בין הכחשת השואה להכחשת הנכבה

יש לקוות שהמלחמה האימפריאליסטית של רוסיה הפוטינית נגד העם האוקראיני תסתיים במפח נפש לנציונל־אימפריאליזם הרוסי, בדיוק כפי שהסתיימו בעבר מלחמת רוסיה־יפן ב–1904–1905, ומלחמת החורף הסובייטית נגד פינלנד ב–1939–1940. אולם אם וכאשר הכובשים הרוסים אכן יובסו סופית, נראה כי הניצחון המיוחל עתיד לגבות מהאומה האוקראינית לא רק מחיר אנושי וחומרי כבד ביותר, אלא גם מחיר מוסרי לא קטן. שכן כבר כעת ניכר לעין, כי הנרטיב הלאומי האוקראיני, כמו שהוא הולך ומתעצב לנוכח מסע ההרג הרוסי ברחבי אוקראינה, משקף יותר ויותר מרכיבים של צדקנות לאומית והתכחשות לאחריות היסטורית.

את ההוכחה הבולטת לכך סיפק הנשיא האוקראיני וולודימיר זלנסקי בנאומו בחודש שעבר בפני כנסת ישראל, עת שהציג תמונה מסולפת של התנהגות האוקראינים בימי שואת יהודי ברית המועצות. בבואו לגעור — בצדק — בממשלת ישראל בשל סירובה להתייצב באורח חד־משמעי לימין העם האוקראיני במלחמת הקיום שלו נגד התוקפנות הרוסית, טען זלנסקי, כי כאשר יהודי אוקראינה מצאו עצמם מול האויב הרצחני הנאצי בימי מלחמת העולם השנייה, העם האוקראיני קיבל את ההכרעה המוסרית הנכונה ונחלץ לעזרת שכניו היהודים.

כל מי שבקיאים, ולו במקצת, בתולדות השואה באוקראינה הסובייטית, יודעים כי דברים אלה רחוקים מאוד מן האמת. אכן, היו גם היו אוקראינים מעטים שסיכנו את חייהם כדי להציל את חיי היהודים שניצבו מול פני אימת ההשמדה. מן הראוי, בין השאר, להזכיר בהקשר זה את הארכיבישוף של הכנסייה היוונית־קתולית האוקראינית, אנדריי שפטיצקי, שאמנם קידם בברכה את הכיבוש הגרמני של אוקראינה, אך התנגד בתוקף לרדיפת היהודים ועודד את המאמינים שסרו למשמעתו לסייע להם. אולם ככלל, דווקא הגורמים שהיו קשורים במובהק אל הלאומיות האוקראינית הממוסדת — דוגמת שוטרים אוקראינים — לקחו, לצד האיינזצגרופן (יחידות חיסול), חלק פעיל ברצח ההמוני של היהודים. כדי להיווכח בזאת די לעיין בעדותה המחרידה של דינה פרוניצ'בה, מהניצולים הבודדים של טבח באבי יאר בקייב, שניתן לקרוא ברומן התיעודי "באבי יאר" מאת אנטולי קוזנצוב.

שלא במפתיע, דברי הסילוף של זלנסקי אודות תפקיד האוקראינים בתקופת השואה עוררו מחאה מוצדקת אצל ישראלים רבים. ח"כ ד"ר יובל שטייניץ אף טען כי דברי זלנסקי גובלים בהכחשת השואה. קשה להניח שזלנסקי לא צפה מראש תגובות ממין זה, ואף על פי כן הוא לא נרתע מלהשמיע דברי הבל אלו. הסיבה לכך ברורה: אף כי נאם בפני חברי הכנסת בישראל, הרי שהנרטיב הצדקני שהשמיע נועד בראש ובראשונה לא לאוזניים ישראליות, כי אם לאוזניים אוקראיניות.

בעיצומה של המלחמה הצודקת של אוקראינה נגד האימפריאליזם הרוסי הרצחני, חשוב לו לזלנסקי לטאטא אל מתחת לשטיח הלאומי את כל אותם פרטי העבר האוקראיני, שיש בהם כדי לסדוק את הדימוי העצמי של האומה האוקראינית כמופת של צדק וטוהר מוסרי. אגב כך, אך טבעי הוא שמה שנותר מחוץ לנרטיב הלאומי האוקראיני הוא הזוועות שביצעו כוחות המשטרה האוקראינית הפרו־נאצית בבאבי יאר, או אנשי הזרוע הצבאית של ארגון הלאומנים האוקראינים במערב אוקראינה, אשר רצחו שם בדם קר המוני אזרחים יהודים ופולנים חפים מפשע, בהשראת האידיאולוגיה האתנו־לאומנית הפשיסטית של סטפן בנדרה (1909–1959) — אחד הגיבורים הלאומיים המהוללים באוקראינה בימינו.

קשה שלא להזדהות עם שאט הנפש שעורר אצל הישראלים המאמץ המחוצף של זלנסקי למחוק מהזיכרון הקולקטיבי האוקראיני את פשעי האוקראינים נגד בני עמם בתקופת השואה. ואולם אי אפשר שלא לתמוה על התמיהה אשר ליוותה את הזעם הישראלי על הכחשת פשעים אלו על ידי זלנסקי. תמיהה זו מעידה מעל הכל על חוסר המודעות העצמית הלאומית של הישראלים עצמם — שהרי הכחשה והשכחה של פרקי עבר בלתי נוחים הן מעמודי התווך המכוננים של הנרטיב הלאומי הציוני־ישראלי. כך, הכחשת הנכבה — החורבן הלאומי הפלסטיני, שכלל את גירושם, הגירתם הכפויה, ומניעת שיבתם של הערבים הפלסטינים בידי ישראל תוך השתלטות פושעת של המדינה על רכושם, וכן את מעשי הטבח בידי צה"ל כגון זה שבוצע בטנטורה — הכחשה זו מהווה את אחד מסימני ההיכר הברורים של האני הקולקטיבי הישראלי.

בשונה מהאומה האוקראינית, האומה היהודית־הישראלית אינה נלחמת כיום על עצמאותה ועל קיומה התרבותי — מצב חירום לאומי שאינו מיטיב, בלשון המעטה, עם התמודדות לאומית חסרת פניות עם פשעי העבר. למרות זאת, גם בישראל, כמו באוקראינה, לא ניתן לדמיין התמודדות מעין זו בעתיד הנראה לעין. הנה כי כן, לפנינו קו דמיון עצוב בין הלאומיות היהודית הישראלית ללאומיות האוקראינית, הזועק לשמים בימים אלה — ביום השואה, וערב יום הנכבה.