצחים הסדרתיים הפעלתניים ביותר בספרות המתח ובייצוגיה הקולנועיים. מאז "פסיכו" ועד "לבוש לרצח", הוליווד הרגילה אותנו להאמין שלא מספיק להציג סתם גבר השועט אל קורבנותיו עם סכין מדממת; גרבי ניילון, תחתוני תחרה ופאה בלונדינית שנראית כמו ספוג ישן מגבירים משמעותית את מפלס הזוועה. כשיצא "שתיקת הכבשים" ב–1991, חברי ארגונים הומוסקסואליים החליטו שנמאס להם מהאפיון האוטומטי של גייז כסוטים מסוכנים, ובעזרת טקטיקות ששיכללו במאבק באיידס הסתערו על בתי קולנוע שהקרינו את הסרט ואיימו לפוצץ את טקס האוסקר שנה אחר כך (זה לא עזר להם, הסרט גרף חמישה פסלונים).

מעניין, אגב, שלפני 30 שנה המחאות נגד "שתיקת הכבשים" נתפשו כמאבק של הקהילה ההומוסקסואלית כולה למען ייצוג מאוזן בקולנוע. מאז הקטגוריות הזהותניות שוכללו ודויקו באופן כזה שרולינג מוצגת היום כאויבת הטרנסג'נדרים, אבל יכולה במקביל לנופף במוניטין שלה כידידת הקהילה הלהט"בית ואפילו כסוג מעודכן של לוחמת פמיניסטית (מתנגדיה מציגים אותה כ–TERF — כינוי לפמיניסטיות רדיקליות שתופשות נשים טרנסג'נדריות כגברים ששוללים את זכותן של נשים להגדרה עצמית).

כך או כך, רולינג אמורה לדעת שזהות טרנסג'נדרית אינה מסתכמת בחצאית פרחונית ובליפסטיק אדום, ושגברים המפיקים עונג מיני — ובוודאי עונג מיני רצחני — מלבישת בגדי נשים הם לרוב דווקא סטרייטים. אם לא החליטה במודע לשפוך עוד דלק על מדורת הטוויטר שלה, הבחירה ברכיב עלילתי כה משומש מעידה לפחות על רשלנות לא־אופיינית מצידה.

המשימה שעומדת בפני סטרייק ושותפתו רובין אלקוט נדמית הפעם מאתגרת במיוחד. הם צריכים לברר מה עלה בגורלה של מרגוט במבורו (השם Margot צריך היה להיות מתורגם בכלל למרגו), רופאת משפחה שנעלמה בנסיבות חשודות ב–1974, 40 שנה לפני אירועי ההווה של הספר, וגופתה מעולם לא נמצאה. במהלך התקופה הזאת קריד כבר נתפס והורשע ברציחות אחרות, אם כי מספר הקורבנות המדויק שלו מעולם לא התברר סופית. מוקדם מדי לאורך 871 עמודי הספר הקוראים מנחשים שהמפגש של צמד החוקרים עם האסיר קריד אמור לתפקד כרגע שיא בחקירה, שבו הקצוות נתפרים והחידות נפתרות. גלבריית־רולינג דוחה אותו לשלב כל כך מאוחר בטקסט, אחרי שהיא מפזרת שפע עצום של רמזים, טוויסטים ועלילות משנה, שעד שהמפגש מתרחש בפועל, לא ברור מדוע הוא נדרש מלכתחילה.

גם בלעדיו יש ב"דם חם" גלריה צפופה של חשודים, ביניהם גנגסטר אלים ממוצא איטלקי, בעלה של הנרצחת, האומנת שאיתה התחתן אחרי היעלמותה של אשתו, צלם שהיה חברה הקודם, רופא מבוגר שעבד לצידה במרפאה, אחות שיצאה לביקורים בקהילה, לפחות פציינט אחד, שתי פקידות קבלה וגם אם ובנה הבוגר שסובלים מפיגור. המאמץ לפתור את תעלומת הרצח עובר דרך התעמקות באסטרולוגיה, טארוט ותורות ספיריטואליות אחרות, והעובדה שהרופאה הנעדרת השלימה הכנסה כשפנפנה במועדון פלייבוי לונדוני תורמת עוד סיבוך פוטנציאלי לעלילה.

