כדי לחתור לאמת צריך להכיר גם בהיפוכה. שיחה עם פרופ' ימימה בן־מנחם

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כדי לחתור לאמת צריך להכיר גם בהיפוכה. שיחה עם פרופ' ימימה בן־מנחם

לכתבה
אוהד צויגנברג

מדוע כישלון המדע מקרב אותנו לאמת, מה אפשר ללמוד מטולסטוי ואיך מיישבים בין מחקר לאמונה דתית. ראיון עם כלת פרס ישראל בחקר הפילוסופיה ומדעי הדתות, פרופ' ימימה בן־מנחם

252תגובות

אחרי 20 שנה ויותר, אינך זוכר רבים מהקורסים שלמדת באוניברסיטה. לא את החומר, ולא את המרצים. הרוב נעשה בליל מטושטש, שאולי הותיר בך כמה עקבות בלתי־מודעים ואולי לא נודע כי בא אל קרבך. הקורס "פילוסופיה של המדע" של ד"ר (היום פרופ' אמריטה) ימימה בן־מנחם היה שונה. אף שאינני פילוסוף ואינני מדען, הדברים שלמדתי בו אינם רק חקוקים בזיכרוני, אלא גם שינו את הדרך שבה אני רואה את העולם. המושגים שלמדתי בו, כמו "בעיית האינדוקציה", "קונטינגנטיות", "עקרון ההפרכה", "פרדיגמה" או "היפותזת אד־הוק" הדהימו אותי אז ומדהימים אותי גם עכשיו. ולא רק מדהימים, אלא גם משמשים אותי בחיי היומיום, לפחות במידה ששיחות על פוליטיקה ומוסר או ויכוחים בפייסבוק הם חיי יומיום. כשבן־מנחם קיבלה ביום העצמאות את פרס ישראל בחקר הפילוסופיה ומדעי הדתות, חשתי שהממסד הביע את הכרת התודה שהיא כה ראויה לה, הזכיר לשלטונות האקדמיה שאין שום סתירה בין הצטיינות בהוראה להצטיינות במחקר, ובעיקר — סיפק לי עילה לפנות אליה ולבקש ראיון.

פרופ' בן־מנחם, מהו חוק טבע?

"המושג חוק טבע הגיע לקדמת הבמה רק בתקופת המהפכה המדעית במאה ה–17, בעיקר בעבודתו של ניוטון, שניסח את החוקים בשפה מתמטית מדויקת שלא היתה קיימת לפניו. הוא יצר אותה בעצמו. לפי התפיסה הקלאסית, חוקי הטבע הם אוניברסליים ונצחיים. בנוסף, הם חוקים דטרמיניסטיים, כך שאם ידוע לנו מצב המערכת ברגע נתון, ניתן לנבא את מצבה בכל רגע אחר. ניוטון גם הניח שכל האירועים מתרחשים בזירה מוחלטת ובלתי־משתנה — המרחב והזמן המוחלטים".

עכשיו מגיע הקטע שבו את קוראת לנו להיפרד מהרעיונות הקלאסיים הנאיביים האלה.

"המדע אינו מספק את כל הצרכים הרוחניים של האדם, לא של אדם בודד ולא של האנושות כולה. העובדה שיש מדענים מאמינים אינה צריכה להפליא יותר מן העובדה שיש מדענים אוהבי מוזיקה או מטפסי הרים"

"הפיזיקה העכשווית מאתגרת את כל המאפיינים שהזכרתי. ראשית, רוב חוקי הטבע מפסיקים להיות תקפים בתנאים מסוימים, למשל בחורים שחורים, כך שהם אינם אוניברסליים. שנית, לא כל החוקים, אפילו אם הם דטרמיניסטיים, מאפשרים ניבוי. שלישית, תורת היחסות שינתה את תפיסת המרחב והזמן, וכיום רואים את המרחב־זמן כשחקן פיזיקלי לכל דבר, ולא כבמה קבועה. המרחב־זמן קובע את חלוקת החומר בעולם, אבל גם נקבע על ידיה ומגיב לשינויים שחלים בה. ולבסוף, תורת הקוונטים כוללת לא רק חוקים הסתברותיים אלא גם עקרונות מפתיעים, כמו עקרון האי־ודאות שלפיו לא תיתכן כלל תמונה שלמה של המציאות, שכן קביעה מדויקת של חלק מן המשתנים מונעת קביעה מדויקת של משתנים אחרים".

