מחברים את מוזיאון ארץ ישראל לתל אביב

פרויקט אדריכלי חדש מציע פתרון לשטח לא מנוצל ענק של מוזיאון ארץ ישראל. הוא כולל פארק שימשוך מבקרים, גדר מעוצבת עם כניסות מהרחוב, בריכת מים טבעית ושביל הליכה וצפוי לעלות 74 מיליון שקל. "כרגע המוזיאון הוא כמו פקק ענק שתוקע את הזרימה האנושית", אומר המנהל עמי כץ

כשעמי כץ, מנכ"ל מוזיאון ארץ ישראל, נכנס לתפקידו ב–2018, הוא זיהה שיש במוזיאון שטח עצום בגודלו הלכוד בין רחובות רוקח, נמיר ולבנון בצפון תל אביב וכמעט שאין בו שימוש. מדובר בשטח בן 90 דונם (מתוך כ–150 דונם שכולל מתחם המוזיאון) הסגור לציבור וגם רוב המבקרים במוזיאון לא מגיעים אליו בשיטוט אקראי. לפני שנתיים ערכו במוזיאון תחרות אדריכלים לתכנון מחדש של המרחב הציבורי של המוסד ותוספת שטחי תצוגה. בתחרות זכו משרדי האדריכלים קימל אשכולות וסטודיו דה לנגה. נכון לעכשיו עדיין לא נמצא תקציב להקמת מבנה לשטחי תצוגה, אך עיריית תל אביב החליטה לתקצב את שיפוץ המרחב הציבורי ואת הורדת הגדרות שהקיפו את השטח האמור ב–74 מיליון שקלים מתקציבה. "כל מוסדות התרבות בעיר עברו שיפוץ בתקופה של רון חולדאי כראש העיר. הבימה, בית ליסין, בית אריאלה, מוזיאון תל אביב. עכשיו הגיע תורנו", אומר כץ.

איך שכנעת את חולדאי לשים סכום כזה על המוזיאון?

"המוזיאון היה סגור כמו בית סוהר או גן חיות. אמרתי לראש העיר שאנחנו מחזירים לציבור שטח שבמשך 50 שנה היה מופקע ממנו וזה שכנע אותו. זה המסר הגדול והחשוב בפרויקט. זה מסר שהוא בליבת התפיסה שלי כמוסד תרבות שצריך להיות מחובר לעיר ולקהילה".

במוזיאון מתכננים להחליף את הגדר המוסדית לגדר "מעוצבת" וקלילה שתורכב מאלמנטים מאורכים וישולבו בה שש כניסות, שלוש מתוכן בדרך נמיר. "כרגע המוזיאון הוא כמו פקק ענק שתוקע את הזרימה האנושית של האופניים והולכי הרגל מצפון העיר לכיוון פארק הירקון. אנחנו רוצים לייצר חיבוריות", אומר כץ.

במסגרת אותה חיבוריות, מתוכנן שביל ראשי בין רחובות לבנון ורוקח שיתחבר לגשר הקיים ברחוב רוקח. בנוסף יוקם גשר חדש שיחבר בין הפארק לבנייני המוזיאון וישתלב בהמשך בבניין חדש — כשיימצא לו תקציב ציבורי או מתורם.

מה יהיה אופי המקום?

"זה לא יהיה עוד גן משחקים עם מתקנים. לא יעשו פה על האש. אנחנו רואים את זה כגן מוזיאלי שיהיו בו תצוגות חוץ, פסטיבלים ואירועים אחרים. אנחנו מכינים תשתית לביתן קיץ, בדומה לביתן גלריית הסרפנטיין בהייד פארק בלונדון. הרעיון שלנו הוא ביתן מתחלף כל שנתיים במקביל לביאנלה לעיצוב שאנחנו עושים במוזיאון. זה יהיה עוד אלמנט שיחבר אותנו לעיר".

וכל אחד יוכל להיכנס לגן?

