מחול הכיסאות התיאטרליים
התיאטרון הלאומי הבימה מעלה את "הכיסאות" מאת אז'ן יונסקו. תרגום: סנדרה שדה. בימוי: מוני מושונוב. תפאורה: ראדו בורוז'סקו. תלבושות: מירונה בורוז'סקו. מוסיקה: אלדד לידור. כוריאוגרפיה: ענבל פינטו. תאורה: פליס רוס
זקן וזקנה חיים במגדל מוקף מים (המעוצב להפליא, בקדרות רבת חיים). הזמן הוא אחרי החורבן העולם, והזוג מחכה לאורחים, הבלתי נראים לעיני הקהל. הם מגיעים, כולל המלך בעצמו, והבמה מתמלאת כיסאות עד כי אין בה מקום לגיבורים. כשמגיע הדובר המקצועי שישמיע את בשורתו של הזקן לעולם, מתאבדים בני הזוג בתחושה שהגשימו את מטרתם. אבל הנואם הוא אילם, וכל הבשורה היא קשקוש חסר משמעות.
סנדרה שדה המתרגמת יצרה עברית בימתית קולחת, רגישה ומצחיקה (אם כי לא לגמרי ברור למה הזקן מכנה אותה "סמי-רמי", ב-2 מלים מלעליות, כשכינויה הוא "סמירמי", מלה אחת במלרע, במקור; כינויו שלו בפיה, "קקי", דווקא נראה לי המצאה נכונה).
בעיקר זהו הישג לשחקנים סנדרה שדה ומוני מושונוב: מן הרגע הראשון על הבמה בולטת האהבה שבין הדמויות. הם לא משחקים זקנים: הוא מפליא בגמישות תנועתו וברוך היבש שלו, והיא מקסימה במהירות, בילדותיות האימהית שלה.
אלא שאחת ממשימות הבמאי בתיאטרון האבסורד (המחזה נכתב ב-1951) היא להגשים על הבמה ריאליה תיאטרלית רציפה, ובכך חוששני שמושונוב לא לגמרי מצליח. כשהזקן מחקה לבקשת הזקנה את פברואר, מבצע מושונוב ריקוד קטן ומקסים (כוריאוגרפיה: ענבל פינטו) והיא מוחאת לו כפיים ועימה הקהל, בצדק. זה רגע של פיוט תיאטרוני אמיתי. אבל אחר כך כשהבמה מתמלאת כיסאות מביימת פינטו "מספר" בתנועה (תוך שימוש בכפילה לשדה, להגברת האפקט) וזה סוחט מההל תשואות המפקיעות אותו מן ההתרחשות הדרמטית. ואז באה הופעת הדובר (רועי צדוק), שהיתה אמורה להיות בשורה חסרת משמעות, והנה היא קטע בידורי מעוצב ומבריק הסוחט מן הקהל תשואות קצובות. בעיני זוהי החטאת רוח המחזה, אלא אם כן מתכוון מושנוב הבמאי לומר ש"הכל בידור". דומה שיונסקו כיוון עמוק מזה.
תגובות
דלג על התגובותתודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
באפשרותך לקבל התראה בדוא"ל כאשר תגובתך תאושר ותפורסם.
אנא המתינו……
תודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
אירעה שגיאה בעת שליחת התגובה
אנא נסה שנית במועד מאוחר יותר