שנה אחרי האסון במירון, הפצועים עדיין ממתינים לפיצויים מהמדינה

בביטוח הלאומי טוענים כי על האוצר לאשר פיצויים מוגדלים לפצועים, אך המשרד מסרב להתייחס לנושא. שלושה מהפצועים סיפרו ל"הארץ" על הכאבים הפיזיים והנפשיים, הגעגועים לחיים הקודמים והאכזבה מהרשויות

שנה חלפה מאז ש–45 מתפללים נמחצו למוות בהילולת ל"ג בעומר בהר מירון, אך המדינה עדיין לא אישרה מתווה פיצויים לפצועים באסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה. "הארץ" שוחח עם שלושה מ–150 הפצועים, שסיפרו על כאבים פיזיים ונפשיים, געגועים לחיים שכבר לא יהיו להם ובעיקר אכזבה מהמדינה — שלתחושתם זנחה אותם אף שרשלנותה הובילה לסבל שנגרם להם. אחד מהם הוא דביר כהן, בן 26 מירושלים, נשוי ואב לשתי בנות. מאז האסון הוא נעזר בקביים, איבד את התחושה באחת מירכיו וסובל מכאבי גב וקשיי נשימה. הוא הפסיק ללכת ללימודים בכולל, מסתגר בביתו ואינו מסוגל לעשות פעולות שגרתיות.

כהן ציפה לסיוע מרשויות המדינה, אך נכונה לו אכזבה. לפני שבוע אישרה המדינה להעניק פיצוי בגובה חצי מיליון שקל לכל אחת ממשפחות המתים, ובמוסד לביטוח הלאומי מבקשים להעניק פיצויים מוגדלים גם לפצועים. זאת בהתבסס על תקדים אסון ורסאי, שם נתנה המדינה לנפגעים פיצויים לפי מתווה מוסדר. במוסד לביטוח הלאומי טוענים כי על משרד האוצר לאשר את מתן הפיצויים המוגדלים — אולם באוצר מסרבים להתייחס לנושא ומפנים את האחריות בחזרה לביטוח הלאומי.

כהן אומר כי פרוצדורות רפואיות בלתי נגמרות הפכו את חייו למרדף אין־סופי אחר מסמכים, רופאים ואישורים של ועדות רפואיות. הרופא בבית החולים זיו בצפת, לשם פונה לאחר האסון, אמר לו כי החבלות שעל גופו תאומות את מצבו של אדם שהונח עליו משקל של טון וחצי. ל"הארץ" סיפר כי גם בחלוף שנה המראות מההילולה לא עוזבים אותו, ובעיקר הפנים של האנשים ששכבו לצדו בערימת המתים במשך דקות רבות. "בכל רגע שעבר המשקל על הגוף שלי גדל", הוא שחזר אתמול. "שמעתי צרחות, אנשים על ידי החליפו צבעים והפסיקו לנשום". את פניהם הוא לא ישכח, את שמותיהם ביקש שלא לדעת. "אני כבר לא אראה אותם ברחוב, ואני לא רוצה לדעת גם את השמות", הוא מסביר.

כהן הגיע להילולה בשנה שעברה דקות ספורות לפני האסון. הוא עלה למתחם תולדות אהרן, חש בעומס חריג והבין שנשקפת לו סכנה. בניסיון להימלט מהצפיפות ירד בגשר דב, אך הדוחק רק גבר. "מתחתיי היו מתים, מעליי היו מתים, זה לא עוזב אותי. זו התמודדות תמידית", הוא אומר. כדי לפרנס את משפחתו, דביר ורעייתו שברו חיסכון שנועד לקניית דירה ולקחו הלוואות. לאחרונה הוא הפסיק ללכת לטיפולים הרפואיים והנפשיים להם הוא זקוק מכיוון שהכסף שיועד להם אזל. "אני לא בא להתעשר מהסיפור", הוא אומר. "אני רק רוצה לחיות. הייתי מעדיף לעבוד ולהכניס כסף מאשר להזדקק לביטוח לאומי".

מהמוסד לביטוח הלאומי נמסר כי "לפי חוק הביטוח הלאומי אין אפשרות לשלם שתי קצבאות יחד. דביר הגיש בקשה לתשלום דמי תאונה והוכר בה ולאחר מכן הגיש תביעה לקצבת נכות — דבר שהוביל לכפל גמלה, שאינו אפשרי חוקית. כל הטיפול בעניינו סודר ומחר תופקד ישירות לחשבונו הקצבה רטרואקטיבית בסכום של עשרות אלפי שקלים".

