"הדיבוק - גרסת הבמאי": כל מי שלומד תיאטרון צריך לראות את ההצגה הזאת

בעיבוד שלהם ל"הדיבוק", אבי גיבסון בר־אל ואמיר אוריין מוחים על היחס לאישה כקניין של אביה ובעלה. זוהי הצגת חובה לבמאים צעירים

באיחור מה הגעתי לגרסת "הדיבוק" של הבמאי אבי גיבסון בר־אל, שזכתה בפרס קיפוד הזהב 2021. גיבסון בר־אל יצר את העיבוד הנוכחי עם אמיר אוריין, מורו ורבו. השניים שותפים בתפישתם האמנותית ובשאיפה ליצור תיאטרון חי, נועז ואקטואלי. אני מכירה ומחבבת את גיבסון בר־אל כבר שנים, אך לא תמיד הזדהיתי עם תפישותיו. נדמה היה לי שהסגנון הבוטה והמוחצן של עבודותיו נותן משקל יתר לזעזוע של הצופה. עירום, אלימות והצגה של כאב בלתי נסבל הוטחו בפני הצופים. נזכרתי, למשל, בהצגה "נו אקסיט", עיבוד של גיבסון בר־אל ואוריין למחזה "בדלתיים סגורות" מאת ז'אן פול סארטר. ההצגה הצטיינה במשחק חי, אבל בו בזמן בהדבקה לא מוצלחת של תכנים פוליטיים על עוולות הכיבוש למחזה הצרפתי. היה נדמה שדווקא היומרה לאוניברסליות, בשילוב עם תוכן מקומי, עושה עוול למקומי ולאוניברסלי גם יחד.

אלא שמשהו טוב קרה במשך הזמן ליצירתו של גיבסון בר־אל. ב"הדיבוק — גרסת הבמאי", שמוצגת בתיאטרון הבית ביפו, על אף הקשרים בלתי פוסקים למציאות הישראלית, הנשית והחברתית־עולמית, הקונספט נהפך להרמוני ואפקטיבי. כבר מהסצינה הראשונה מרגישים שהטיפול בטקסט הוא קשוב ועמוק, כאילו יצא מתהליך משמעותי של "פנים־חוץ", שבו התוכן יוצר את האסתטיקה. גם כשיש תוספת או הקשר למציאות אחרת, הדבר כמו נולד מהמקור, ולא להיפך. אלכימיה תיאטרלית שמתרחשת על הבמה בתואם כמו־מיסטי למשפט קבלי המצוטט במחזה של ש' אנ־סקי: "ירידה לצורך עלייה".

"הדיבוק", המחזה של אנ־סקי שהועלה לראשונה ב–1920 בוורשה, עוסק באהבתם של לאה, בתו של גביר עשיר, וחננאל, תלמיד ישיבה עני. האבות הכירו בצעירותם וסיכמו שאם יהיו להם בעתיד בן ובת, ישיאו אותם זה לזו. הזוג המיועד אכן נפגש ומתאהב, אבל אביה של לאה מפר את הבטחתו ומחתן אותה עם אדם אחר. חננאל מת כתוצאה מכך, ובמעמד נישואי לאה, עם חתן שאינה אוהבת, נכנס חננאל לגופה ולנשמתה, כדיבוק. המחזה אפוף במיסטיקה היהודית, הוא עז רגש ויפהפה — ולא בכדי. מאז שנכתב הועלה פעמים רבות מאוד, בעיבודים שונים, בארץ וברחבי העולם. בגרסה המיתולוגית, כמובן, גילמה חנה רובינא את דמותה של לאה.

גיבסון בר־אל פיצל את דמותה של לאה לשלוש נשים. מצד אחד, הפיצול הופך את לאה ל"כל אישה". מצד שני, הוא משמש דרך להעצמת רגעים רגשיים של הדמות. רגעי כאב קיצוני, שבהם הגוף כמו מתנתק מהתודעה (כמו שקורה באונס) או שהתודעה מתפצלת לקולות שונים. האופן שבו זה משוחק ומבוים משכנע ונאמן למצבי טראומה. על פניו, המטרה היא למחות על מעמד הנשים כתלויות בגבר, כחפץ העובר מיד ליד, מאב לחתן, כקניין.

כשהנשים עטויות קולר על צווארן, ונקשרות בשרשראות ברזל לעמוד, הן נראות יותר כנשים נסחרות. האמירה הגדולה משתלבת בסיפור הספציפי באופן טבעי ומצמרר. השילוב בין התלבושות המיושנות של שמלות שחורות או לבנות והטקסט הנאמר, לבין הקטעים בהם הנשים כבולות בשרשראות, המזכירות גם את עולם ה־BDSM, יוצר חיבור בין הזמנים לבין הסיפור הספציפי של לאה לסיפורן של נשים עד היום.

