"הקהל עדיין נרתע מתיאטרון בובות למבוגרים"

"אל תעיר את הדוב", ההצגה החדשה של תיאטרון "המפתח", עוסקת בדיכוי, אכזריות ועוולות חברתיות. יוצריה, אבי זליכה ודקלה כץ, מסבירים למה היא לא מיועדת לילדים

ביום חמישי האחרון, שעות ספורות לאחר הראיון עמם, אבי זליכה ודקלה כץ המריאו לרומניה. הם טסו לשם עם ההצגה החדשה שלהם שהוזמנה להשתתף בפסטיבל תיאטרון הבובות הבינלאומי Gulliver בעיר גאלאץ. עד פרוץ המגפה זו היתה שגרת חייהם — להופיע עם ההצגות שלהם באירופה והמזרח הרחוק, לגרוף פרסים ותגובות נרגשות, ואז לשוב לישראל כדי להמשיך להופיע מול קהל מקומי.

אחרי הקורונה, הדברים כבר נראים אחרת. "יש לנו הצגה אחת שהופענו איתה ביותר מ–30 מדינות, אנחנו מורגלים לטיסות", אומר זליכה. "אבל הנסיעה הראשונה שלנו אחרי הקורונה, לפסטיבל בקאפושוואר שבהונגריה, נראתה לי כמו חוויה חוץ גופית", מוסיפה כץ. "להופיע בחו"ל זה החלק שאני הכי אוהבת בעבודה, אבל לא הצלחתי ליהנות מהנסיעה הזאת. הרגשתי מנותקת".

אירופה לא חיכתה לצמד הבובנאים הישראלים. בזמן שהם היו נתונים למגבלות קורונה בישראל, עולם הבובנאות האירופי דהר הלאה. "לא סגרו שם את התיאטרון, כמו שלא סגרו את הכנסייה או בית הכנסת", אומר זליכה. "מצאו שם פתרונות — פחות קהל, בדיקות, לא יודע. הקולגות שלנו הופיעו המון. זה כמו קהילה משפחתית אחת גדולה, ובשנתיים האחרונות הרגשנו שנשארנו בחוץ".

כעת שגרת הפסטיבלים חוזרת לחייהם של צמד היוצרים, מקימי תיאטרון "המפתח" — תיאטרון חזותי היוצר הצגות ילדים המשלבות בובנאות, חפצים ומסיכות — והם גם לא מסתפקים יותר בהצגות ילדים. ההצגה החדשה שלהם, "אל תעיר את הדוב", שהוצגה לראשונה בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בחולון בנובמבר האחרון, מיועדת בכלל למבוגרים.

"בשנים האחרונות העסיקה אותי מאוד הידיעה שיש דברים שגם אם אני רוצה לגעת בהם, לא אוכל לעשות את זה באמת עד הסוף כשמדובר בתיאטרון לילדים", אומרת כץ, "כשמדובר בהצגת ילדים, אנחנו חייבים גם לתת בסוף תקווה".

ב"אל תעיר את הדב" יש מעט מאוד תקווה ואפילו פחות מכך — מילים. מה שיש אלו שלוש בובות ריאליסטיות ושובות להפליא (עיצבה אותן מריה גורוביץ', שיצרה גם את הבובות בסדרת הטלוויזיה "מפלצות קטנות"), לכודות בתוך עלילה טרגית ואפלה שעוסקת בדיכוי, אכזריות ועוולות חברתיות. "זה משהו שתמיד הטריד אותי" אומרת כץ, "כשאתה עד לעוולות ולא נוקט עמדה, מה זה אומר עליך?"

על הבמה, יחד עם הבובות, נמצאים זליכה וכץ, מכוסים לגמרי בשחור למעט העיניים, ומתפעלים אותן. "הקהל אמר שזה נראה כאילו אנחנו צופים בזוועות שמתרחשות שם בחוסר אונים ולא יכולים לעשות כלום", אומר זליכה.

