ביצוע אינטליגנטי, מלא כישרון ורגש ל"הכיסאות" של יונסקו

האבסורד הקיומי והטקסט הפונה בד בבד לקהל המדומיין על הבמה ולקהל באולם, מוגשים בצורה נהדרת במחזה "הכיסאות". אילן תורן ודורותה ביאלס מיטיבים להעביר בשורה שהיא אקטואלית במיוחד כיום

במחזה "הכיסאות" זוג קשישים החיים על אי בלב ים מתחילים לשחק ביניהם מעין משחק דימיון האופייני לילדים. במשחק זה מחכה הזוג לקהל רב ונכבד ולנואם מקצועי, שיישא דברים בשמם. זהו אירוע גורלי מבחינתם — רק אחרי שהנואם יעביר את ה"בשורה" שלהם לאורחים ולאנושות כולה, יוכלו השניים לעזוב את העולם, בסוג של השלמה. "הכיסאות" הוגדר על ידי מחברו, אז'ן יונסקו, כ"פארסה טראגית", כלומר, דבר והיפוכו: הפארסה היא קומדיה מהירה המציגה מציאות מגוחכת, והטראגי במחזה מתקיים בתוכן ה"בשורה", המציגה לבסוף רק את אלימות האדם כלפי עצמו וזולתו, בעולם הירארכי ומלא סתירות.

המשחק מתחיל בציפייה נרגשת לאורחים, בתכנון ובסידור אובססיבי של הכיסאות הרבים עליהם כביכול עתידים לשבת האורחים ולהקשיב. אך האורחים דמיוניים והנואם המקצועי הוא חירש־אילם. האירוע התיאטרלי האבסורדי הזה מדגיש את השרירותיות וחוסר האונים שבקיום האנושי. זוג הקשישים, כייצוג של "האדם הקטן", מנסים לבנות נרטיב שבו לפחות יבינו איך ולמה הכל נחרב, ברמה אישית ואוניברסלית. ניסיונם העיקש למצוא משמעות בתוך הקיום האנושי הכאוטי הוא מכמיר לב, ונידון לכישלון.

"הכיסאות" (1952) אינו מחזה קל לביצוע. על השחקנים לדמות פרטנרים רבים ולהחזיק את האירוע — זה שעל הבמה, וזה שמתרחש כהצגה מול הקהל באולם — במתח ועניין. על אף שמדובר במשחק שהדמויות משחקות, העמדת הפנים שיש אורחים צריכה להיות משכנעת, כביכול ריאליסטית — מה שמגביר את האפקט האבסורדי. השילוב בין ההגיוני למופרך מדגיש את הניכור, הבדידות וחוסר היכולת לתקשר, וכן מביא עמו לעג לקונפורמיזם הבורגני: כל האורחים הם "חשובים", בעלי משרות רמות, בקיאים בהלכות ונימוסים, דנים בנושאים שברומו של עולם. אך כל זה הוא משחק. על הבמה המציאות הזאת מוכפלת — שהרי אין אורחים בשר ודם — ונותר רק המשחק החברתי המגוחך.

יונסקו הוסיף והגדיר את "הכיסאות" כ"אנטי מחזה". מחזה שבו העלילה והסיטואציה הבסיסית אינה הגיונית, אך הדמויות פועלות בה כאילו היתה הגיונית לחלוטין. המילים מתגלות כחסרות ערך, בשעה שדווקא חפצים במחזה (הכיסאות) מקבלים ממד חי ומאיים. חוויית האבסורד נעה כל הזמן בין הסמלי לממשי.

הזוג המבודד באי, שמסביבו רק מים, לא פגש נפש חיה שנים רבות. "עיר האורות" פריז מוזכרת כעיר ששקעה לפני עידנים, אם בכלל התקיימה, מה שממקם את המחזה בזמן עתידי בדיוני. הזוג כמו מסמל את קץ האנושות ואת המילים האחרונות שמשמיעה "אנושות" זו. משחק הזמנים משליך על הקהל: אם פריז נעלמה מזמן, הקהל בהווה — על פי הגיון המחזה — הוא למעשה קהל מת. אך בניגוד לכך, העובדה שאנו צופים במשחק מודע, ולא, נניח, בזוג בעל בוחן מציאות לקוי (אף כי האישה מתוארת כסנילית) אומרת שאולי אנו, כקהל, בעצם כן חיים. וכך נוסף עוד רובד של אירוניה טרגית, מתעתעת.

השאלות המובהקות בדבר האבסורד שבקיום האנושי ומשמעויותיו עולות פה יחד עם הסתירות המובנות. האם אנחנו בכלל קיימים? מה אמיתי ומה לא? האם יש טעם במילים? האם המשחק אמיתי יותר מהמציאות?

איכות נשית ואיכות גברית

מה שיפה ומיוחד כל כך בכתיבה של יונסקו הוא שכל השאלות הגדולות עוברות באופן מלא הומור, בשובבות ובאיזו פשטות מדהימה שכאילו עוקפת את האינטלקטואלי במובנו הכבד. בפועל, לפנינו זוג קשישים — פה בגילומם של אילן תורן ודורותה ביאלס — שמשחקים בהנאה ילדית נמרצת. כל המשמעויות עוברות אך ורק דרך שני השחקנים (דמות הנואם כשחקן נוסף, ירדה פה). כל רגע משוחק ונחווה במלואו, מלא רגש, מחשבה, וניואנסים.

