קשר שתיקה היסטורי

לולא מת הסופר פרנץ קפקא לפני כמאה שנה, היה אפשר לחשוב שהוא, ולא האלוף (במיל') דורון פיילס, חתום על ההחלטה שהתקבלה באחרונה בבית הדין הצבאי לערעורים. תחילה הטיל פיילס צו איסור פרסום על עצם קבלת ההחלטה בתיק שנידון בפניו, שעיקרו בקשה לפרסם חומרים הקשורים לטבח כפר קאסם שהיה ב–1956. בהמשך רוכך הצו, כך שכעת ניתן לפרסם כי התקבלה החלטה, אך לא לציין מה תוכנה.
יש לקרוא את המשפט הזה פעמיים, כדי להבין שאין מדובר כאן בטעות. את ההיגיון העקום שמאחורי ההתנהלות הזאת איש גם לא טרח להסביר.

התיק שבמרכז הפרשה שנחשפה כאן השבוע (בידי עופר אדרת) עוסק באירוע מוכר ומתועד, שנחקר והוביל למשפט, להרשעה וגם להיווצרות הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל". 

ביום הראשון של מלחמת סיני, לוחמי משמר הגבול ירו למוות בכ–50 אזרחים ערבים תמימים, שלא היו חמושים. כל חטאם של האזרחים הללו היה, שלא ידעו כי שעת העוצר הוקדמה. חלק מהלוחמים הורשעו ונידונו למאסר, אך זכו אחר כך לשחרור מוקדם בנסיבות תמוהות.

טבח כפר קאסם היה אירוע אחד בשורה של אירועים שהכתימו את צדקת הדרך הציונית במאה השנים האחרונות. על חלק מאירועים אלה, כמו אלה שהתרחשו בטנטורה ובדיר יאסין בשנת 1948, יש עדיין ויכוח סוער; אבל על טבח כפר קאסם אין כל מחלוקת. רק בשוליים הסהרוריים של הימין הקיצוני יש מי שמעז עדיין להתכחש לטבח הזה.

שום סוד גדול אינו מסתתר מאחורי הפרשה הזאת, וממילא ראשי המדינה כבר התנצלו עליה בעבר. נשאלת לפיכך השאלה: מדוע מוסתרים עדיין מעין הציבור מסמכים, אשר מתעדים את פרשת הרציחה של האזרחים הישראלים הללו, גם 66 שנה לאחר מותם?
ואם כבר הוחלט לפרסם, או לא לפרסם, את אותם המסמכים — למרבה הצער, רק במענה לעתירה של ההיסטוריון אדם רז, ולא ביוזמה של המדינה — באיזו זכות בית הדין הצבאי אינו מפרסם את תוכן החלטתו? 

ההתנהלות הזאת מאפיינת משטרים, שמדינת ישראל אינה רוצה להידמות להם. בפרסום המסמכים הללו יש הרבה יותר מאשר עניין מחקרי ותיעודי. בעבור משפחות הנרצחים מהווה הדבר גם חובה מוסרית של המדינה, להעמיד לרשותם את כל המידע הקיים על הנסיבות העגומות והרקע לרצח בניהן. 

על המדינה להפסיק לצנזר את ההיסטוריה שלה.