גוף סינתטי, שיקוי קסם וקפיטליזם בחלל: החיים עצמם כמשחק תפקידים

מהו האדם אם לא הדמיה וירטואלית של פלוני כלשהו, משובב בצ'יפ ונסמך על נוזל מיוחד ואנרגיה כדי לשרוד? בין עוד משמרת בפאב של תחנת החלל לקווסט סיוע לחבר עתידני בצרה - עודד פוירשטיין גילה את עצמו

כשעשו משחקי התפקידים את המעבר מעולמות הנייר והדמיון אל המחשב, הם הביאו איתם בעיקר מכניקות קרב. ההיבט המשמעותי השני של העולם הזה – קבלת החלטות, ועולם אימרסיבי שמגיב אליהן – לא ממש הצליח לצלוח אל עולמות הגיימינג. אבל בשנים האחרונות משתנה התמונה, בתחילה בזכות Disco Elysium המופתי, ועכשיו בעזרת משחק מרתק לא פחות: Citizen Sleeper. משחק על חברויות, עבודה וקפיטליזם בחלל.

התחלת המשחק מבלבלת מאוד, ובכוונה. אי שם, נתן פלוני כלשהו לחברה לסרוק את המוח שלו וליצור הדמיה וירטואלית שלו בתוך גוף סינתטי המכונה Sleeper. אותם סליפרים הם רכוש החברה, ומוחזקים ברצועה קצרה במיוחד: צ'יפים שמושתלים בראשם משדרים את מיקומם בכל רגע, ועליהם לצרוך נסיוב מיוחד כל העת כדי למנוע מהגוף שלהם להתפרק. אתם אחד מהסליפרים האלה, אבל בתחילת המשחק – בדרך שאינה לחלוטין ברורה – מצאתם עצמכם הרחק מהבית בתחנת חלל מרוחקת, ה-Eye.

עכשיו, כשאתם עירומים, מבולבלים ונרדפים על ידי כוחות בלתי נראים, עליכם למצוא מקום לישון בו, דרך להרוויח כסף ואנרגיה וספק חדש של הנסיוב המיוחד שלכם. ניהול הסיכונים הזה הוא המכניקה המרכזית סביבה נסוב המשחק: בכל יום תגלגלו חמש קוביות, ואת התוצאה שלהן תוכלו להשקיע במגוון פעולות. אפשר לעזור לתקן ספינה, לפרוץ לשרתים מאובטחים ולמכור את המידע, להגיש משקאות בבר ועוד. את מה שתרוויחו תשקיעו בחזרה בעצמכם, כדי לשפר לאט את המצב שלכם ואולי להבין איך אתם יכולים לשרוד ולהקים חיים חדשים. אתם יודעים, כמו בעולם האמיתי.

אתם לא לבד בסיפור הזה – תחנת החלל מלאה באנשים שמתמודדים עם בעיות דומות. הם אולי לא סליפרים, אבל הכלכלה הגלקטית דחפה אותם מטה וקשרה אותם בעבותות דומים. אתם תפגשו אב שחלומותיו על עתיד יותר טוב לו ולבתו הביאו אותו לשעבוד מתמשך לספינה שטסה לעבר יעד שהוא לעולם לא יראה. שכירת חרב שנבגדה כל כך הרבה פעמים, שהיא לא מסוגלת לבטוח באף אחד. אספן גרוטאות ששורד באמצעות הזבל שאחרים זורקים. כולם בשולי החברה, כולם חולמים על עתיד טוב יותר.

העתיד הזה לא בהכרח מגיע, אבל סיטיזן סליפר הוא לא משחק פסימי. הדמויות הללו יבקשו שוב ושוב את עזרתכם, ואם תיענו להם – שניכם תצאו נשכרים מהסיפור. במשחק, הפרוצדורה הזו מיוצגת על ידי מערכת של קווסטים שדורשים השקעה של זמן ומשאבים, וגם אם לא לכולם יש סוף טוב – כולם תמיד מקבלים את הסוף שהגיע להם. כולם רוצים לשרוד ולשגשג, ובאמצעות הסיפורים שלהם תלמדו קצת יותר על עצמכם, ותבינו איזה סוג של אדם אתם בכלל רוצים להיות.

