"היהודים בגטו הלכו ממש כאן. מה, את לא רואה אותם?"

"כל עוד בלבב" מציירת בני נוער כטיפוסים חלולים, ואת השואה ככלי הניצב בין קורבנות לכוחנות. הרלוונטיות היחידה שלה היא ההזדמנות להמשיך ולדון בבעייתיות הרבה של המסעות לפולין

בשנת 2013 יזם משרד הפרסום "באומן בר ריבנאי" קמפיין לציון יום השואה ובו הציע לתנועות הנוער לחלק לבני נוער קעקועים להדבקה על העור, בדומה לקעקועים שנצרבו על עורם של יהודים ואחרים שהובלו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. המדבקה, כך נטען בקומוניקט שנשלח בזמנו, תחולק על גבי גלויה שעליה טקסט הסבר וקובץ QR, והוא יפנה את בעל המדבקה לקובץ תמונה או וידאו עם סיפורו של אותו קורבן או ניצול, שנשא בימים ההם את אותו מספר.

התגובות לא איחרו לבוא. חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל, תיארה זאת כ"חוסר טעם ברמה העליונה ושימוש ציני בשואה כדי לעשות פרסום לחברת פרסום". חבר הכנסת לשעבר אילן גילאון שאל "מה יהיה בשלב הבא? המחשה של פיג'מת פסים ותאי גזים? יש להנחיל את זיכרון השואה לדור הצעיר, ולא בגימיקים זולים ומבישים". ואילו מתנועת הנוער העובד והלומד נמסר, כי בעוד שמדובר ב"רעיון ראוי ונכון, הביצוע מסוכן ומעקר את הרעיון מיסודו".

נזכרתי באנקדוטה המטרידה הזאת כשצפיתי בשלושת הפרקים ששודרו עד כה של הסדרה החדשה של כאן חינוכית, "כל עוד בלבב" (הרביעי והאחרון יעלה היום ב-15:00), המתארת סיפור אהבה בין שני (אלכס זילברג), נערה מרוחקת וצינית, לבין קובי (עידן טאקו), ציוני שרוף, על רקע מסע תיכוניסטים למחנות ההשמדה בפולין.

כמו בקמפיין ההוא, וכפי שתיארה עמיתתי גילי איזיקוביץ' באופן קולע, את חוויית הצפייה ב"כל עוד בלבב" ניתן לסכם כקרינג' רציני. אך נוסף לרתיעה, למבוכה ולאי הנוחות, השאלה שצפה שוב ושוב היא דמותו של הנוער, כפי שהצטיירה בעיני כותבי הסדרה וקברניטי הערוץ שהוציאו את "כל עוד בלבב" לפועל.

"כשהאדם כותב את השואה הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים", אמר אלי ויזל, ניצול שואה וחתן פרס נובל לשלום, בהתייחסו לכך שמדובר במאורע שלא ניתן לקלוט ולהפנים, מאורע שחומק מהשפה. אך נדמה שבעיני יוצרי הסדרה, היות שמדובר בבני נוער, את השואה אפשר לתמצת ולהנגיש במסרים פשוטים וקליטים, כמו פרקיה, שנקראים "הלם", "פחד", "כעס".

למעשה, הסוגייה העיקרית שמעסיקה את הדמויות היא היכולת להרגיש את הזעזוע, האימה והעצב ולכפות עליה מילים. "היהודים בגטו, הם הלכו ממש כאן, ברחובות האלה. מה, את לא רואה אותם? צפופים ועם טלאי?"; "הרגו פה מלא אנשים"; "זה קרה פה, ממש פה". האמירות הללו נזרקות באופן קבוע לצלילי מוזיקה עצובה ומצלמה שמתעכבת ממושכות על פני הפרצופים הבוכיים והעגומים של בני ובנות הנוער, כשהן שומעות את התיאורים המזעזעים או עומדות מול האנדרטאות וקברי האחים.