האיכות האנושית שמביאים תורן וביאלס מחולקת לאיכות נשית ואיכות גברית, בתואם עם הטקסט. האישה מודעת לכך שבעלה חש פספוס גורף, והיא כמו מעודדת אותו בשעת סיכום החיים. היא מחמיאה לו: "אתה מוכשר מאוד, חמודי, יכולת להיות נשיא ראשי, מלך ראשי או אפילו רופא ראשי, רמטכ"ל ראשי, לו רצית..." אך במחמאות הללו יש גם הקטנה, כמו של אם כלפי ילדה. כדי להתגונן מתחושת הכישלון וההודאה בו, הבעל מבטל את העניין: "איזו תועלת היתה צומחת לנו מכך? לא היינו חיים טוב יותר... ובעצם, יש לנו מעמד. ככלות הכל, אני רמטכ"ל, רמטכ"ל בית..." — ואז הוא מודה: "משעמם לי מאוד".

דווקא מתוך השעמום מתחיל המשחק, היצירה. הביקורת על החשיבות המנופחת שבתואר ומעמד מתבטאת פה בהוספת המילה "ראשי". הרי הרמטכ"ל או המלך הם כבר ראשיים. קהל האורחים המדומיינים מורכב מכאלה: אנשי צבא, פסיכולוגים, אמנים, רופאים, עיתונאים, והקיסר. כולם חשובים מאוד, כביכול, אך עצם היותם מדומיינים מבהיר גם עד כמה כל זה סתמי ובר חלוף. וכן גם העובדה שכל ה"ראשיים" הללו מחכים ל"בשורה".

אך אין בשורה, ובני האדם זקוקים למשחק כלשהו כדי לדמיין וליצור משמעות בכאוס — יונסקו עצמו זקוק לו, כמו דמויותיו, כמו הקהל. והמשחק בתוך משחק המתקיים על הבמה הינו כתמצית המשחקים האנושיים המוכרים: כיבוש מעמד או חלקת אדמה, כיבוש רומנטי וכו'.

ברצינות דקדקנית הזוג משחק את משחק החיים האחרון — משחקי קנאה זוגית כשהם מפלרטטים עם אורח או אורחת דמיונית, משחקי כוח גבריים, שחזור זיכרונות ילדות, הצגת נרטיבים זוגיים מפוצלים בקיצוניות כמו בעניין ההורות — שבו האמת הפשוטה, השאלה האם היה או לא היה להם ילד משותף, אינה מתבהרת. ודווקא מפני שהכל סותר ומקוטע, מתגלה במחזה תמונה רחבה ועמוקה של הקיום אנושי. כמיהות ואכזבות, כאב וגעגוע, אך גם אמפתיה, חברות ואהבה.

קהל האורחים, המסומל בהצגה על ידי כיסאות חסרי מושב, זז, מפריע והזוג יוצר קומפוזיציות רבות מהכיסאות הלא פרקטיים במכוון. הם בונים מגדל כמו לקראת מדורה, מדמים כיסא למסגרת של תמונה, כשהכיסאות עצמם הם קונסטרוקציות חסרות, כמו שלדי עצמות, שאותן ממלאות הדמויות בבשר ובנשמה, מפיחות בהן חיים.

תורן, במאי ההצגה, יוצר במה דינמית, מינימליסטית אך מנומקת, וניכר שהקהל קשוב מאוד. העובדה שתורן גם משחק את דמות הקשיש מעוררת התפעלות, ונדמה ששני הכובעים — הבמאי והשחקן — תורמים זה לזה. דורותה ביאלס, אמנית פלסטית שעיצבה את הבמה והתלבושות, מתגלה פה כשחקנית בעלת נוכחות גדולה, חמה ואינטליגנטית. שניהם משחקים בתחכום, בשכבות רבות ויוצרים על הבמה את האפקט האבסורדי המושלם, שהוא רב פנים, הם גם "בתוך הדמות", וגם מתבוננים עליה במודעות מכוונת.

לקהל האמיתי, הפקת ה"כיסאות" היא מתנה. הצגה אינטליגנטית, מלאת כישרון ורגש. בנוסף, היא רלוונטית מאוד בשעה שנדמה שהעולם באמת זקוק לבשורה, רגע לפני שיכחיד את עצמו שוב, בחסות רמטכ"לים "ראשיים", מחוללי מלחמות עולם, זורעי הרס. או כמו שיונסקו כתב במחזה אחר: "אין חדש תחת השמש, אפילו כשאין שמש". אבל במה יש.

"הכיסאות", הפקת מקור בשיתוף תיאטרון הסטודיו חיפה, תיאטרון תמונע. מאת: אז'ן יונסקו. נוסח עברי ובימוי: אילן תורן. תפאורה ותלבושות: דורותה ביאלס. תאורה: יחיאל אורגל. משחק: אילן תורן ודורותה ביאלס