"כרגע, הרעיון הוא שנכנסים לפארק בלי בדיקות בכניסה. זה יהיה גן מנוהל והביתנים במוזיאון עצמו יהיו מנוטרים עם שומרים. אבל אני אוסיף בזהירות שהמשטרה עוד לא אמרה את דברה".

לצוות שזכה בתחרות הצטרף אדריכל הנוף ליאור לווינגר, שמשרדו, סטודיו אורבנוף, אחראי על התכנון של התוכנית הכוללת. "זה שאפשר להקים פארק של 90 דונם בלב המטרופולין זה מדהים. זה גודל של פארק שנמצא בשכונות וערים חדשות", הוא אומר. "לרוב בתוך ערים ותיקות לא בונים עוד פארקים בגודל הזה".

לוינגר אומר שתחילה היה מופתע מגודל השטח. "יש במרחב הזה הרבה אלמנטים בלי סדר ותכנון. וכשמתחילים להסתכל עליהם מבינים את ההזדמנויות האדירות שיש שם".

מה למשל מצאתם?

"יש שם אוסף גדול של אלמנטים, גם ארכיאולוגיים. תל קסילה כמובן, ויש גם את בית הבד, ביתן הפולקלור ותחנת הקמח. אלה מקומות שמבקרים במוזיאון כמעט לא מגיעים אליהם. יש שם גן עם הרבה סוגים של עצים כמו שיזף, שיטה, אטד ועוד, וגם עשרות מינים של ציפורים ובעלי חיים. בסקרים זוהו ציפורים כמו שלדג, שרקרק וצופית וחיות כמו תן וחרדון. אלמנט נוסף הוא מחשופי כורכר. עשינו סקרים מקיפים ואנחנו בודקים מה כדאי לשמר ומה להוריד. יש עצים חולים שניפרד מהם, ואנחנו גם שותלים הרבה עצים חדשים. אנחנו רוצים להעצים את האיכויות של המקום".

לוינגר אומר שהגדר שמקיפה את הפארק תהיה מינימליסטית ועשוייה מחומר שדומה לקורטן. "בהרבה מקומות בעולם גנים נסגרים בלילה. בישראל יש גם היבטים של ביטחון וגם של ונדליזם, אבל בסופו של דבר הגן יהיה מקום פתוח ונגיש לציבור ביום יום. השאיפה היא לייצר 'גן בוסתן', מרחב בעל אופי טבעי, אבל גם מקום שממנו ניתן יהיה לראות את העיר שמסביב. קצת בדומה לסנטרל פארק בניו יורק — בגלל שנמצאים על תל, יהיה אפשר להשקיף מהפארק לכיוון המגדלים של תל אביב, אבל להיות בתוך בוסתן, מקום מפלט שמאפשר לברוח מהחיים הסואנים ומהלחץ של היום יום".

ההחלטה להוריד את הגדרות סביב המוזיאון היא צעד נכון לשיפור היחסים בין מבני הציבור בעיר לתושבים ולמבקרים וחשוב יהיה לעקוב אחריה ולערוך שיפורים תוך כדי תנועה. יש לפרויקט כזה פוטנציאל רב. המוזיאון ממוקם קרוב לקו רכבת קלה עתידית וגם לקו מטרו. כרגע רחוב נמיר מתפקד כציר תנועה בלבד ולא נעים ללכת לאורכו. במסגרת הפרויקט ייסלל גם שביל אופניים ברחוב נמיר, אך לא על חשבון הכביש, אלא יופקע שטח מהמוזיאון.

"זה מהלך ראשוני וחשוב כדי להפוך את האזור הזה ליותר מותאם להליכה", אומרת האדריכלית מיכל קימל אשכולות, שמשרדה מתכנן גם בניין חדש בסמינר הקיבוצים, שממוקם מול המוזיאון ויוקף בשטח פתוח שיכלול גם בית קפה. "יש פה הזדמנויות לקישוריות לכל מיני כיוונים בעיר, לכיוון החוף ולכיוון מרכז העיר", אומרת קימל אשכולות על תוכנית המוזיאון. "אני מאמינה שכמו במקרה של טיילת רדינג, ברגע שהמוזיאון ייפתח לקהל יבואו אנשים. זה מקום שנמצא על המסלול של הרבה אנשים".

