לוגו || השחקניות שעושות הצגה מהמחלה שלהן

חן אוחיון, עדי דרורי ועדן עמור חושפות בהצגה החדשה "מה כואב לך?!" שתעלה מחר ב"פסטיבל אישה", את ההתמודדות שלהן עם אנדומטריוזיס ופיברומיאלגיה. "להיות שחקנית ולהודות שיש לך מחלה כרונית זה מפחיד"

באוגוסט 2020 השחקנית והיוצרת חן אוחיון פרסמה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה: "חשוף לי מאוד אבל מלמדת את עצמי לא להתבייש", כתבה. "החיים לצד אנדומטריוזיס הם: לאכול אוכל בריא, אורגני, בלי גלוטן וסוכר ולהרגיש אשמה כל פעם שאני מזייפת; לשלם הרבה כסף על יוגה, דיקור, אוכל אורגני, תרופות צמחיות, שמנים וכל מה ששומעים שעבד למישהי מתישהו; לצעוק פעם בחודש מרוב כאב ולבכות כמו ילדה עד שנגמרים כל הכוחות".

בהמשך הפוסט היא מתארת את התסכול הגדול, את הצורך לבטל תוכניות בגלל התקף, את הזיוף היומיומי שנכפה עליה כדי להמשיך לתפקד. בין אלפי האנשים שקראו ושיתפו את הפוסט הזה היו גם השחקניות עדי דרורי, 34, ועדן עמור, 30. דרורי חולה בפיברומיאלגיה ועמור באנדומטריוזיס. שתיהן פנו לאוחיון בנפרד, וההודעות ששלחו הובילו למפגשים משולשים שנמשכו לאורך שנה וחצי.

"עד אותו פוסט, נורא הסתרתי את המחלה שלי", אומרת אוחיון, 29. "להיות שחקנית ולהודות שיש לך מחלה כרונית – זה מייצר פחד. פחדתי שלא ילהקו אותי לתפקידים כי יחשבו שאני לא יכולה. אבל ביום אחד של התקף קשה, הרגשתי שבא לי לספר. עדי ועדן קראו את הפוסט שלי ולמרות שלא הכרנו, החלטנו להיפגש ולראות אם אפשר ליצור משהו ביחד סביב הנושא".

את תוצאת המפגשים שלהן, שכללו שיחות ומשימות כתיבה, אפשר יהיה לראות הערב בהצגה "מה כואב לך?!" שעולה במסגרת פסטיבל אישה בתיאטרון חולון — מופע קברט מוזיקלי שעוסק כולו באותן מחלות שקופות ונשיות שהעולם – וגם מערכת הרפואה – מעדיפים שלא לעסוק בהן.

"ההצגה שלנו נפתחת בפנייה לדורות הקודמים, לסבתות והאימהות שלנו", מספרת דרורי. "מעין בקשה כזו של 'אנחנו יודעות שלא נהוג לדבר על זה, אבל תנו לנו שנייה, נשמח לנסות'. זה מתחיל בנאמבר גדול שהוא מפגן כוח של כל המסרים המעצימים שנשים סופגות כל החיים, מביונסה ועד גלי עטרי, ואז עובר לסצנה שלי במפגש אצל רופא וההתמודדות עם העובדה שהמערכת לא מאמינה לך, ה'פסיכוסומטי' שזורקים לך כשאת מתלוננת על כאבים לא ברורים. אנחנו מדברות גם על כל ההמלצות שנותנים לנו: 'נסי את העשב הזה והזה וכל הבעיות שלך ייעלמו'".

לאורך השנים התיאטרון מצא דרכים לגעת במחלות שונות — מאיידס ב"מלאכים באמריקה" ועד סרטן ב"סוף טוב" שכתבה ענת גוב. אלא שמחלות שקופות כמו פיברומיאלגיה, שמתאפיינת בכאב מופשט, ואנדומטריוזיס – הידבקות של רירית הרחם לחלל האגן – הן שיח בוער בעיקר בקבוצות נשים בפייסבוק, בעיקר על האופן שבו מערכת הרפואה מתייחסת לחולות, היעדר מחקרים בנושא והקושי הבירוקרטי הכרוך בקבלת אבחון. שלוש היוצרות הצעירות מקוות שבאמצעות ההצגה שלהן, שהיא ברובה מבדרת, יהיה מקום להתחלה של שיח חדש.