כבר בדייט הראשון

תיאטרון "המפתח" פעיל מאז 1998 וכמה מההצגות הראשונות ממשיכות להציג בארץ ובעולם עד היום. זליכה, בן 54 וכץ, בת 47, הורים לשניים, נפגשו בסוף שנות ה–90 באוניברסיטת תל אביב. הוא היה סטודנט למשחק והיא לתסריטאות. "הגרעין של 'המפתח" נולד בדייט הראשון שלנו", מספר אבי. "באיזה רגע של מבוכה סיפרתי לדקלה שכדי להתפרנס אני עושה מעין שעת סיפור לילדים ומקריא להם את 'אי המטמון'. דקלה הציעה שאהפוך את זה להצגה ואני הצעתי לה להיות זו שתכתוב את המחזה. אחרי שנה וחצי זה אכן מה שקרה".

ב–2002, בטיול באנגליה, ראו את תיאטרון The Puppet Theatre Barge הוותיק שהציג את "כיפה אדומה". "זו היתה גרסה מבריקה פשוט, מצחיקה ומפחידה", מספרת כץ. "זה היה מיועד לילדים, אבל זה היה כל כך מעניין. כשיצאנו משם אמרתי לאבי 'ההצגה הבאה שלנו היא עם בובות'. עדיין לא חשבתי שאהיה על הבמה, התכנון אהיה שאני אכתוב ואביים ואבי יהיה על הבמה עם בובות".

ההצגה הבאה שיצרו היתה "הנעל הכתומה", מעין קומדיית דל'ארטה. כשלושה שבועות לפני הבכורה אבי נפצע ברגלו בזמן משחק כדורגל. "הרופא אמר שאבי לא יוכל לעמוד בחודשים הקרובים בלי תמיכה של קביים והבנו שאם אנחנו רוצים שההצגה הזאת תקרה, אבי לא יוכל לעשות את זה לבד", אומרת דקלה. "פתאום גם הבנו שזה לא היה הגיוני שהוא יעשה את זה לבד מלכתחילה — הרבה יותר הגיוני שיהיו שניים על הבמה".

הם המשיכו ליצור הצגות ילדים נוספות — "הילד שלא ידע פחד", "הברון מינכהאוזן", "התינוק" ועוד. ב–2012 העלו לראשונה את "כשהכל היה ירוק", שנכתבה בהשראת "העץ הנדיב". זו היתה ההצגה הראשונה שלהם ללא מילים כלל וזכתה בשלל פרסים באירופה. "ראינו שהצגה בלי מילים היא פשוט עשרות מונים יותר ביכולת שלה לגעת", אומרת כץ. "אנשים שומעים 'תיאטרון בובות' וזה מיד עושה להם קונוטציה של הצגת ילדים, אבל זה תחום רחב מאוד". היצירה עצמה נוגעת במקומות שהם, לטעמי, הרבה יותר קיצוניים ומרגשים מאשר תיאטרון עם שחקנים. בבובה יש משהו שמאפשר לך להעביר אינפורמציה שהיא לא מילולית, אינפורמציה שפועלת על הרגש ועל מערכת הציפיות של הצופה. הפלסטיקה שלה, איך היא נראית, מאיזה חומרים היא עשויה, איזו הבעה יש לה, איך היא הולכת אפילו. בבובות יש פגיעות — כשרואים בובה קל מאוד להזדהות עם הפגיעות שלה כי היא מראש חפץ חסר תנועה וחיים שמישהו שולט בו ומפעיל אותו".

לדבריה, "יש את הקלישאה הזו של תיאטרון ילדים, שנוצרה כנראה בצדק, שהוא צריך להיות שואו נוצץ וגרנדיוזי ופשטני, אבל מדובר בשני דברים שונים. האחד הוא בידור והשני הוא תיאטרון. יש הצגות לילדים שמבוגרים שייכנסו אליהן ייצאו נפעמים ונרגשים. על כל הצגה כזו עבדו האנשים הכי טובים בתחום והשקיעו בה לפחות שנה עד שלוש שנים כדי ליצור את הדבר הזה, בעבודה כמעט יומיומית. לשני הדברים יש מקום, אבל צריך לקרוא לכל אחד מהם בשמו ולא לבלבל ביניהם".

