החיים בפקק || "אני רואה כל יום בטיפול נמרץ רוכבים שנפגעו, ועדיין בוחר באופניים"

הרופא אריק עדן מוותר על החניה הצמודה בבית החולים, ומשאיר את השימוש במכוניתו בעיקר לילדיו ■ הוא מוכן להאריך את דרכו כדי לשמור על עצמו, אך עדיין לא מצליח להימנע לחלוטין ממפגני הכוח בכבישים ("ברמזור אני חולף על פני כל הנהגים שניסו לעקוף אותי קודם בפראות")

שמי אריק עדן, רופא ומנהל היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים כרמל. כרוכב אופניים זה עשרות שנים, אני מגיע באמצעותם לעבודה כמה ימים בשבוע. בשאר הימים, אני הולך ברגל, או נוסע בתחבורה ציבורית. 

המרחק בין הבית שלי לבית החולים אינו רב, וכשאני יוצא בבוקר (בשעה 6:30 לכל המאוחר) עדיין אין הרבה תנועה, כך שאני יכול לרכוב על הציר הראשי. למעשה, אם לא היו לי שני ילדים שמשתמשים באוטו, לא הייתי מחזיק אותו. אני משתמש בו מעט מאוד.

החלק המאתגר ברכיבה שלי הוא בנסיעה הביתה. אני יוצא בין 16:00 ל-18:30, ונאלץ לרכוב במסלול שאורכו כפול מבבוקר, כדי להימנע ממאבק עם מכוניות. אני רוכב במסלול עוקף לכבישים הראשיים, בכבישים צדדיים, כך שבמקום 3 ק"מ, אני רוכב קרוב לשישה.

אני בוחר לרכוב לעבודה, על אף שיש לי חניה בבית החולים כמנהל מחלקה, כי בעיני הדרך שבה אנחנו חולבים את כדור הארץ מהמשאבים שלו לא נכונה, וצריך למצוא פתרונות חלופיים. יש מצב אבסורדי בערים כחיפה וערים רבות בישראל ובעולם, שבו אלפי מכוניות נוסעות מדי יום למרחקים נמוכים מ-10 ק"מ. אם מישהו מהחלל החיצון היה בוחן אותנו, הוא היה מגיע למסקנה שמה שמוביל אותנו בחיים הן המכוניות. הכל מתוכנן כך שלמכונית יהיה קל יותר: איך שהכבישים בנויים, החניות, וההשקעה בתחזוקה שלהן.

אני מחזיק אוטו בן קרוב לעשר, והפעמים היחידות שאני משתמש בו הן כשיום העבודה שלי מתחלק בין הכרמל למרכז הרפואי זבולון שבקרית מוצקין - מרחק של 20 ק"מ זה מזה. אני מודה שלפעמים קורה שאני קם עייף ולוקח אותו, או במקרים של תנאי מזג אוויר קיצוניים.

תחבורה ציבורית משמשת אותי לסידורים. למשל, אם אני יוצא בערב לעיר התחתית. יש יתרון בכך שהתחבורה הציבורית פועלת עד מאוחר, אבל זה לא מספיק. פעם הרכבת מתל אביב לחיפה פעלה 24/7 ואשתי ואני היינו יוצאים לבילויים בתל אביב ברכבת. היום זה לא אפשרי, וחייבים לקחת אוטו

חיפה היא עיר מרובת עליות, ואני נתקל באתגר כבר בדקות הראשונות בדרכי הביתה, כאשר אני פונה מרחוב רנ"ק למאפו. עלי לטפס את רחוב מאפו, בשעה שבה עובדים רבים עוזבים את בית החולים. לא פעם אני נאלץ לרדת מהאופניים כשנהגים מנסים לעקוף אותי בפראות, רק כדי שאפגוש אותם ממתינים לי ברמזור בסוף העלייה, הראשון מבין ארבעה שבדרך. מיותר לציין שבתור ברמזור אני עומד בראש התור.

אני לא מצפה שחיפה תראה כמו קופנהגן מבחינת הרגלי רכיבה, או שתהיה בה מדיניות כמו בקפריסין, שבה מתייחסים לרוכבי אופניים כמו ליתר נוסעי הכביש - אבל אפשר לנקוט פעולות פשוטות. למשל, להגביל את המהירות ל-30 קמ"ש, במקום 50 קמ"ש. הצעד נחוץ מסיבות בטיחותיות וגם כדי להפוך את האוטו למשתלם פחות למרחקים קצרים, ולעודד מעבר לכלי רכב דו-גלגליים על כל סוגיהם. כיום הרוכב הדו-גלגלי שמנסה להשתלב בתחבורה נמצא בעמדת חיסרון בגלל יכולות המהירות המוגבלות שלו, שמונעות ממנו להשתלב על הכביש. הורדת המהירות תקל על כך, ותהפוך את הכל לפשוט יותר.

