"חומר החיים" של איש התקשורת המנוח יצחק לבני מתגלה כיצירה מפעימה

ספר הזיכרונות המונומנטלי שהותיר אחריו יצחק לבני חושף כישרון מפתיע של סופר גדול, וגם את תל אביב שהיתה ואיננה

בורוכוב 1 בתל אביב, קומה שנייה מימין, בית דירות מרופט שעבר מזמן שיפוץ זול, מזרן מאובק זרוק על אדן המרפסת, שרידי קיר מגן מאחת המלחמות הקודמות בכניסה לחדר מדרגות עם תיבות דואר שלא רוקנו מזמן, שורת פיקוסים עתיקים מצילה על הכל. השלט: בבית הזה גר ויצר הסופר ואיש התקשורת יצחק לבני. שמאלה משם, בקינג ג'ורג' 21, "א. וייס כובעים", החנות של הוריו שאינה עוד. עכשיו יש שם חנות סלולר, אופטיקאי, מסעדה בוכרית וחנות וינטג'.

זאת סביבת ילדותו של יצחק וייס שהיה ללבני, שלה הקדיש את חלקו הראשון — הנפלא, המסעיר, המרגש — של הממואר עב הכרס, שפורסם למרבה הכאב רק אחרי מותו. "חומר החיים" הוא ממואר סלקטיבי ככל ממואר, אבל יותר. חומרי החיים של לבני הם הוריו, ילדיו, גוף האדם, הסביבה וכמובן המוות, כהמשך החיים. אם לצמצם יותר: זה ממואר על הוריו וילדיו של לבני. הם חומר החיים האמיתי. יש בו גילויי רגישות, גם אם אין בו הרבה רגשות; אין קריירה, אין חיי נישואים, אין גופי תקשורת שלניהולם הקדיש לבני את מרבית חייו, אין אהבות רומנטיות, אין פוליטיקה ואפילו לא השקפת עולם; אין כמעט חוץ, רק פנים. הפנים של הפנים. ילדותו והורותו. כל השאר כמעט לא קיים. זה כוחו של הסופר לבני, שרובנו לא ידענו שהוא כזה.

לא ידענו שהאיש החמוץ והנרגן, שתמיד נראה קצת סר וזעף, שעיניו הסתתרו מאחורי זגוגיות משקפיו העבות, שקולו הצרוד עלה וירד, שישב מדי שישי בפרלמנט של אורי אבנרי שגורש מבית קפה אחד למשנהו, שנחשב לאינטלקטואל ונישא בצעירותו לדליה רביקוביץ ואחריה לאתי לבני; שגלי צה"ל, רשות השידור, ערוץ 2 וחדשות ערוץ 2 היו הוא, לפחות בראשיתם — מי ידע ומי דמיין שהאיש הזה היה סוער וגועש כל כך, שהסתתר בו כל כך הרבה. כל כך הרבה רגישות, כל כך הרבה כישרון להתבונן ולתאר, לטוות ספר זיכרונות רחב היקף שכזה, אפוס בלי עלילה לכאורה, קולאז' של קטעים קצרים שמתכנסים יחד לכדי סיפור גדול, שגיבוריו אמיתיים אבל הבדיה מתערבבת בו עם המציאות. לך תפריד ביניהם.

זיכרונו של המחבר לקח אותו רחוק כל כך, מפורט כל כך, עד למחשבות הכמוסות של אביו במקלחת, כשהוא עדיין ילד. לבני זוכר שהגבנון הקטן על אפו של אביו היה אפור ירקרק יותר מתמיד בטקס בר המצווה שלו, וגם את קישוטי הנוצות ורשת הקורים השחורים על כובע הלבד שחבשה אמו בעזרת הנשים. הוא זוכר בדיוק מדהים את דמותם של פקחי מס הקנייה, משה ענתבי הארוך וחיים ירמנס עם ילקוט בית הספר המשופשף, שהופיעו יום אחד בחנותו של אביו ועירערו את עולמו.

"חומר החיים" הוא ספר תובעני לא רק בשל אורכו — יותר מ–700 עמודים — אלא גם בגלל פרטי הפרטים והארכנות, שגובלים לעתים בהתשה. עשרה עמודים על צב. ארבעה עמודים דחוסים על מותו של עכבר במלכודת. אבל אילו ארבעה עמודים מופתיים, איזו סערת נפש הם מעוררים ואיזה כישרון לעורר אותה, תחת הכותרת הכמו־סתמית "תל אביב, קיץ 1942: העכבר". כמה מרומז וכמה טעון: "קרע העיתון שנפל מאצבעות הילד בתוך המלכודת עלה בשלהבת והעכבר הביט מן הדופן בעיניים עוממות, שתי נקודות מבליחות בהן, מבטו אנושי, הרוח הלוהטת מכה בו בחוזקה, לרגע נדמה כמבקש לרוץ אל תוך האש וכאילו להט החום מונע ממנו, עד שנותרו על רצפת המלכודת רק שרידים שחורים דקים, זזים ברוח".

