הגנת נתניהו במשפטו מוכיחה שאינו כשיר למשול

דניאל רוזן, אלוף-משנה במילואים בחיל הקשר ומנכ"ל משרד התקשורת בממשלות נתניהו וברק, פרסם לאחרונה ספר חיוני להבנת התחום, במובנו הלא-עיתונאי: "המדיום הוא המסר, התקשורת בישראל" (הוצאת כרמל).

רוזן, שאין בקי ממנו בגלגולי הענף זה 100 שנים, מהבריטים דרך מחלקת הדואר במשרד התחבורה בארבע שנותיה הראשונות של המדינה ועד לגלגולי משרד הדואר בשבעת העשורים הבאים, ראה שרים באים והולכים. מכולם הוא מציין לטובה כרציניים ומאפשרי חדשנות שלושה: מרדכי ציפורי (אצל בגין ושמיר), לימור לבנת (נתניהו) ופואד בן אליעזר (ברק). בן אליעזר תוכנן להתמנות לשר לבטחון הפנים בממשלת ברק, אך במשטרה הצטבר מידע בעייתי לגביו. הוא הוסט לתקשורת, ולבט"פ התמנה, כמי שכפאו ברק, שלמה בן עמי.

הדואר היה הפחות והנחות במשרדי הממשלה. לכן הקצתה אותו גולדה מאיר לשמעון פרס, שנוא-נפשה, כשנאלצה לתת לסיעת רפ"י תיק שני, בנוסף לבטחון של משה דיין. פרס, מעידים פתקים ששלח לגולדה לאחר ששינה את שם המשרד, הרעיף עליה שבחים – לא היה מאושר ממנו שהיא מנהיגת מדינת ישראל והעם היהודי – אך החנופה לא הועילה לו. היא סירבה לצרף אותו, קבלן הביצוע של דימונה ואמרגן רכש המטוסים מצרפת ומה לא, לוועדת השרים לבטחון. במכתב לדיין שפך פרס את תסכולו על השנמוך. ייעודו, התמרמר, אינו "לתקן טלפונים".

זה המשרד שבנימין נתניהו התעקש לספח לעצמו, כתותחן המתחמש גם באקדח. אמנם עם השנים, הטכנולוגיה, התרת הרסן הממשלתי והבנת חשיבותה הפוליטית של צרכנות תובענית התקדם גם מעמדם של ספקי הטלפוניה, השידורים והרשתות, אך משרד התקשורת עדיין רחוק מהשורה הראשונה של הבטחון, האוצר והחוץ והשנייה של המשפטים, החינוך ובתוקף החברות בקבינט גם בטחון הפנים. משרד היכול, לכל היותר, להפוך לרגע חולף למנוף כחלוני; לא לרמה של ראש ממשלה.

לקראת סוף 500 עמודי ספרו של רוזן מבצבצת הפתעה: תיעוד ראשון של הזוג נתניהו עם שאול אלוביץ'. ינואר 1999, "ביקור ראשון של ראש הממשלה" – מה, לעזאזל, עושה שם אשתו – "בחברת פרטנר, בתחילת פעולתה המסחרית". יושבים: שרת התקשורת לבנת – אולי זה המענה לתמיהה, חלילה להשאיר את נתניהו בחברה נשית ללא השגחה – ומימינה, בנימין ושרה נתניהו ו"נציגי חלק מהבעלים", שמואל דנקנר ושאול אלוביץ'. פגישה קצרצרה ראשונה שתתפתח לאחר עשור לידידות תכליתית וממנה לכתב אישום משותף. התמונות הבאות בצוותא, מחויכות פחות, יצולמו בבית המשפט המחוזי בירושלים.

נוהג שבעולם, או לפחות בישראל, הוא שככל שהאישיות בכירה יותר ומתגאה בכושרה השכלי, כך היא ממהרת לאבד קשב, ריכוז, תבונה וזכרון כשדבק בה אבק חקירות. לא ידעה, לא שמעה, לא נכחה, כן שכחה. המטרה, כמובן, היא להתכחש לעובדות הנטענות, וגם אם הן מוכחות – לחמוק מאחריות ומעונש בזכות המצב הנפשי, התודעתי, המוצג כגובל בתרדמת.

על אדנים אלה נבנתה הגנת נתניהו באישום השוחד בתיק 4000. ידו לא היתה במעל; היא כלל לא היתה שם, וראשו – עוד פחות. איך אמר לחוקריו בפרשת עמדי? מה לו ולקבלן ההובלות שאינו גובה ממנו תשלום על שירותים פרטיים, הוא צריך לנהל מדינה ולהיאבק בטרור.

