אלכס גלעדי: איש תקשורת חשוב או מטריד מיני שלא שילם מחיר?

הסיפורים על ההטרדות המיניות של אלכס גלעדי מסמנים את ראשיתה של תנועת מי טו בישראל. אלא שההספדים בעקבות מותו והעובדה שבאולימפיאדה האחרונה הוא עוד העניק מדליות מעלים חשש שבקרוב איש לא יזכור את האלימות שהפעיל נגד נשים

מה יהיה כתוב במטאפדיה של שנת 2122, או איך שיקראו לזה אז, תחת הערך "אלכס גלעדי" — האם ייאמר שם שבסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 הוא היה אחד האנשים החזקים ביותר בתקשורת הישראלית ואחד הישראלים המצליחים ביותר בחו"ל; נשיא חברת קשת, סגן נשיא רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי, ורק בשוליים, אולי, יוזכרו ההאשמות נגדו באלימות מינית? או שהנוסח יהיה משהו כמו "איש תקשורת בולט ששורה של נשים העלו נגדו האשמות בהטרדה מינית ואונס ואף על פי כן, לנוכח הסטנדרטים דאז, המשיך לשמש בחלק מתפקידיו הרמים עד יומו האחרון"?

בינתיים, עכשיו ב-2022, מכריזות היום כותרות הידיעות על מותו: "אבידה גדולה". "אבל בספורט הישראלי". "עולם התקשורת מרכין ראש". הגילויים על אודותיו, מאז 2017, מוזכרים אמנם, אך רק בחלק מהמקרים ובעיקר בשולי הידיעות.

פרשת אלכס גלעדי מסמנת בעצם את ראשיתה של תנועת מי טו בישראל, סמוך מאוד לפריצתה בארצות הברית וברחבי העולם. בנובמבר 2017, חודש אחד בלבד אחרי שנוצר ההאשטאג #MeeToo בעקבות חשיפתה של פרשת הארווי ויינשטיין, סיפרה אשת התקשורת אושרת קוטלר בשידור חי כי ב-1994 גלעדי, שהיה אז הבוס שלה בקשת, הציע לה הצעה מגונה בזמן ראיון עבודה כתנאי לקידום מקצועי, בנימוק ש"כך מתקדמים בהוליווד". אחריה כתבה העיתונאית נרי ליבנה בטור ב"הארץ" כי גלעדי חשף בפניה את איבר מינו תוך כדי פגישה מקצועית. לאחר העדויות שלהן סיפרו שתי נשות תקשורת נוספות לכתבת "הארץ" נועה שפיגל שגלעדי אנס אותן לכאורה בשנות השבעים והתשעים. במקרה אחד גלעדי אנס לכאורה אשה שעבדה תחתיו בסוף שנות השבעים. במקרה השני, מסוף שנות התשעים, אשת תקשורת סיפרה שגלעדי אנס אותה בפגישה שהתקיימה על רקע האפשרות שתשובץ כמנחה בתוכנית טלוויזיה. ואילו רק לפני פחות מחודש סיפרה להילו גלזר בעיתון זה ממש הסופרת והעיתונאית עמליה ארגמן ברנע כי גלעדי פגע בה מינית.

התגלגלות הפרשה מגלמת במידה לא מעטה את תקופת הביניים שאנחנו חיות וחיים בה עכשיו: מצד אחד, מה שנעשה בעבר אך ורק במחשכים ולא ראה אור, כי לא היתה לגיטימציה לנשים לספר, כי לא האמינו להן, כי זה לא נחשב כל כך נורא (בעיקר בעיני גברים) — נחשף לאור השמש, לפחות בחלק מהמקרים, לפחות על ידי נשים בעלות מעמד שיכולות להרשות לעצמן לדבר. מצד שני, מעבר למכה קטנה בכנף, מעמדם של הגברים שבהן מדובר לרוב לא נפגע, לפחות לא במידה ניכרת. כן, בעקבות הטענות נגדו עזב גלעדי את תפקידו כנשיא קשת, אבל הוא המשיך לכהן בוועד האולימפי הבינלאומי ובתוקף זאת אף העניק לספורטאי ישראל את המדליות האולימפיות שבהן זכו. באולימפיאדה האחרונה, טוקיו 2020, הוא העניק בין השאר את מדליות הזהב לארטיום דולגופיאט וללינוי אשרם. הדיסוננס בין ההישג ההיסטורי של אישה צעירה וברוכת כישרון — אשרם — לבין הדמות שהעניקה לה את הפרס — גבר שהופנו נגדו האשמות כאלה — זעק למרחקים. ספרו לנו עוד על תרבות הביטול.