השגרה האפורה של האדם הסינתטי

כל זה רלוונטי רק לחצי הראשון של סיטיזן סליפר, כשאתם נטולי חברים ושורדים בעור שיניכם. המשחק מלא בהזדמנויות קטנות לשפר לאט את מצבכם, ובבחירות רבות משמעות. האם תסתכנו בעבודה מסוכנת ומתישה בשביל הסיכוי להרוויח קצת יותר כסף, או לסיים מטלה מסוימת קצת יותר מהר? כמה רחוק אתם מסוגלים לדחוף את הגוף שלכם לפני שתאלצו להוציא את כל כספכם על הנסיוב ששומר אתכם בחיים? ומתוך מגוון הדמויות שתפגשו, במי הכי כדאי לבטוח?

ההחלטות הללו הופכות את תחילת המשחק לפאזל של ממש, אבל הן כמעט נעלמות לחלוטין בחציו השני. אחרי כמה שעות, הייתה לי רוטינת עבודה קבועה שאפשרה לי לשמור על רמות אנרגיה ובריאות גבוהות יחסית – ואפילו לחסוך כמה מזומנים על הדרך. כעבור כמה קווסטים כסף הפסיק להיות בעיה בכלל והייתי יכול לקנות כל מה שאני רוצה על מנת לדאוג לעצמי, ולקדם את שארית הקווסטים בנוחות יחסית. הייתי בסדר. למעשה, נהיה לי קצת משעמם.

פרדוקסלית, הירידה הזו באתגר באה דווקא לצד השיא הנרטיבי עצמו. פתאום נפתחו בפני כמה אפשרויות לברוח מהתחנה ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר. פתאום הסליפר שלי התחיל לתהות מי הוא באמת, ואיך הוא מתברג בסיפורים של כל מי שסביבו. צפיתי בטיימרים שמצורפים לרוב הקווסטים מתקתקים לאיטם, וחיכיתי שאוכל סוף סוף לעשות משהו. בינתיים, המשכתי את הרוטינה שלי: לפאב כדי להגיש משקאות, ואז לדוכן האוכל כדי להוציא את הכסף הזה על אנרגיה שתשמור אותי בחיים. ומדי פעם, גם בוסטר של הנסיוב שמונע מהגוף שלי להתפרק.

רק כשסיימתי את המשחק הבנתי שצניחת האתגר של סוף המשחק הגיעה בכוונה, ושהרוטינה הזו היא חלק ממנו. זו לא בדיוק הרוטינה בה כולנו ממילא נמצאים? עובדים כדי להרוויח כסף כדי לחיות כדי לעבוד? חולמים על הפעם ההיא שנקנה את הדבר הזה שתמיד רצינו, אבל בינתיים מוציאים את רוב המשכורת על שכר דירה, מזון ותרופות? סיטיזן סליפר נותן לנו את ההזדמנות לעשות את כל זה בעולם הווירטואלי – אבל גם לעצור לרגע ולשאול את עצמנו מה מרוץ העכברים הזה עושה לנו, מה אנחנו עושים כדי להישאר בו ומי אנחנו רוצים להיות בסופו.

התשובה שלי, אגב, הייתה הכל ושום דבר. כשסיימתי את הקווסט האחרון במשחק, הוא בכלל לא הכיר בזה. לא קיבלתי אפילוג מיוחד או אפילו אצ'יבמנט. המשחק פשוט נמשך. הייתי יכול להוסיף להסתובב בתחנה, לדאוג לעצמי ולהרוויח כסף. כל החברים שמצאתי במשחק קיבלו את הסופים שלהם, אבל אני פשוט נותרתי שם להתקיים בחלל. וזה, עבורי, היה הסוף הטוב שלי. הרובוט שהתחיל את דרכו מבלי לדעת מי הוא בכלל אמנם עדיין צריך לקום בבוקר ולדאוג לעצמו לכסף ואנרגיה, אבל לפחות עכשיו הוא חופשי. יש מי שרוצים להיות עשירים או מפורסמים. אני פשוט אסתפק בלהמשיך להיות.