אי-אפשר לרכוב על מדרכות בחיפה, שהן צרות ומרוצפות באינסוף עצים ולכן לא רלוונטיות לרכיבה, ומכיוון שאין שבילי אופניים, אני נאלץ לרכוב על הכביש. 

אני ממשיך לרכוב ועובר לרחובות צדדיים, כמו הר סיני, שבו אני מרשה לעצמי לעבור למרכז הכביש. חלק גדול מהסכנות בעיר לרוכבי אופניים (ולמעשה, לכל כלי רכב דו-גלגלי) הן דלתות שנפתחות בעוצמה ממכוניות חונות, ללא תשומת לב מצד נהגים, וביציאה מחניה ללא הסתכלות במראות. נהגים עסוקים עם הטלפון, עם הילדים, או עם כל דבר אחר. לכן, הרכיבה במרכז הכביש כשאין תנועה רבה בטוחה יותר. עם זאת, אני קשוב למתרחש בכביש ורוכב עם רדאר אחורי, כך שכשמתקרב אלי רכב, אני יורד לצד הכביש ומסמן לו לעקוף אותי.

הצומת המאתגר הראשון שאותו עלי לחצות הוא כיכר ספר. אחרי ניסיונות רבים, הגעתי למסקנה שהדרך הבטוחה היא מעבר החציה המרומזר בצומת. אני לא מתעסק בכלל עם הכביש והולך כמו הולך רגל. 

אני ממשיך לרכוב דרך הרחובות השקטים של שכונת שמבור, כליטניס, קדרון וירקון. משם ממשיך לרמת הנדיב, רחוב עם עלייה תלולה, אך רוכבי אופניים אוהבים עליות (לפחות בחיפה). משם, דרך הירקון, ממשיך עד לשכונת כרמליה. החלק הזה של הרכיבה הוא הנעים ביותר, משום שלרוב אני לא נתקל בו במכוניות כלל, והרכיבה מוצלת באילנות ותיקים. אפילו יש נוף לים.

בכיכר הראשית של כרמליה הסואנת נבחנת בשנית יכולתי לזהות סכנות, שנובעות מרכבים המגיעים ממספר כבישים. בחיבור בין מוריה לצפרירים יש צומת שלפעמים פקוק, אך מהר מאוד אני משתלב חזרה בתנועה ברחוב היינה השקט. בסופו, אני עובר ליד מגדל המים ותחנת כיבוי האש העתיקה של הכרמל. 

ממשיך אני ממשיך לוולפסון ושם דרך עוד רחובות צדדיים, רחוב קלר ומחניים, עד לפארק מניה, דרכו חותך כדי להגיע למרכז הכרמל. זהו גן ציבורי שיש בו חזירי בר. לפעמים אני נתקל בהם.

במרכז הכרמל עלי להתמודד עם תחבורה רבה, כולל אוטובוסים. הדרך המועדפת עלי היא להאריך את הרכיבה באמצעות ירידה ברחוב ווג'ווד ועלייה ברחוב יפה נוף. אני משתלב ברחוב הנשיא, ומשם יש לי עוד כ-500 מטר - דקה-דקה וחצי עד הבית. אני יורד מהאופניים וכל שנשאר לי הוא לחצות את הכביש, וחזרתי הביתה. 

עיקר ההתניידות שלי היא באופניים. לעתים קרובות אגוון את הרכיבה ואשלב אימון רכיבה לפני, או לאחר העבודה. אני נוהג אולי 300 ק"מ בחודש, לעומת 1,000-500 ק"מ שאני עושה ברכיבה.

כמנהל מחלקה בטיפול נמרץ אני נתקל ברוכבי אופניים שנפגעים בתאונות דרכים. מבלי להטיל את האשמה על הרוכבים, רוב הנפגעים הם כאלו שרכבו במקומות שלא בטוח לרכוב בהם, ככבישים ראשיים לבדם בשעות הלילה.

קבוצה נוספת שנוטה להיפגע היא ילדים, שאין להם תובנה על חוקי התנועה ונהגים שלא מבינים זאת. ילדים חייבים להיות מופרדים מיתר התנועה ושבילי אופניים יכלו לעשות את ההבדל. אני עוקב אחרי הסטטיסטיקה, ועל חלקם אני יודע לצערי מהיכרות. ועדיין, אני חושב שרוכבי האופניים בריאים יותר מיתר האוכלוסייה - וגם שמחים יותר. אני הולך השבוע ליום הולדת של מישהו בן 90, שרוכב כ-70 שנה.

רוצה להשתתף במדור? מחכים לשמוע ממך - לחצ/י כאן