אבל אם התקדמנו מאז ניוטון, אולי נתקדם גם מעבר למכניקת הקוונטים.

למרות ההצלחה הגדולה של תורת הקוונטים מבחינה אמפירית, יסודותיה עדיין שנויים במחלוקת, ויש לה פירושים שונים שלכל אחד מהם קשיים משלו. לפי חלק מהפירושים, התורה אינה מייצגת את המציאות, אלא מטילה אילוצים על דרכי התיאור שלנו את המציאות — מעין מדריך למהמר הרציונלי על התוצאות האפשריות של ניסויים. מדוע המציאות עצמה אינה נגישה לנו בשלמותה ברמה הקוונטית, וכיצד עולה ממנה מציאות נגישה ברמה היומיומית שאנו מכירים? עדיין אין על כך תשובה יחידה ומוסכמת".

אז הפוסט־מודרניסטים צדקו.

"אפשר אולי להבין שיש מי שראו בתורת הקוונטים אישור לרעיונות פוסט־מודרניים בדבר המציאות כיציר של הצופה או התודעה. אינני שותפה לעמדות הפוסט־מודרניות ובפרט לא לניכוס שלהן את תורת הקוונטים. היא אינה מאתגרת את מושג האמת עצמו, אלא את המושגים הנאיביים שהיו לנו על המציאות. החוקים של תורת הקוונטים שונים מאוד מחוקי הפיזיקה הקלאסית, ולכן תמונת העולם שהם מתארים מפליאה אותנו. אבל תורת הקוונטים היא בעלת יכולת ניבוי מפליאה ויישומים רבים. זו טעות גדולה לראות אותה כתורה שמוותרת על אמת אובייקטיבית ומסתפקת בנקודות מבט סובייקטיביות. אדם שיהמר על התוצאות של ניסוי לפי הפיזיקה הקלאסית ולא ייקח בחשבון את עקרונות ההסתברות הקוונטית, שמנבאים תוצאה שונה, יפסיד בהימור. מבחינה זו הוא עדיין ייתקל בקרקע המציאות, באמת אובייקטיבית".

אז מהי אותה אמת אובייקטיבית?

"המתודה המדעית חותרת לתת לנו כלים למחשבה רציונלית. היא אינה מבטיחה לנו שנגיע לאמת, לפחות לא בטווח הקצר. היא מניחה שיש עובדות שאנחנו רוצים להסביר באמצעות התיאוריות שלנו, אך היא מכירה בכך שהתיאוריות אינן נובעות מן העובדות, אלא הן רחבות וכלליות יותר מן העובדות. התיאוריות מהוות תמיד קפיצה מחשבתית ויצירתית אל מעבר לעובדות. לכן יצירת התיאוריה היא הפן המרתק של המדע. לאחר שיש בידינו תיאוריה, העובדות משמשות לבחינתה. ההעמדה למבחן היא זו שעושה את המדע לרציונלי, ובכך הוא שונה מדרכים אחרות לגיבוש אמונות. מבחן, מעצם הגדרתו, מאפשר הצלחה או כישלון. זהו עקרון ההפרכה המפורסם של קארל פופר: העיקרון מבדיל בין השערה מדעית להשערה שאינה מדעית. השערה מדעית צריכה להיות מנוסחת כך שניתן יהיה להפריכה על ידי תצפית או ניסוי, שתוצאותיהם מנוגדות למה שההשערה צופה. לכן מהותי למדע שהוא עשוי לטעות. גדולתו של המדע היא שהוא מכיר בכך ומנסה כל העת לתקן את טעויותיו. זה מאפיין של המדע, ולא של תחומי תרבות אחרים כגון האמנויות והדתות".