"אנחנו עוברות בהצגה הזו בין ביקורת כלפי המערכת הרפואית לבין בחינה של מה הם אולי הגורמים למחלות האלה וההתמודדות שלנו איתן", אומרת אוחיון. "אני הולכת עם המחלה שלי בעולם, אז איך אני מתקשרת איתה? זה לוקח אותנו גם קצת לסיפורי ילדות, קצת נגיעה בטראומות, בהתמודדות של להיות בזוגיות עם מחלה שבה, סליחה על הביטוי, כואב לך הפות".

"אנחנו בוחנות גם את הסביבה שבה גדלנו", מוסיפה עמור. "איך הסתכלו על כאב? איך הסתכלו על נשיות? התחלנו את העבודה על ההצגה מהסתכלות על כאב אבל יש כאן גם התרחבות לנושא של נשיות, כי אי אפשר היה להימנע מזה. בסוף יש קשר הדוק. זה נוגע בטאבו ובקשרי שתיקה. אני מרגישה ששמנו על הכל סימן שאלה מאוד גדול. העזנו להגיד שאנחנו לא יודעות אם יש קשר בין מה שקורה בנפש שלנו למחלות שלנו. אנחנו לא מסירות אחריות ממערכת הרפואה, אבל אנחנו כן רוצות לצלול פנימה ולשאול את עצמנו איפה זה נוגע לנו, איפה כואב לנו, למה כואב לנו. כל אחת עם המסע שלה".

אתן מרגישות שההצגה הזו יכולה לפנות גם לגברים?

"בחלום שלנו זה יגיע להרבה אנשים. להגיד לך שגברים ירגישו בנוח בהצגה? אני לא יודעת. הבחור האחרון שראה חזרה שלנו אמר שהוא הרגיש כאילו הוא מציץ דרך חור מנעול".

אוחיון: "נכון, זו הצגה שיש בה מילים כמו מחזור, פות, רחם. כאילו מילים לא נעימות. יש אפילו התייחסות לצואה רכה (צוחקת)".

עמור: "חלק מהדברים נעשים בצורה עדינה כדי שהקהל יוכל לבלוע את זה, אבל זה חלק בלתי נמנע מהחיים שלנו. ב'אנדו' יש כאבים מאוד חזקים באגן, לפעמים יש הקרנות לרגליים, כאבים בזמן קיום יחסי מין. אלה דברים שצריך לדבר עליהם, גם אם למישהו זה לא נעים. אנחנו נעשה הכל כדי לדחוף את זה, כי אנחנו מרגישות שיש לנו משהו חשוב להגיד".

ממציאה או מגזימה

החשש מהעיסוק בנושאים כביכול אינטימיים ורגישים התפוגג כשלוש היוצרות הכריזו על כך בחשבונות הפייסבוק שלהן, ובבוקר למחרת כל הכרטיסים אזלו. הן רואות בזה סימן חיובי. "יש בהצגה הזו סוג של קריאה לפעולה", אומרת דרורי. "אלה מחלות שפוגעות בעיקר בנשים ומאופיינות באוסף של סימפטומים שאת צריכה לרוץ ולהסביר לרופאים. הגישה שלהם היא שאו שאת ממציאה או שאת מגזימה. רצינו לפתוח את החוויה הזו כדי שהעולם יבין את הסבל של נשים (וגם גברים) שסובלים מ'פיברו'. שיבינו מה אנחנו פוגשות כשאנחנו מנסות לטפל בעצמנו".