בשלב זה לא יתווספו שטחי מסחר בדופן המוזיאון וגם לא מבנים נוספים. "ניתן להוסיף בית קפה בהמשך", אומרת קימל אשכולות. "מהניסיון שלי עם פרויקטים כאלו, בהתחלה קשה להכניס זכיין. זה מסוג הפרויקטים שנכנסים אליהם עם השנים".

מוצאים פתרון למים

אחד ההישגים של התכנון הוא הטיפול במי נגר. ערים רבות סובלות מדי חורף מהצפות, כולל תל אביב. יש לבעיה כמה וכמה אשמים והיא מחייבת עשרות פרויקטים בקנה מידה ארצי ומקומי. פרויקט שיקום הפארק של מוזיאון ארץ ישראל נותן הזדמנות לייצר דוגמה לפתרון אפשרי. לוינגר גייס אנשי מקצוע נוספים, בהם האקו־הידרולוג אורי מורן ומנהל תחום טבע עירוני בחברה להגנת הטבע עמיר בלבן, שתכננו בריכת מים טבעית בגודל דונם וחצי סמוך לגדר ברחוב נמיר. כדי למקם את האלמנט הם חילקו את שטח הפארק לאגני ניקוז. לאחר שבחנו אותם והבינו כיצד המים זורמים בשטח הפארק, הם תכננו את האלמנט וגבולותיו. "זו בריכה שתוזן במי הגשם שיירד בשטח גן המוזיאון. לשם כך תכננו מאגר תת קרקעי שיאגור מים בתקופת החורף, בשונה מבריכת חורף שמתייבשת ולא קיימת בקיץ".

לוינגר מבהיר שלא מדובר בבריכה אקולוגית, שניתן לראות בהרבה מקומות. "בריכה כזאת היא אלמנט לא טבעי. כאן אנחנו מייצרים אלמנט שיהיה אטום בחרסית ומושתת על צמחיה מקומית ובכך יעודד פיתוח של בתי גידול ייחודיים. במהלך החורף המים יהיו גבוהים ובקיץ נמוכים יותר. אבל יהיו מים כל השנה". לוינגר, מורן ובלבן מדגישים שאין בארץ דבר דומה. "זו מערכת ייחודית לניהול מי נגר משולבת בגוף מים קבוע במופע טבעי", מסביר בלבן.

ובינתיים במקום אחר בעיר: בשבועות האחרונים הסתיים השלב האחרון בשיפוץ בית אריאלה. נפתחו חצר אנגלית בחזית שפונה לשדרות שאול המלך ובית קפה שפונה לכיכר שבין בית אריאלה למוזיאון תל אביב לאמנות. פתיחת בית הקפה, לכאורה מהלך מינורי, העירה את הכיכר שהיתה די שוממת רוב שעות היום. בהקשר זה מומלץ למנהלי מוסדות התרבות להסתכל על תקדימים בארץ ובחו"ל, ולהפוך באמצעים לא יקרים במיוחד את סביבת מוסדות התרבות לציבורית יותר.

ברובע המוזיאונים בווינה, אזור שעל הנייר דומה לסביבת מוזיאון תל אביב (כלומר, לא מדובר בסביבה אורבנית צפופה ואינטנסיבית שנעימה להולכי רגל ולמבקרים), עשו מספר מהלכים שהפכו את המקום ליותר ציבורי, גם עבור אלו שלא מגיעים לצרוך תרבות. במרכז הכיכר שברובע פוזרו מקומות ישיבה מגוונים, מעליהם נתלתה עבודת אמנות והגג של מוזיאון לאופולד הפך לנקודת תצפית חינמית. כך, באמצעות כמה מהלכים פשוטים, הפכו מקום שלא נעים להיות בו לאתר מושך ושוקק. אפשר לעשות אותו דבר גם אצלנו.