כמו בספרים הקודמים בסדרה, שני הבלשים מתמודדים גם עם שלל בעיות בחייהם האישיים. סטרייק, בנם של כוכב רוק ושל גרופית שמתה ממנת יתר, חייל משוחרר שאיבד רגל באפגניסטאן, מוטרד על ידי חבורה של אחים למחצה שדורשת ממנו להשתתף בכנס לכבוד האבא המפורסם שהתנכר לו כל חייו. אהובתו מן העבר ממשיכה להציק לו בשיחות רוויות אלכוהול ובאיומי התאבדות. דודתו האהובה, שגידלה אותו בזמן שאמו התרוצצה בין פסטיבלי רוק, חולה במחלה אנושה — ערבוב רגשי שמציף אצל סטרייק אוקיינוס של כעסים, חרטות ורגשי אשמה. רובין מצידה כבר התגרשה מבעלה המאוס, ובעוד היא עסוקה באובססיביות בעובדה שהוא עומד להיות אבא מבת זוגו החדשה — היא גם מקבלת דיק־פיק מקולגה.

הכאוס בחיים האישיים של הגיבורים, שהחל כבר בספר הראשון, הוא מרכיב בלתי נפרד בחוזה שרולינג־גלבריית חתמה עם הקוראים שלה; מהלך שנועד ליצור היכרות אינטימית עם הדמויות ולהפוך כל ספר חדש למפגש עם חברים ותיקים. אבל המחברת, שהתחייבה לעשרה ספרים בסדרה, תיאלץ להחליט בעתיד הקרוב איך לפתור את הסיפור של רובין וסטרייק — להכניס אותם סוף־סוף למיטה או לדחוף אותם לזרועותיהם של בני זוג חדשים. נכון לרגע זה, היא כולאת אותם בריקוד אינסופי של משיכה והימנעות, קנאה והונאה עצמית, שמקנה לספר ארומה מיושנת (בנוסח "בלשים בלילה" עם ברוס ויליס וסיביל שפרד) ומאתגר את כוח העמידה גם של קורא סבלן. אפילו לאוננות המתמידה ביותר מגיע פורקן.

סטרייק היה ונשאר אחד הגיבורים האטרקטיביים שהופיעו בשנים האחרונות בספרות המתח. רובין היא אותה צעירה סימפטית, הנעה בין חוסר ביטחון נאיבי לאינטואיציה חד־פעמית. ניכר שרולינג־גלבריית אוהבת בכנות את הדמויות שבראה, וכמו קודמיו, גם "דם חם" מציג עלילה מעניינת וקולחת. ובכל זאת, חוויית הקריאה ברומן הזה היא בסופו של דבר מאכזבת. האורך המוגזם שלו, גודש הפרטים, רשימת החשודים האינסופית והעיסוק המסובך במפות הכוכבים ובסימני המזלות, יוצרים תחושת עודפות לא־נוחה, כאילו חמישה ספרים של אגתה כריסטי נדחסו לאחד.

הכתיבה של רולינג, כמו שהוכיח "כיסא פנוי" — הספר המוצלח למבוגרים שכתבה לאחר שהשלימה את סדרת הארי פוטר — מושפעת מהרומן של המאה ה–19, עם התעכבות פרטנית על נסיבות חברתיות, התרחשויות היסטוריות (ברקזיט) ועוד מרכיבי ריאליה שנועדו ליצור תחושה של נפח ומלאות. אבל עם כל כישרונה הוודאי, לא מדובר עדיין ב"מלחמה ושלום". אולי כדאי לה לשקול להסתפק בספר הבא בפורמט קצת יותר קומפקטי — נגיד 500 עמודים.