לא רחוק מדביר בערימת המתים שכב תמיר משה שרים, בן 53 מההתנחלות טנא עומרים בדרום הר חברון, נשוי ואב לשבעה. מאז האסון הוא סובל מבעיות קוגנטיביות ואינו מצליח להירדם. שרים ניצל ממוות, לאחר שאיבד את הכרתו למשך זמן רב. רוב אירועי אותו לילה נמחקו מזכרונו, אך הפלאשבקים אינם מרפים. שרים הגיע להר בשעה מוקדמת והתיישב על אחת הטריבונות במתחם תולדות אהרן כשהמקום היה ריק. שקוע בתפילה, הוא לא שם לב למתרחש סביבו ולעומס שנוצר במתחם. בניסיון לצאת מהמקום עבר דרך גשר דב ונקלע לזירת האסון. "אני לא זוכר הרבה, רק שהיה דוחק גדול מאוד", הוא אומר.

לאחר שהתעורר, סיפרו לו כיצד מצאו אותו מציליו. "היה ילד לכוד ומישהו ניסה להגיע אליו", שרים משחזר. "כדי לשלוף אותו הזיזו מישהו ואז ראו אותי מתחת. מי שהגיע אליי לא היה חובש אלא חוזר בתשובה ששירת בעבר בסיירת גולני וזכר משהו מההכשרה שעבר. במשך דקות רבות הוא עשה לי החייאה ולא הצליח. הוא ראה חובש שעבר במקום ואמר לו שיש לי דופק. החובש לא בדק אלא לקח אותי מיד על אלונקה תוך כדי המשך החייאה". כשהגיע למרפאה נמשכו מאמצי ההחייאה, משם הועבר שרים לבית החולים זיו ולאחר מכן נלקח במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה. "לפני שהעלו אותי למסוק מישהו החליט לסדר את הטובוס (צינור פלסטי להנשמה, א"ר) וזה מה שהציל אותי", הוא מספר.

בימים שלאחר הפציעה הגיעו לבית החולים נציגי המדינה שניסו לסייע לו, אבל ככל שהזמן עבר הוא נשכח. שרים מפנה אצבע מאשימה לממשלה הנוכחית. "מהרגע שהוקמה הממשלה החדשה יש דממת אלחוט. הם היו יכולים לבקש את הפרטים של הפצועים מבתי החולים ולבדוק מי צריך שיקום ועזרה, אבל הממשלה הנוכחית כאילו לא קיימת. אני מודה להשם שאני חי, אבל יש לי ציפייה מממשלת ישראל, מביטוח לאומי, שיקחו אחריות. יש שם אנשים טובים אבל המדיניות היא של התנכרות — או שתמות או שתחיה, זה לא ממש מעניין אותם. כל אחד אומר שהוא לא אחראי. אני חושב שהיתה איזו הצעה של ביטוח לאומי לתת לנו פיצוי אבל משרד האוצר בלם את זה".

גם שלמה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), בן 24, מצא עצמו באותה ערימת מתים שבה שכבו כהן ושרים. זו היתה רק הפעם השנייה שבה ביקר בהילולה במירון. הוא הגיע למקום עם חבר סמוך לשעה 20:00 בערב. במתחם ההדלקה של חסידות תולדות אהרן השניים הרגישו דוחק עצום והחליטו לצאת מהמקום. האסון רדף אחריהם. "פתאום כולם יצאו בבת אחת", הוא מספר. "נפלנו במדרגות והיינו בערימת המתים. חבר שלי איבד את ההכרה, אני בקושי הצלחתי לנשום". קרש ההצלה הגיע בדמותו של שוטר ששבר את האיסכורית (יריעת גדר, א"ר) בצד ושחרר את הלחץ. "אני לא יודע איך השוטר הזה לא קיבל עיטור כבוד", אומר שלמה. "שוטרים אחרים עמדו בצד אובדי עצות והוא פעל".

שלמה אובחן כסובל מפוסט טראומה, נוטל תרופות ונמצא בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. עזרה מהמדינה הוא עדיין לא מקבל. "מיד אחרי האסון התקשרו מקופת החולים וסידרו לי עזרה נפשית, אבל בסוף הייתי צריך לדאוג להכל בעצמי ולכל דבר נזקקתי לפרוטקציה". מאז האסון הוא עזב את הכולל, יושב בבית ובעיקר מאזין למוזיקה וחדשות. "כל הזמן יש לי פלאשבקים מהמקרה, אני לא מצליח לישון ולא מצליח לתפקד. אשתי עובדת אבל המצב לא טוב בבית, כי זה משפיע".