"בשבילי היה נורא טרגי להגיד 'אני חולה, אני סובלת'. היכולת לעמוד על במה ולשיר על זה שירים נורא מטופשים, לרקוד ביונסה, לעשות על זה קצת סטנדאפ וצחוקים, לצד לדבר על הדברים הכי כואבים – הוא גם משחרר אישית", מוסיפה אוחיון. "אני מקווה שההצגה תאפשר לקהל להבין שלכאב וחולי יש הרבה צורות".

"התיאטרון הוא הפריזמה שלי ורציתי להשתמש בכלי הזה", אומרת עמור. "בעיניי ההצגה הזו מורכבת משלושה גורמים: תהליכי הריפוי של כל אחת מאיתנו, המערכת — שיש בה עדיין המון פגמים — ויש גם את המקום הפשוט והאמיתי של מותר לי להגיד בקול 'כואב לי, קשה לי'. כל אחת מאיתנו רצתה את היציאה הזו לאור".

כולן שחקניות פעילות בתיאטרון, בעיקר בהצגות ילדים ובהצגות פרינג'. הן מעידות שדווקא ההסתרה איפשרה להן לדחוף קדימה, אבל היא לא הגיעה ללא מחיר. "אני מופיעה כבר חודש עם הצגת ילדים, כל יום, שלוש הצגות ביום", אומרת אוחיון. "אני חווה שם קונפליקט נורא גדול. לעשות שלוש הצגות ביום, כל יום, זה לא קל גם אם את בריאה. היו לי ימים שחיממתי לפני כל הצגה בקבוק חם ודחפתי אותו לתחתונים בין הסצנות. זה קונפליקט בין הרצון שאף אחד לא יחשוב שאת לא תפקודית — לבין המחיר שאת משלמת, זה שאף אחד לא יודע כמה את כואבת וסובלת. אחרי הפוסט שפרסמתי, אנשים שעבדו איתי כתבו תגובות נורא חמות ופתאום היתה תחושה שרואים אותי, שמציעים לי עזרה. היתה שם חוויה מתקנת בשבילי".

"זה דורש הרבה למידה", מוסיפה דרורי. "ממקום של 'זה לא משפיע עליי, הכל טוב, אני יכולה הכל' — למקום שבו אני קצת יותר רכה עם עצמי. עכשיו אני בחזרות להצגה וזו הפעם הראשונה שבה תקשרתי את זה לבמאית. זו התמודדות פשוטה יותר ועדינה יותר".

ההצגה התקבלה לפסטיבל אישה בתיאטרון חולון בשלב מוקדם מאוד, כשרק הציגו להנהלה רעיון אמורפי על עיסוק במחלות שקופות של נשים. דרורי, שהצגה קודמת שכתבה, "חצאית כאן קודקוד", עלתה בפסטיבל ב–2021 ומאז עולה ברחבי המדינה במסגרות שונות, מסבירה שמדובר במסגרת מדויקת לנשים. "זה בית מדהים ליצירה חדשנית וניסיונית שעוסקת בנשים. הגענו עם הצעה מאוד ראשונית ולא מבושלת וקיבלנו איזה מנדט להתנסות ולחקור".

אתן לא מרגישות שמדובר בחממה תיאטרלית שקצת מטשטשת את המציאות? הרי בתיאטרון רפרטוארי ואלמלא יום האישה, הצגה כזו לעולם לא היתה רואה אור.

דרורי: "ההצגה קיבלה תמיכה גם ממפעל הפיס וקרן רבינוביץ' עוד לפני שהתקבלנו לפסטיבל, כך שהיא היתה עולה בכל מקרה".

אוחיון: "אנחנו כבר במגעים עם עוד מקומות אז ההצגה הזו תמשיך. המטרה היא להתקפל ולנסוע בכל הארץ עם ההצגה".

העולם מספיק פתוח כדי להכיל הצגה כזו?

אוחיון: "ההצגה שלנו סולד אאוט. זה אומר הכל בעיניי".

עמור: "שאלנו את עצמנו אם הדיאלוג שמתפתח בינינו הוא משהו שהעולם מסוגל להכיל. אני מרגישה שהזמן יגיד. אני מחזיקה אצבעות שהעולם יגיד לנו כן".