זליכה: "היחס לבובנאות בעולם הוא מאוד שונה מאשר בישראל, פה זה שדה שהוא ברובו מסחרי. כשאנחנו טסים לפסטיבלים ונפגשים עם קולגות שלנו, אפשר לראות אותם אחרי ההצגות עושים שיח יוצרים, עם המון עניין סביבם".

למה בארץ יש כל כך מעט הערכה לבובנאות ושיוך מיידי שלה להצגות ילדים?

זליכה: "כי ההיסטוריה של בובנאות בארץ היא הרבה יותר מצומצמת. זה לא כמו טורקיה עם תיאטרון קראגוז ואנגליה עם 'פאנץ' וג'ודי' או אפילו 'החבובות' שהפכו למיינסטרים".

כץ: "ובכל זאת, כן הגיעו לישראל אנשים בשנות ה–30, ה–40 וה–50 שבובנאות היתה המקצוע שלהם. נפתחת עכשיו תערוכה בעמק חפר על ההיסטוריה של הבובנאות בישראל ואפשר לראות שזה קיים כאן כבר עשרות שנים. אולי המדינה היתה בקשיים בזמנו, אז לא מצאו מקום לאמנות, אבל גם היום התחום הזה עדיין הוא די שולי ובכל פעם מחדש צריך להסביר למקבלי ההחלטות בתרבות מה זה תיאטרון בובות. הרבה פעמים שומעים 'בובות? לא לא'".

זליכה: "יש מחקרים שמראים שזה לא רק לגיל צעיר, יש שם עומקים".

כץ: "הייחוד של האמנות הזאת הוא שאלה חפצים שמקבלים חיים ויש להם יכולת לייצג משמעות מאוד רחבה. בבובות יש אלמנטים שמזוהים על ידי כל התרבויות, יש בזה משהו משהו אוניברסלי. זה מאוד דומה לאנימציה. בובנאות מפגישה בתוכה אנימציה וכוריאוגרפיה ותיאטרון".

מחר (שלישי) הם יציגו שוב את "אל תעיר את הדוב" במוזיאון תל אביב לאמנות. ההצגה הקודמת התקיימה במרץ וכל הכנסותיה נתרמו למען חבריהם בתיאטרון הבובות בחרקוב שבאוקראינה, חודש אחרי פרוץ המלחמה שם.

"לפני כמה שנים הזמינו אותנו מחרקוב אבל לא היינו פנויים אז וכשפרצה המלחמה, הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את עמוד הפייסבוק של התיאטרון ולשאול אותם איך אפשר לעזור", מספרת כץ. "הם הפנו אותי לאחד השחקנים שדובר אנגלית, התחלנו להיות בקשר והוא העביר אלי רשימה של ציוד הומניטרי שהם היו זקוקים לו. הם הסתתרו בתיאטרון".

זליכה: "הפעלנו את כל הקשרים שלנו במשרד החוץ אבל לא הצלחנו להעביר אליהם ציוד. אמרו לנו שהם קיבלו אבל זה לא הגיע".

כץ פנתה לאונימ"ה. "ארגון הבובנאות הבינלאומי מסונף לאו"ם", היא מסבירה. "זה הבסיס של הארגון הזה – לפעול למען שלום ודיאלוג דרך האמנות של תיאטרון הבובות. הם הקימו קרן ורציתי להעביר דרך הקרן לחברים בחרקוב. השקענו מאמצים כבירים כדי להביא קהל, המוזיאון התגייס, כולם עבדו בהתנדבות וככה הצלחנו להגיע לסכום מאוד יפה".

קשה להביא קהל לתיאטרון בובות למבוגרים?

כץ: "בטח. כשזה מיועד לילדים זה קל יותר. ההורים מביאים את הילדים להצגות ובובות זה משהו שנתפש באופן טבעי כחלק מתרבות לילדים. בהצגה הזאת, אנחנו הולכים עם הראש בקיר אבל הרגשתי שכל נושא שלא נבחר להצגות שלנו, ארצה לגעת בו באופן כזה שלא אגיד לעצמי 'את זה את לא יכולה להגיד או לעשות'"

זליכה: "הקהל עדיין נרתע מהרעיון של תיאטרון בובות למבוגרים, אבל אנשים שראו את ההצגה ניגשו אלינו אחריה נפעמים".