תיאור הוצאתו להורג של העכבר, ללא ספק אחד משיאי הספר, מצליח לזעזע הרבה יותר מהקטע שבא אחריו, על אודות ההפצצה האיטלקית בתל אביב. לבני מצטיין בתיאור הוצאות להורג של בעלי חיים: כמה עמודים אחרי העכבר מגיע תורו של קרפיון, שהובא חי הביתה מהחנות של פישלזון. נחסוך את הטלטלה הזאת. והחמור שגבו נשבר ברחוב ושבר את לבי. או תולעי המשי, שפני אחד הפרפרים שבקע מתוכן דמה בעיני המחבר לפניו של טומאש מסריק, נשיא צ'כוסלובקיה. או תיאורו הפואטי של חמור המטיל את גלליו: "הוא משך עם צווארו וראשו נכחו בתוך רתמותיו, החמור, זבובים נעמדו ליד עיניו והתעסקו שם ולקח לו זמן לנער אותם, הוא התעשת לחרבן תוך כדי הליכה, הנקב המצומצם שלו מאחור נפתח בין עגבותיו לחור די גדול, מפתיע, מצחיק כמו פה פעור של קרפיון, מתחת לשורש זנבו שהתרומם בשריר מעובה מתוח. היה נדמה שהחור כמו קצת נפתח עכשיו מתוכו החוצה עם החרבון שהתחיל להגיח, מזכיר כיס במכנסיים שמוציאים והופכים החוצה". וזה נמשך, עובר מהחרבון של החמור לקורקבן של תרנגולת, ה"פיפיקל", שהקצבית גברת שפרונג היתה עוקרת באצבעותיה האדומות מדם ובציפורניה הצבועות בלק אדום. ובכלל, לבני כותב הרבה, אולי הרבה מדי, על יציאות ונפיחות, אובססיה כמעט, אבל גם הן הלוא חומר החיים.

תל אביב פינת לודז'ב–2015 ראה אור הספר " קטעים מתוך חומר החיים" — 29 קטעים מתוך 240 שמתפרסמים עכשיו. כבר אז התפעמתי, ולבני עדיין היה חי. בדצמבר 2016 זכה הספר בפרס משרד התרבות לסופרים בראשית דרכם, ולבני בן 82. חודשיים אחר כך מת. עכשיו כבר אין למי להחמיא ולמי להודות, זולת לעורכת הספר, אלאונורה לב — שלה ציווה לבני את העיזבון הספרותי העשיר הזה, והיא מילאה את רצונו, למרות טענתה להתנגדות מצד המשפחה להעביר לה חומרים נוספים, כפי שעולה באחרית הדבר שכתבה.

הוא כתב את הספר הזה על פני יותר מ–35 שנה, במחשכים — ספר חייו, חבל שרק אחד. הספר שהייתי רוצה לכתוב. הנה כך מטאטאת אחת האחיות ליכטנשטיין את החדר בכפר גנים, שאליו נשלח לחופשה עם אחותו ועם הליכטנשטיינים מהקומה למעלה, בזמן ההפצצות על תל אביב: "...וגם העלתה על היעה הירוק את מה שאספה עם המטאטא אבל לא הכל עלה, נשארה שורה של אבק וחול, והיא העלתה שוב אבל נשארה עוד שורה והיא התעצלה, ותבט כה וכה ותך את המצרי — טיאטאה את השאריות אל מתחת למיטה". מי שמסוגל לתאר פעולה יום־יומית וסתמית כמו טאטוא חדר באופן מסעיר ובשפה עשירה כל כך הוא סופר. סופר משובח.

הספר נפתח ברישום השיחות הקבועות בין לבני לאחותו אילנה. הוא בן 8, היא בת 4 וחצי, שניהם במיטות לפני השינה. וגם כאן מפתיע לראות את לבני העצור והנוקשה מרעיף אהבה רבה כל כך על אחותו הקטנה. אלה ימי מלחמת העולם השנייה, והם שואלים זה את זה לשלום הקרובים, אלה שנותרו בפולין ואלה שהיגרו לאמריקה. אח ואחות שוכבים זה לצד זו במיטותיהם, מיטתו ליד הקיר משמאל לדלת, מיטתה ליד הקיר המשיק מימין, אור מכוניות שחולפות בקינג ג'ורג' נופל מדי פעם על החדר. מה שלום דודה רוז'ה? מה שלום דוד ג'ק שבלודז' קראו לו ייקל? ודוד הראלד שבלודז' היה הערש־לייב? ככה זה נמשך דקות ארוכות, מדי ערב, בזמן שאביהם "עשה קאסע" בסלון, ספר את פדיון הקופה של חנות הכובעים.

