"האדם המיותר" מוגזם, לא רלוונטי ובעצם קצת מיותר

האירוע התיאטרלי המבוסס על הרומן הרוסי הגדול "אובלומוב" הוא גדול מדי ועמוס מדי. למרות כמה רגעים אסתטיים, הבמאי יחזקאל לזרוב לא מצליח להזריק מספיק עניין לפאסיביות של הדמות הראשית ולא מציע פרשנות חדשה לטקסט המקורי

האירוע התיאטרלי "האדם המיותר" הוא חלק ממיזם תרבות בשם "מיצ'ה פיגה", שיזם היוצר יחזקאל לזרוב. הרעיון הוא לחשוף בפני הקהל חלק מתהליך היצירה, את מקורות ההשראה והקשריה התרבותיים. זה רעיון יפה, חוץ מהמילה "מיזם", שמעלה אסוציאציות של ארגון גדול ששואף לייעל תפוקה או להשיק מוצר.

ב"האדם המיותר" דחוסים ומוצגים תכנים וצורות רבות מסביב להצגה, המבוססת על הרומן "אובלומוב" של איבן גונצ'רוב מ–1859. הגיבור הנודע אובלומוב זכה ברבות השנים להיות שם של תופעה, "אובלומוביות", ומאפייניה כמאפייני הגיבור, שחי חיי בטלה ולא רוצה לקחת חלק במרוץ החיים הכולל עבודה, הקמת משפחה, ושאר הישגים הדורשים מאמץ אישי וחברתי. אובלומוב רוצה לשכב על הספה, לישון, לחלום ולהתבטל. כבן אצילים הוא יכול להרשות לעצמו אורח חיים כזה, ואף להפוך אותו למעין אידיאולוגיה.

אובלומוב (אלון פרידמן) אמנם מתאהב בשחקנית אולגה (שירה נאור), אך אהבתם דועכת בגלל הפאסיביות שלו. כשהוא עובר לגור בביתה של אגפיה, אלמנה קשת יום המטופלת בילדים, היא יולדת לו בן. האהבה הלא צפויה הזאת נדמית לרגעים כטבעית יותר לאופיו ומהותו של אובלומוב, כי לצד הפאסיביות יש בו נדיבות רבה ויושר, עד כדי תמימות המסבכת אותו עם אחיה של אגפיה.

באופן כללי ביותר, "אבלומוב" נקרא על פי רוב כביקורת על הריקבון והעצלות של מעמד האצילים ברוסיה בתקופה שבה נכתב. אצילים חסרי תועלת המנצלים את כל מי שמתחת להם, צמיתים ומשרתים. על פי אחת הפרשנויות, חברו של אובלומוב, שטולץ (גלעד קלטר), מייצג לעומתו את האדם האירופאי, החרוץ וחדור המטרה. נשאלת השאלה — מה רוצה לזרוב לומר לקהל של היום על האובלומוביות?

האירוע מתחיל ברחבת היכל התרבות, שם נפרש שטיח אדום, ונדמה שתיכף נצפה בכוכבי הוליווד בדרכם לטקס האוסקר. אישה בלבן (מרינה טלנוב ארבר) מופיעה, ומנצחת על מקהלת ילדות השרות ממרפסת ההיכל שיר ערש רוסי, שמהותו געגועים לנוף ילדות תמים שאינו קיים עוד. שחקני ההצגה מופיעים בלבוש אדום בוהק, נושאים כלים כבטקס דתי ומובילים את הקהל לעבר האולם — לא לפני שעוברים דרך תערוכת צילומים ישראליים שאינה קשורה לתוכן ההצגה, מלבד פסל חי של בחור ישן, מגודר כך שיהווה אובייקט אמנותי. במבואת האולם מופיעה להקת המחול של סער מגל להופעה קצרצרה שמהדהדת אולי את סגנונה של הרקדנית והכוריאוגרפית פינה באוש. ההקשר אינו ברור, על אף שהסבר כלשהו כן מופיע בתוכנייה.

מהקהל מפציע גם הדוקטור לפילוסופיה ג'רמי פוגל, ונותן לאנשים שמסביבו מעין תמצית הרצאה. קצת שופנהאואר, קצת תאלס. הוא מנסה לדחוס שאלות גדולות על פשר הקיום האנושי למספר דקות דיבור. פוגל חביב ונהיר, אבל המשימה אולי גדולה מדי. מעל הקהל מוקרנים על גבי מסך גדול תרשימי נתונים מתחלפים בזמן אמת: מספרים רצים של המתים והנולדים, מצב האוכלוסייה העולמית.