אז מה מעמד הדתות בעינייך, ובעיקר הדת היהודית? מדוע לקיים מצוות או להאמין?

"המדע אינו מספק את כל הצרכים הרוחניים של האדם, לא של אדם בודד ולא של האנושות כולה. האדם שואף לנשגב, והדת, המוסר, האמנות, האהבה ויופיו של הטבע נותנים לנו דרכים מגוונות ושונות מן הדרך המדעית לגעת בנשגב. העובדה שיש מדענים מאמינים אינה צריכה להפליא יותר מן העובדה שיש מדענים אוהבי מוזיקה או מטפסי הרים. אני לא חשה בקונפליקט בין העניין שלי במדע לבין היותי שומרת מצוות".

לפי הגישה הפוסט־מודרנית, אבל גם לפי גישות מקובלות בפילוסופיה של המדע, גם המדע הוא אמונה או מוסכמה — ולא בהכרח תיאור אובייקטיבי של המציאות כפי שהיא.

"מקובל לומר שהצלחת המדע היא הוכחה לאמיתותו. הרעיון הוא שאם וירוסים, אלקטרונים וגנים קיימים והתיאוריות שלנו לגביהם אמיתיות, הרי שהצלחת המדע מובנת. אבל אם כל הישים הללו אינם קיימים, או שמה שהמדע טוען לגביהם שגוי, אז הצלחת המדע היא נס. לכן הטיעון מן ההצלחה נקרא גם 'טיעון הנס'. אני חושבת שההפך הוא הנכון. הצלחת המדע אינה נס, כי יש דרכים אחדות להסביר את הצלחת המדע. למשל — אם המחשבה והתודעה מעצבות את המציאות, כפי ששומעים לפעמים היום. כלומר, אם המציאות היא מעין בצק רך שנכנס לכל תבנית, אין פלא שאנו מצליחים להכניס אותה לתבניותינו ולהתאים אותה לציפיותינו. אבל אם יש מציאות אובייקטיבית בעלת מבנה מוגדר, כמו קוביית עץ קשיחה ולא כמו בצק, היא תתאים לחלק מן התבניות ולא לאחרות. במקרה זה, התיאוריות והציפיות שלנו עומדות למשפט המציאות ועשויות להיכשל בו. לכן דווקא כישלון המדע ולא הצלחתו מעידים בעיניי על כך שיש מציאות אובייקטיבית".

לא הייתי רוצה שמתנגדי החיסונים וספקני משבר האקלים ימצאו חיזוק בדברים האלה.

"הקולות של המתנגדים והספקנים באמת מטרידים אותי. ראשית, הם משקפים חוסר הבנה מהותי לגבי טיבו של המדע. המדע ,כאמור, מבוסס על ההכרה באפשרות הטעות. כל מי שחותר לאמת צריך להכיר גם בהיפוכה. לולא היינו מועדים לטעות, גילוי האמת היה פשוט ולא מעניין. לכן עמדתו הבסיסית של המדע היא צניעות. הצניעות אינה תמיד תכונת אופי של כל מדען, אבל היא מאפיינת את העיסוק המדעי בכללו. בהחלט כדאי לתת לכך ביטוי נרחב יותר. אנשים תוקפים לפעמים את המדענים והרופאים על השינויים בעמדותיהם, אך שינויים אלה הם תוצאה בלתי־נמנעת של תהליכי הבדיקה והתיקון שהמדענים והרופאים מחויבים להם".

אז למה אנשים מתנגדים למדע?