נתניהו מנסה לנוע בו-זמנית בשני צירים, המשפטי והפוליטי. הזיקה ביניהם כפולה: הוא חותר להסדר נטול כלא וקלון, המתיר בחירה וכהונה, ולחלופין, או לפני כן, לחזרה לשלטון שתקרין מחדש על המשפט, שם קולפה ממנו השררה שעטפה אותו בתחילת ההליכים. שוב אינו מוקף בעדת חנפים ושמשים, למעט מזכיר ממשלתו צחי ברוורמן, המתהדר בתסרוקת אקוניסית.

אבל יש זיקה נוספת, שצריכה להשפיע על ציבור שאינו ביביסטי: נתניהו נחשף ללא הרף, בעיקר בפי סניגוריו, כמושל כושל. פלילים בצד, האיש אינו מצליח לנהל. אין לו מושג מה מתרחש סביבו. התקשורת כדוגמה: המשרד הוא המסר.

כמו בביופסיה של הביורוקרטיה, בכל פעם שנבדקת רקמה ממשלתית כלשהי באחריות נתניהו היא נמצאת נגועה. בתקופת הכהונה הראשונה שלו היו אלה פתיחת מנהרת הכותל, עסקת חברון-יועמ"ש עם דרעי, פרשת משעל; בכהונה השנייה – אסון הכרמל, שמבקר המדינה גילה בעקבותיו עד כמה אין כיסוי למילותיו הגבוהות של נתניהו, כראש ממשלה שחובתו להכריע בין שרי הפנים והאוצר. ואז, צוק איתן ותיק המעונות (לא הוא, מה לו ולבלפור, רק שרה עם עזרא סיידוף) והצוללות.

אחרי שש שנים רצופות בשלטון, על גב שלוש הקודמות ועוד שלוש במשרדי החוץ והאוצר, לקח לעצמו נתניהו ב-2015 גם את התקשורת. חלום חייו, או לפחות אחד מהם; תנאי ברזל לשותפיו. זה – רק שלי, אל געת.

ואז, כביכול, אין כלום ולא היה כלום. חשוב לו מאד להעיף את המנכ"ל המכהן בטלפון (לפחות לא בגוביינא) ולמנות תחתיו מקורב פוליטי כמוציא לפועל של מדיניותו. בכלל לא חשוב לו להתעדכן, להחזיק יד על הדופק, לבצע מעקב. יתנהל המשרד מעצמו. משרד התקשורת זה נתניהו? טעות. המשרד הוא רק הפקידים ובראשם שלמה פילבר.

אפשר לחשוב שישראל התקדמה מאז פנחס לבון מול בנימין גבלי ב"עסק הביש" ודדו אלעזר מול משה דיין בוועדת אגרנט ויצחק שמיר מול אברהם שלום בקו 300. ניתן רק לדמיין איך היה עו"ד יעקב סלומון, מייצגו של ראש אמ"ן גבלי, חוקר את שר הבטחון לבון בפני ועדת אולשן-דורי, וכך גם בכיוון הנגדי.

המהדורה החדשה של "מי נתן את ההוראה" היא "מה הורה נתניהו", בהבל-פה ובזרוע נטויה. בלי הנחייה – יקבל הנחה. אבל כשנתניהו, במאמציו להינצל מטביעה, דורך על פילבר השוקע, הוא חותם לעצמו על הרשעה ציבורית באי-כשירות.

פילבר ביקש להפוך מחשוד בואכה נאשם לעד מדינה כי ידע שאין לו הסבר משכנע להפרת האמונים שבריצוי גורם פרטי, אלוביץ'. נותרה רק שאלת הסיבה להתנהגותו. פילבר העיד שזה רק – או גם – ביבי; נתניהו, בהכחשתו, אומר בעצם שהיה לו מנכ"ל מושחת, ושהוא, השר, לא ידע מה מתרחש מתחת למערות אפו. אם זאת הגנה טובה או לא יקבעו השופטים, בהיבט הפלילי, אך זו הפללה עצמית בהקשר הציבורי.

וכך גם פרטי הפרטים שהסניגוריה חוגגת, כגון האם פילבר שירבט לעצמו נקודות לאחר פגישה עם נתניהו או לפניה (תזכורת מהעבר: חוקרי פרשת עמדי תפסו אצל נתניהו דף מהימים שהתכונן לחקירה ורשם שאלות מתבקשות, כולל "מתנות"). היכן תמלילי השיחות ביניהם? מדוע בבית, בערב, ולא במשרד בשעות העבודה? ובהזדמנות זו, היכן יומן המאבטחים וצילומי האבטחה – מדוע בית המשפט אינו כופה על השב"כ לספק אותם? איפה מסמך הסיכום של שר התקשורת בתום הדיון עם המנכ"ל?

אז לא נכון שאין כלום. יש. כלומניק. ראש גדול בהבטחות, ראש קטן בביצוע. מתחזה למנהל מדינה מתקדמת, יש אומרים מעצמה גרעינית, במאה ה-21. והוא עוד רוצה לצאת מבית המשפט עם זיכוי, או הרשעונת-לייט, ולעמוד בפעם החמישית בראשות הממשלה.