גם תקשורת הספורט האירה פנים לגלעדי וכתבים שריאיינו אותו נמנעו מלהעלות את ההאשמות הקשות נגדו. ובהודעה שהוציאה קשת עם מותו נמסר: "שידורי קשת אבלה על מותו של אלכס גלעדי, איש טלוויזיה, ממייסדי קשת, מי שהיה מנכ״ל החברה, סגן נשיא ב-NBC וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי, מפיק שידורים היסטוריים, בעל חזון וממעצבי הטלוויזיה בישראל. אנחנו חייבים לו רבות ומבכים על לכתו. יהי זכרו ברוך".

אין ספק שאלכס גלעדי היה איש תקשורת, ספורט וטלוויזיה חשוב מאוד. מותר כמובן להתאבל עליו, למי שמתאבל. בה בעת, האופן שבו הוא מוצג מעיד רבות על היחס החברתי לעבירות שיוחסו לו. חשבו רגע, למשל, על איש רם מעלה לא פחות, שהיו מיוחסות לו עבירות של פדופיליה, לדוגמה. או רצח. האם הידיעות על מותו היו דומות, מבחינת המשקל שהיו נותנות לזכויות שצבר לעומת העבירות שבהן הואשם? היחס החברתי לגלעדי מעיד, שגם אם מן הסתם זה לא כזה כיף שמאשימים אותך בהטרדה מינית ואונס, הרי אתה יכול להמשיך בחייך כמעט כרגיל ולא לשלם מחיר של ממש. גם בשלל פרשות בחו"ל, בהן של אנשי תקשורת רבי עוצמה, בלטה מגמה של טאטוא מעשים של אלימות מינית מתחת לשטיח.

וכנהוג בז'אנר, גם לתביעות השתקה יש מקום משלהן בסיפור הזה. ב-2018 הגיש גלעדי תביעת לשון הרע נגד נרי ליבנה ואושרת קוטלר בסך שני מיליון שקל. הנוהל מוכר: כדי להרתיע ולהשתיק נשים נוספות שעלולות לחשוף את סיפוריהן, נתבעות אלה שכבר העזו לעשות זאת. ואולם, ב-2019 משך גלעדי את התביעות נגד השתיים.

אז הסיפור של אלכס גלעדי מראה, שחל שינוי, אבל הוא רק בראשיתו. יש כבר הכרה חברתית-תרבותית בכך שהאופן שבו נהגו חלק מהגברים בנשים במשך שנים רבות אינו מקובל עוד ואין לעבור עליו בשתיקה, אבל שינוי עמוק ויסודי של ההתנהגות האנושית בתחום הזה עודנו רחוק מהשגה. לא רק שמי טו לא הלכה רחוק מדי, כפי שיש הטוענים, אלא שהיא רק בתחילת הדרך. ולא, אין כאן קריאה לערוף ראשים: המטרה היא שנשים יוכלו לחיות ולפעול בעולם בלי שההתקדמות המקצועית שלהן, או הפרנסה שלהן, או הביטחון שלהן, או כל דבר אחר, יוכפפו ליחסי הכוח בין גברים לנשים והן יידרשו לספק שירותי מין לבעלי שררה.

אבל צריך להיזהר לא להיות אופטימיות מדי. בהקשר של השאלה שנשאלה בתחילת הטור הזה, יש עוד אופציה: אולי באותה מטא-משהו עתידית יהיה בכלל כתוב שאלכס גלעדי היה "אחד הקורבנות הראשונים של תנועת הרדיפה האכזרית של גברים שרק רצו לחזר אחרי נשים אבל פמיניסטיות מטורפות וממורמרות העלילו עליהם עלילות שווא".