"הידע מעורר לא פעם פחד והתנגדות. זו אינה תופעה חדשה. פרי עץ הדעת הוא מסוכן. ובעוד הנאורות העלתה על נס את התבונה ואת הקדמה שהידע יכול למנף, גם בתחום המעשי וגם בתחום הפוליטי־חברתי־מוסרי, מתנגדי הנאורות מצביעים על מגבלות התבונה ועל סכנותיה. הם מעדיפים את האמן ולפעמים אפילו את השמאן. ב'פאוסט', גתה מלגלג על הרופאים שהכפריים סוגדים להם אף שהחולים מתו לאחר שנטלו את התרופות שרשמו להם. במאה ה–20 נתקלנו בהוכחות כואבות לכך שהתבונה והמדע אינם מחסנים מפני הרוע, אך, כפי שטוען תומס מאן ב'ד"ר פאוסטוס' שלו, גם המוזיקה השמימית ביותר יכולה להיות בת לוויה לרוע. בעיניי, עצם הניסיון לדרג את תחומי התרבות השונים שגוי. אף אחד מהם אינו מבטיח גאולה מוסרית. ועם זאת, ביקורת תבונית של מחלות חברתיות כגון גזענות ודיכוי היא בעלת ערך. כפי שאמר הפיזיקאי סטיבן ויינברג, אולי בזכות התבונה פחתה ההתלהבות שלנו להעלות מכשפות על המוקד בכיכר העיר".

הפגנה מול משרדי מודרנה במסצ'וסטס. חוסר הבנה מהותי לגבי טיבו של המדע  צילום
BRIAN SNYDER/רויטרס

בני אדם, כולל מדענים, מתארים את העולם בשפה. מה המקום שלה בכל הסיפור הזה?

"לשפה יש מקום מרכזי במדע. בהקשר זה שפה מתמטית אינה שונה משפת היומיום. כל השפות מכילות מונחים כלליים, כלומר, מונחים שחלים על קבוצות של פרטים: מספר זוגי, אלקטרון, אנשים ששמם מתחיל באות א', מכוניות מתוצרת יפנית וכו'. חלק מהסוגים שאנו יוצרים באמצעות השפה הם סוגים שיש להם תכונות טבעיות משותפות, ולכן ניתן לאפיין אותם על ידי חוקי טבע החלים עליהם. אבל ניתן ליצור בשפה סוגים רבים שאינם כאלה. משימת המדע היא למצוא את הסוגים הרלוונטיים, אלה שמאוחדים על ידי חוק. המונח 'אלקטרון' מציין סוג כזה, בעוד שהמונח 'אנשים ששמם מתחיל באות א" אינו כזה. אם מצאנו סוג טבעי, נוכל להסיק מפרט אחד על פרט אחר מאותו סוג שגם הוא בעל אותן תכונות. אם אני יודעת שאגרטל מסוים עשוי זכוכית, אינני צריכה לשבור אותו כדי לדעת שהוא שביר. אך אם נתקלתי באשה ששמה מתחיל באות א' והיא זמרת, אינני יכולה להסיק שגם אדם אחר בקבוצה זאת הוא זמר".

השפה שלי, ששונה משפתם של אנשים אחרים, תקבע את הדרך שבה אני רואה ושופט את המציאות.

"בהקשר היומיומי ניתן בדרך כלל לתאר אותה מציאות בדרכים שונות. למשל, המונחים 'יהודה ושומרון' ו'השטחים הכבושים' מציינים אותו חבל ארץ, אך המונחים הללו אינם ניטרליים מבחינה ערכית. אחת המסקנות מכך היא שקשה להפריד לחלוטין עובדות וערכים. תיאורים עובדתיים־לכאורה עשויים להיות טעונים במשמעות ערכית.

"במדע ובמתמטיקה יש לפעמים תיאוריות שנראות כסותרות, אך יש תרגום שהופך את ההבדל ביניהן להבדל בדרך התיאור בלבד. גילוי הגיאומטריות הלא־אוקלידיות במאה ה–19 חשף את האפשרות הזאת בצורה מרשימה. לכאורה הגיאומטריות השונות סותרות זו את זו, אך אנו חופשיים לבחור בגיאומטריה שנוחה לנו"