ברגע מסוים שלושה שחקנים גברים דורכים על פני שלוש הנשים. נדרש לי רגע להבין שה"השראה" היא תיעוד הרצח של ג'ורג' פלויד בארה"ב. השחקניות מבקשות אוויר ומים ומתארות את הקושי לנשום. זה נאמר בקול ענייני, חסר רגש. ברגע זה הנשיות אינה מובלטת והמין כמו מתייתר. השילוב שבין המצב הפיזי האכזרי והקיצוני, לבין הטקסט ה"אובייקטיבי" כמעט, יוצר עוד רגע חזק, גם הוא קשור למחזה ולמציאות עכשווית.

הבחירה ללהק שחקן ערבי ושחקנית יהודייה לתפקידים של חננאל ולאה מעבירה כמובן מסר פוליטי מוכר. בחירה זו לגיטימית, אבל פחות אפקטיבית במארג הכולל. בתודעה קולקטיבית של קהל, חיבורים כאלה קיימים ממילא וגם המסר שהוא: אין הבדל ממשי בין הציוני הלאומני והדתי הקנאי, לבין הגרמני הנאצי או השוטר הלבן הגזען כלפי שחורים בארה"ב. גזענות היא גזענות, הרוע הוא בנאלי ומעגלי האלימות ההיררכיים יותר דומים משונים.

האפקט ההולך ומתגבר של ההצגה אינו נבנה בגלל האמירות הללו, אלא בעיקר בזכות האופן ההדרגתי שבו הן קורמות עור וגידים. כל קטע בהצגה מלא פרטים ומנומק להפליא. נדמה שכל תנועה, אביזר, מילה או משחק מילים נוצרו מתוך תהליך עבודה מעמיק ואישי. זו איכות המייחדת את ההצגה משלל עיבודים לטקסטים קלאסיים, שמאוד נפוצים בזמן האחרון, ושפעמים רבות קיימת בהם נימה של רהב של במאי־מעבד, המעוניינים לנכס לעצמם את הקלאסיקה, לעתים על חשבונה.

ב"הדיבוק — גרסת הבמאי" מורגשת צניעות. היא ניכרת פה בכל רגע. כל רפרנס — אפילו הדילדו המתכתי המוכסף המבליח לרגע, או מסיבת הטכנו (שילוב של מועדון תל אביבי עם מסיבת חסידים בנוסח ברסלב) — מבוים בעדינות, וכמו בכוונה מתפוגג לסצינה הבאה. הבמאי מתאפק ולא מציג את כל הקלפים, או הנוצות הססגוניות. הוא מחויב למילים ולתוכן, והצורה נובעת מהם. האיפוק הזה יוצר עושר. גם כשנבחר שיר עכשווי, ברור שהוא נבחר מתוך מחשבה. ההצגה נהפכת למלאכת מחשבת של פרטים עדינים ומלאי הבעה. גם השחקנים פועלים ברצינות ובתיאום, ואין רגע אחד של הגזמה ופאתוס. כך גם התפאורה שעיצב זוהר שואף, והתאורה והמוזיקה להן אחראי נדב ברנע. כל האלמנטים מתחברים כמו ביצירה מוזיקלית, בהבנה שכל פרט חשוב ותלוי באחרים, גם אם הפוקוס משתנה.

זו הצגת חובה לכל במאי ובמאית צעירים ולכל מי שלומד תיאטרון. יש פה יומרה, אבל היא מנומקת ומצדיקה עצמה בעקביות. נדמה שמה שעוד מייחד את ההצגה הוא ההומור דק שקיים בה, על אף הטראגיות של הסיפור, כמו במשפט "ניצוץ של קדושה בחטא".

בתמונה האחרונה נצבעת הבמה באדום הולך ומתכהה, והזוג הולך ונמוג לצלילי "הסמיתס". הרגע נחרת בלב, רגע אנושי יפהפה של אהבה וכאב. ובחירת הבמאי הבאה והאחרונה בהצגה היא מהחזקות שחוויתי.

"הדיבוק — גרסת הבמאי", תיאטרון הבית. על פי המחזה מאת ש' אנ־סקי; עיבוד: אבי גיבסון בר־אל ואמיר אוריין. שחקנים: אורה מאירסון, אילון פרבר, מוטי רוזנצוויג, מור איילה אנגל, נעמה מנור, ענאן אבו ג'אבר, רביע חורי