שכח איך להזדקף

נדמה שרוב הקהל מרוצה שהגענו עד הלום וסוף סוף נוכל לצפות בנחת בהצגה. באולם צוקר, המשמש על פי רוב לחזרות של התזמורת הפילהרמונית, יש אווירה דרמטית עוד בטרם מתרחש משהו על הבמה. אלון פרידמן כאובלומוב שוכב זמן רב על הרצפה באופן תואם לספר, שבו הגיבור לא קם מהספה במאה העמודים הראשונים. הוא נע כיצור חסר עמוד שדרה ששכח כיצד להזדקף. הוא מולבש על ידי משרתו (ולדימיר פרידמן), מקבל מבקרים (רובם מגולמים בידי גל פרידמן) במצבו הפאסיבי.

ידו של לזרוב ככוריאוגרף מורגשת. ועם זאת, פרידמן מתנהל בלאות כללית של בחור מפונק, וזה לא עובד. הוא מראה לנו כמה אינו רוצה לקום ולפעול בעולם, אבל האופן שבו זה נעשה אינו מושך את העין או את הלב. ההתחלה הזאת ארוכה ומכבידה, המבקרים השונים שמשחק גל פרידמן לא שונים זה מזה, כך שמתקיים רצף סטטי. כיצד יוצרים דרמה אצל דמות שהמאפיין הראשי שלה הוא הרצון שלא לרצות? כיצד בונים דמות שלא ממש פועלת? זה בוודאי לא פשוט, וזה באמת מתפספס.

בסצנות שבין אבלומוב לאולגה, ובהמשך בסצנות עם אגפיה, יש יותר אנרגיה ועניין, כי מתקיימים יחסים ורצונות, וכן בזכות המשחק המשכנע של שירה נאור וטלי שרון. גם גלעד קלטר כשטולץ, חברו הטוב היחיד של אובלמוב, מוסיף אנרגיה לבמה. בסצנה אחת, למשל, עוסקות הדמויות בפעילויות שונות כשלפרקים הן כמו נשמטות כבובות סמרטוטים, או כמי שנרדמו לפתע, באמצע החיים. האפקט שנוצר הוא חזק. לזרוב משתמש במיזנסצנות באולם הלא רגיל להעמדות, שמעצימות לעיתים את הדרמה. הוא משתמש בהפרשי הגבהים באולם, מגוון את זוויות המבט וההתרחשות.

הניסיון לנוע בין מציאות לחלום הוא טוב, אבל הקונספציה הזאת לא הולכת רחוק, אלא רק בטיפות קטנות שלא מצטברות לנרטיב או לצורה בעלת משמעות. עיצוב התלבושות של אלין לזרוב מרהיב, ויחד עם התנועה נוצרים רגעים אסתטיים יפים כמו בציור קלאסי שמועצמים גם על ידי המוזיקה הקלאסית.

אבל כל זה לא מחפה על איזה חוסר שקיים בעיקר אצל הדמות הראשית. עולה בראשי מחשבה לא תקינה פוליטית, שאולי שחקן רוסי עז רגש היה מרים את האנרגיה, משכיח קצת את הצורה לטובת התוכן, ומצליח לרתק בעצלותו המשועממת, אך עם זאת גם מיוסרת.

אמנם אנחנו בשדה "נסיוני" מתוך בחירה ומודעות, אבל מעבר לאווירה כללית של מלנכוליה ואובלומביות, אם תרצו, עוברת בעיקר האסתטיקה, אבל פחות תוכן ורגש. לזרוב אמר בראיון שתקופת הקורונה, על הבטלה הכפויה שבה, השעמום וההתכנסות פנימה, הביאה אותו לגעת בחומר שנדמה רלוונטי בתקופה זו. זה מובן, אבל מצד שני, השאלות שמביא הטקסט המקורי רלוונטיות תמיד, ויכולות לקבל פרשנות אישית, פסיכולוגית או חברתית חדשה, שלא באמת קיימת בהצגה. האופן שבו "האדם המיותר" מובא כאן לא מביא אמירה מיוחדת על רוסיה בעבר, על ישראל עכשיו, על הקורונה בעולם, או על אדם פרטי כלשהו.

בצאתי מהאירוע עלה בראשי שירו של דוד אבידן: "מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול, את הנשיאה המוזרה בעול... היא העבודה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת". ובהמשך השיר, ההחלטה: "מוטב כבר שנלך בגדולות". לזרוב הוא יוצר ששואף ללכת בגדולות ובוחר טקסטים מרכזיים בתרבות. אך מהו ה"גדול" הזה מלבד יופי אסתטי?

הליכה על גדול בתיאטרון אינה דווקא שילוב אמנויות, ריבוי חומרים ומיקומים, שבירת הקיר הרביעי או רעיונות כמו "מסיבת שינה" שחותמת את האירוע. הבחירה ב"הליכה בגדול" דורשת לעיתים דווקא התבוננות פנימה, אינטימיות, חשיפה רגשית, התמקדות. אלה חסרים ב"האדם המיותר".

האדם המיותר, היכל התרבות תל אביב; על פי "אובלומוב", מאת איבן גונצ'רוב; ניהול אמנותי, עיבוד ובימוי: יחזקאל לזרוב