"במדע ובמתמטיקה יש לפעמים תיאוריות שנראות כסותרות, אך יש תרגום שהופך את ההבדל ביניהן להבדל בדרך התיאור בלבד. גילוי הגיאומטריות הלא־אוקלידיות במאה ה–19 חשף את האפשרות הזאת בצורה מרשימה. לכאורה הגיאומטריות השונות סותרות זו את זו. האם דרך נקודה מחוץ לישר אפשר להעביר רק מקביל אחד לישר זה? הגיאומטריות השונות נותנות לשאלה זו תשובות שונות — ולפיכך לכאורה סותרות. המתמטיקאי הגדול אנרי פואנקרה טען שאין זה כך. הגיאומטריות השונות אכן מניחות הנחות שונות, אך כל מערכת הנחות מגדירה את המונחים שהיא חלה עליהם ומשרטטת עולם שבו הן אמיתיות. הוא הראה גם שניתן לתרגם את המערכות השונות זו לזו כך שבסופו של דבר כל אחת מהן תצליח לתאר באופן נכון את אותן עובדות גיאומטריות. אנו חופשיים לבחור בגיאומטריה שנוחה לנו".

השפה מדברת אותנו

דבריה של בן־מנחם מזכירים לנו שהשפה היא יצירה ציבורית. איננו מקבלים אותה ישירות מהמציאות האובייקטיבית, ולכן אין היא מתארת ישירות את העולם החיצוני "כפי שהוא באמת". אנחנו מקבלים את השפה בתחילת דרכנו מאנשים אחרים, ויש מי שמדברים שפות אחרות. אם השפה קובעת את החשיבה, זה אומר שאיננו יכולים לחשוב לגמרי לבד: אנחנו חושבים ביחד, אבל המחשבות והמסקנות שלנו אינן אוניברסליות, כמו בדוגמת יהודה ושומרון לעומת השטחים הכבושים. לא אנחנו מדברים את השפה, השפה מדברת דרכנו. לקהילה ולשפה שנולדנו לתוכן יש השפעה אדירה, אם כי לא בלעדית, על הדרך שבה נראה את העולם. כל שפה גם משתנה עם הזמן, מילים נולדות ומתות, או שמשמעותן משתנה. בשפה המדעית קורה דבר דומה שמתואר במושג פרדיגמה: מסגרת מחשבתית המנחה את העבודה המדעית ושאת המונחים ואת הנחות היסוד שלה איננו מעמידים למבחן, אלא אם אנחנו במעבר לפרדיגמה חדשה.

בן־מנחם עשתה מעבר דומה בצעירותה: לאחר שהשלימה תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה, עברה ללימודי פילוסופיה של המדע. מאז כוללים תחומי המחקר שלה סיבתיות, פרשנות של מכניקת הקוונטים ופילוסופיה של ההיסטוריה. היא כתבה לא רק על מדענים אלא גם, למשל, על הסופר חורחה לואיס בורחס, על הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין ועל הפסיכולוג והפילוסוף ויליאם ג'יימס.

ברור שבורחס יעניין פילוסופים של המדע, אבל את כתבת גם על "אנה קארנינה" של טולסטוי.

"הרומן הזה מספק דוגמה נהדרת לשתי פרספקטיבות מנוגדות על החיים ועל ההיסטוריה. מצד אחד, הפגישה הרת הגורל בין קרנינה ו–ורונסקי היא תוצאה של נסיבות מסוימות מאוד, וקל להעלות על הדעת אינספור מסלולים שבהם היא לא היתה מתרחשת. מצד שני, מרגע שהפגישה התרחשה, סיפור חייה של קארנינה עולה על מסלול טרגי, שבהקשר התרבותי שבו הוא מתרחש הוא הכרחי ובלתי נמנע. טולסטוי מסמן עבורנו את המסלול הטרגי מראש על ידי אות מבשר רעות — אירוע צדדי לכאורה: עובד נהרג באותה תחנה בזמן שבו הגיבורים נפגשים בה. באופן כללי, טרגדיות מדגימות את פרספקטיבת ההכרח. גיבורים של טרגדיות, אצל אדיפוס למשל, לא יוכלו להימלט מגורלם גם אם ינסו ככל יכולתם להערים עליו. לעומת זאת קיימת גם פרספקטיבה מנוגדת, המדגישה את האפשרויות המרובות ואת השפעתם הדרמטית של אירועים קטנים: הכל קורה בגלל מסמר קטן, או בגלל האף של קלאופטרה שיופיה שינה את תולדות העמים".