בני הנוער המצטיירים בסדרה הם טיפוסים שטחיים, שאין להם שום עניין, וממילא גם לא יכולת לדון בשואה באופן מורכב. ואי אפשר להאשים אותם על כך: דמות המדריך (השחקן רותם קינן) לא מעלה נושא מורכב אחד לדיון; כל מעשיה הוא לספר בקול מונוטוני ובפרצוף רציני פרטים שתכליתם לזעזע. יחד עם צילומי תאי הגזים, ערימות הנעליים, קברי האחים, הדמעות והעצב, השואה, לתפיסת "כל עוד בלבב", היא פורנו של סבל.

הדבר היחיד שמעסיק את בני הנוער בסדרה הוא היכולת להרגיש ולהתרגש, לחוש באופן אותנטי - מושג שתוכניות הריאליטי העלו על נס, יחד עם המילה "מרגש" - את הזוועה והאימה, ואז להביע אותם באופן שירגש אחרים וישכנע אחרים בכנותם. זה לא רק סרטון הטיקטוק שהעלתה יסמין גנדיס, אחת השחקניות המשתתפות, בו היא מפזזת בחדר מלון בפולין (ומחקה אותו לאחר מטח הגינויים שחטפה); זהו בעצם הבסיס לרומן שניצת בין שני הגיבורים - קובי מאשים את שני לא רק בכך שהיא לא מרגישה מספיק, אלא בהיעדר הנראות של הרגשות שלה; כשכולם שרים את "התקווה" בקול סדוק, הסצנה מתמקדת ארוכות בשני, ששומרת על פרצוף קפוא ולא מניעה את שפתיה. שני, לעומת זאת, מאשימה את קובי בכך שהוא לא אותנטי - והרי אין האשמה חמורה מזאת: בבוקר הוא מסתובב עטוף בדגל ישראל, חמוש בשרשרת מגן דוד ופרצוף חמור סבר, אך בערבים הוא חוזר לחדרו במלון שיכור ושר בקולי קולות. באח הגדול זו הרי עילה מידית להדחה.

דוגמה נוספת לכך היא חברו הטוב של קובי (השחקן אברהם ארנסון), המתעניין רק בבנות, בצחוקים ובחטיפים, ועל כך חוטף גינויים מכל הסביבה. אך כשהוא ניצב באושוויץ בירקנאו, הוא סוף סוף דומע באומרו "פאקינג בני זונות, כוש על האימ-אמא שלהם", על רקע נעימה עצובה מנשוא, וזוכה לטפיחה מעודדת על השכם מקובי, שמחזיק בסדרה בבעלות על רגשות פטריוטיים.

"כל עוד בלבב", אם כן, מציירת בני נוער כטיפוסים חלולים, ואת השואה ככלי הניצב בין קורבנות לכוחנות. זהו אותו נרטיב של המסעות לפולין, וזו הרלוונטיות היחידה של הסדרה - ההזמדנות לדון שוב בבעייתיות הרבה שלהם; שלמרות מטרתם להבנות זיכרון קיבוצי ואת מקומה של השואה בתודעה ההיסטורית, מטפחים מחלוקות ומעודדים לאומנות ושנאת זרים, ומידרדרים לא פעם לסגידה לקיטש ולמוות.

כמובן, מחנך טוב או מדריך בעל ידע רב וחשיבה הומניסטית רחבה יכול להפוך את חוויית המסע לאחרת לגמרי - ממש כפי שמורה טוב יכול להפוך שיעור ספרות או תנ"ך לחוויה מכוננת בחייהם של תלמידיו. אך כפי שממחיש המדריך בסדרה, הוא יכול להתמקד בסמלים ולא במהות, ברגש ולא במשמעות, ב-"זכור" במובן המצומצם והשטוח שלו, ממש כמו קמפיין המדבקות של באומן-בר-ריבנאי.