חלקו הראשו של הספר, שנקרא "ימי קינג ג'ורג'", שאב אותי מיד ובכוח רב אל ימי ילדותי, שהיו אמנם מאוחרים ב–20 שנים, ובכל זאת באותה תל אביב שאיננה עוד. תל אביב האשכנזית, המזרח־אירופית, הזעיר בורגנית, ניצולת השואה, שדיברה יידיש ובעיקר ספרה ביידיש. אדון וייס ישב בסלון וחישב חישובים ביידיש, כמו שעשה מאיר החנווני במכולת שלנו, כקילומטר צפונה משם, עיפרון תחוב מאחורי אוזנו. עוד לא היה אז פריג'ידר אצל וייס, וגם 20 שנה מאוחר יותר אצלנו, רק ארון קרח. מובן שגם טלפון לא היה, ונשים דומות לדיירת המשנה של הווייסים, גרוניה זמודז'אק, היו גם בסביבה שלנו. לווייסים היו שתי חנויות מכולת לקנות בהן את המועט, זו של רדזינר בבורוכוב וזו של גנגר בקינג ג'ורג', שהחזיקה מבחר גדול יותר של קונסרבים. אצלנו היו ארבע: המכולת של מאיר והמכולת של שאול מצרי בהמשך הרחוב, ותנובה בפינה, והאמר בקינג ג'ורג'. לבני לא ידע לרכוב על אופניים והיה חלש במתמטיקה; גם אני.

ילדותו של לבני היתה יידישיסטית יותר ודתית הרבה יותר מזו שלי. תל אביב שלו היתה לודז', הוא כותב; שלנו כבר החלה להיות תל אביב. ילדותו גם היתה בורגנית יותר מזו שלנו: להם היו חנות וכמה דירות להשקעה, וחסכונות בבנק וניירות ערך וקרנות נאמנות, ואוצרות בכספת, כולל שני יהלומים שמורים בבנק, ואוצרות מתחת לבלטות בבית המלאכה לכובעים שהיה צמוד לחנות. לבני זוכר את הספרן מכפר גנים, ואני את זוהרה מספריית מירה, ואפילו את מספר המנוי שלי, 7154. "הכסף לא גדל על העצים", אמרו אצל הווייסים וגם אצלנו, כדי להסביר מדוע יש לחסוך בהדלקת תנור הנפט לחימום הבית.

לא לגעת בכאבאט אט, ככל שמתקדמים בספר, מתחילים הספקות לנקר: למה נועדו כל התיאורים המפורטים והיפים הללו? לאן הם מובילים? אולי המחבר מתהדר בנוצותיו המרהיבות של כישרון התיאור כדי לכסות על רגשות? האם זו פירוטכניקה שנועדה להסוות משהו? לבני כותב, למשל, שמעולם לא הסכים שאביו ייגע בו. אבל את הפצצה הזאת הוא מטיל בשולי פרק, כבדרך אגב, רק רומז על משהו גדול ועמוק הרבה יותר, נזהר שלא לגעת בכאב.

האם אנחנו יודעים הכל על ילדותו של לבני, בתום 735 עמודים? לא. הספר זרוע רק ברמזים שפיזר. כשהוא נזכר בחמור ששכב לצד הכביש לאחר שגבו נשבר, לבני כותב, "אני מספר על החמור כדי שתכחישו אותי". סתם ולא פירש.

במובן מסוים, הקריאה בספר הזה דומה למעשה התאהבות: ההתחלה נלהבת וסוערת, והסוף מעט מייגע. בחלקו השני של הספר, זה שמוקדש לגידול ילדיו של לבני, ההתשה נתנה אותותיה. הרגשתי פתאום כמו מול אלבום תמונות של ילדים שאינם ילדיך. כמה אתה יכול להתבונן בהם? כשלבני כותב על ילדותו, הוא כותב על עולם שנעלם. כשהוא כותב על גידול ילדיו, זוהי כבר שגרת הורות, שלא השתנתה הרבה מאז. רמי אוכל מחית פירות, יונתן היה "זעף לימוד", ונונלה עשתה כלב מפלסטלינה.

כמה שמחתי למצוא טעות אחת ויחידה בספר, בלתי נסלחת כמובן: אביו של לבני לקח את בנו להופעה של דז'יגאן ושומאכר באולם "אהל שם" ברחוב נחמני. אוי לעיניים שכך רואות — "אהל שם" היה ועודו ברחוב בלפור. חבל שאני כבר לא יכול להעיר ללבני, חבל שאני לא יכול להגיד לו עוד כמה דברים על ספרו הנפלא, שבו נולד כסופר אחרי מותו.