לו אפהּ היה קצר יותר, אמר פסקל, פני ההיסטוריה היו שונים.

"השאלה הגדולה היא אם החיים, ההיסטוריה, ואפילו האבולוציה של המין האנושי כולו נשלטים על ידי הכרח או שיש בהם מקום לקונטינגנטיות — לשינוי הקטן שמחולל שינוי גדול. התשובות השונות לשאלה קובעות את מידת האחריות שאנחנו רוצים לייחס לעצמנו. בעוד שפרספקטיבת ההכרח משחררת מאחריות, פרספקטיבת הקונטינגנטיות מעצימה אותה. ברמה האישית, האם מילה טובה או עצה טובה ברגע הנכון יכולות לשנות מסלול חיים? וברמה כללית יותר, האם משבר האקלים הוא תופעה קוסמולוגית שאין לנו שליטה עליה, או שפעולותינו יכולות למנוע אותו, או לפחות למתן אותו? הוויכוח הפוליטי על שאלה זו משקף עמדות שונות ביחס לשאלת ההכרח. אני מייחסת חשיבות גדולה לפרספקטיבת הקונטינגנטיות ולאחריות הכבדה שהיא מטילה עלינו".

בצורת באזור בודרום, בשנה שעברה
ADEM ALTAN / AFP

הדיון בקונטינגנטיות ובשאלת ההכרח רלוונטי גם לוויכוח מוכר אחר, בין פמיניסטיות לשמרנים.

"נכון. הסוציוביולוגיה מנסה לאתר את הבסיס הביולוגי־גנטי־אבולוציוני של המוסר האנושי. השימוש במונחים 'טבע' ו'טבעי' בהקשר זה מכוונים למעשה להכרח. אם הבסיס ליחסים בין המינים ולחלוקת העבודה ביניהם כולו 'טבעי' או 'ביולוגי', אז אין לנו סיכוי לשנות יחסים אלה. גם אם נצליח לחולל שינוי מסוים, הוא יהיה זמני והמערכת תחזור לשיווי המשקל הביולוגי שלה, שהוא תוצאה של מיליוני שנות אבולוציה. לעומת זאת, אם באבולוציה הזאת עצמה יש ממד קונטינגנטי, יש ביכולתנו לעצב את היחסים האלה מחדש בצורה הוגנת יותר. פרספקטיבת ההכרח מקובלת על שמרנים ומנוצלת על ידם כדי לטעון בשם ה'טבע' נגד שינויים חברתיים. מנגד, פרספקטיבת הקונטינגנטיות היא מקור השראה ועוצמה למי שמבקשים לחולל שינוי. מחקריו של מישל פוקו על ההיסטוריה של הענישה, הרפואה והמיניות מדגישים כולם את הממד הקונטינגנטי בהיסטוריה. ובמאמרו 'מהי נאורות' הוא מנסח את עמדתו במפורש: בניגוד לקאנט, הוא אינו חותר למפות את הגבולות ההכרחיים של ההכרה האנושית, אלא להפך: לחשוף את הממד הקונטינגנטי שלהם ולאפשר לנו להשתנות ולא להיות עוד מי שהיינו".

מבט חדש להלכה

בן־מנחם נשואה לפרופ' חנינה בן־מנחם מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, המתמחה בפילוסופיה של המשפט ושל המשפט העברי, ולשניים יש ארבעה ילדים ו-19 נכדים. היא בתם של פרופ' אלישבע גולדשמידט, מחלוצות המחקר הגנטי בישראל, ויוסף גולדשמידט, חבר כנסת וסגן שר מטעם המפד"ל.

בציבור הדתי יש לרוב יחס שונה לתפיסות של פוקו. לכן מתבקש לחזור ולשאול, האם גם בין ימימה הדתייה לימימה הפילוסופית יש עימות פנימי?

"אכן נוטים לראות בציבור הדתי ציבור שמרני, אבל אם מתבוננים בהיסטוריה של היהדות ובהיסטוריה של ההלכה — נוכחים לדעת שהיה בה שילוב מורכב של שמרנות ושל מהפכנות. לא מדובר רק במהפכה התנ"כית הגדולה, 'מהפכת האלוהים', כפי שקורא לה יאיר זקוביץ בספרו 'התנ"ך', אלא גם בהתפתחויות לאורך הדורות. חשוב להבחין בין הפרקטיקה והרטוריקה. הרטוריקה היא לא פעם מסורתית והשינויים מוצגים בה כפרשנות, אך כמו שכל שופט יודע, פרשנות יכולה להיות מכשיר יעיל בידי המהפכן. בעניינים אלה יש לי מורה טוב: אישי, חנינה, מקעקע במחקריו בתחום המשפט העברי רבים מן הסטראוטיפים המקובלים לגביו. ממנו למדתי שהמשאבים שברשותו של איש ההלכה הם כמעט בלתי מוגבלים. זה נכון גם לגבי שאלת ההומוסקסואליות, מעמד האישה ושאלות בוערות נוספות. אני מאמינה שהן אכן יכולות וצריכות להיפתר במסגרת ההלכה לאור התובנות החדשות שיש לנו כיום לגביהן".

מעניין לשמוע בהקשר הזה מה דעתך על הפרדה מגדרית באקדמיה.

"הפרדה אינה בהכרח אפליה, ואם הרצון בהפרדה הוא אמיתי ומקובל על שני הצדדים אינני רואה בהפרדה פגם. במקרה כזה מניעתה היא פטרנליסטית. אפשר לחנך לוויתור עליה, אך אין למנוע אותה בכפייה. הבעיה היא שלפעמים הרצון בהפרדה אינו סימטרי וההפרדה משמשת לאפליה או להדרה ואז יש להתנגד לה. בנוסף יש למצוא את האיזון בין ערכים שונים. גם מי שמתנגד להפרדה כשלעצמה יכול להגיע למסקנה שצריך להתיר אותה בשם ערך אחר, למשל אם היא מאפשרת להרחיב את מעגל רוכשי ההשכלה. האיזון בין ערכים שונים הוא תמיד מסובך וצריך לבחון כל מקרה לגופו".

אגב איזונים, באוניברסיטה שלך, בירושלים, לומדים שוטרים במדים. לאחרונה הם עצרו סטודנטים פלסטינים בטענה ששרו בערבית.

"חופש הביטוי הוא אחת החירויות החשובות ביותר, וחשוב מאוד להגן עליו. להגנה הזאת יש מחיר, כי לא פעם הביטוי שאנו מאפשרים מכוון כנגדנו או נגד אנשים וערכים שיקרים לנו. אך ככלל, המחיר של הגבלת החופש כבד יותר ממחיר החופש, וצריך להימנע מהגבלה כזאת ככל האפשר. אפילו בחברה חופשית דרוש אומץ כדי לבקר את בעלי השררה, ובוודאי שדרוש אומץ כפול ומכופל לעשות זאת בחברות לא חופשיות. ירמיהו, סוקרטס, ג'ורדנו ברונו, גלילאו, לותר ורבים רבים אחרים גם בימינו אזרו אומץ ושילמו בחייהם או בחירותם. אחרים, כמו ניוטון, אמנם לא גילו גבורה כזאת, אך נאלצו להסתיר את דעותיהם. שתי החלופות הללו גרועות. ואם חופש הביטוי חשוב בכיכר העיר, לא כל שכן שהוא חשוב באקדמיה. מעצר על שירה בקמפוס בכל שפה שהיא הוא בלתי סביר ובלתי חוקי. החוק הישראלי מגן על חופש הביטוי, אך הפרקטיקה עלולה להיות שונה. סערת המורה אדם ורטה היתה עוול משווע, שצריכה להוות תמרור אזהרה. המאבק על החופש עדיין כאן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות