בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

50 שנה אחרי הטבח בלוד, מנהיגת המחבלים משתחררת ממאסר

הפיגוע בנמל התעופה לוד גבה את חייהם של 24 בני אדם. המחבל המורשע עדיין חי בלבנון, ואילו מנהיגת "הצבא האדום היפני" צפויה להשתחרר בסוף השבוע

2תגובות
שיגנובו פוסקו ואוקמוטו קוזו. עד היום, הטבח מותיר כתם עמוק של בושה ביפן
AFP FILES

לפני 50 שנה בדיוק עבר ענף התעופה העולמית טלטלה עזה. זה לא קרה עקב משבר נפט, מגפה או התרסקות מטוס, אלא בשל טבח שהתרחש בנמל התעופה לוד (כיום נתב"ג). ההשלכות הציבוריות של האירוע היו הבדיקות הביטחוניות המחמירות שלהן אנו נדרשים עד היום טרם כל טיסה. ברמה האישית גם כן, הדי האירוע לא שככו. אחד ממבצעי הטבח מוצא כיום מקלט בביירות, ומנהיגת קבוצת הטרור משתחררת בימים אלה ממאסר ממושך. משפחות 24 הקורבנות עדיין מבכות את יקיריהן, וחלקן ממשיכות להיאבק על קבלת פיצויים מקוריאה הצפונית, שאימנה את המחבלים.

סיפור הטבח החל הרחק מהמזרח התיכון, וללא כל קשר עם האזור. עם תום מלחמת העולם השנייה התפשטה ביפן התנגדות אזרחית לתמיכתה של המדינה בכוחות "אימפריאליסטיים", וארה"ב בראשם. אישרור חוזה ההגנה עם ארה"ב ב–1960 הוביל לגל מחאות ענק, שלא נפסק כל אותו עשור. החשש ממלחמה עולמית נוספת, ההתנגדות למלחמת וייטנאם ומחאת הסטודנטים הובילו באופן אירוני דווקא להופעתן של קבוצות אלימות בקמפוסים. המפורסמת והקיצונית שבהן היתה סיעת הצבא האדום (סֶקיגוּן־הא), שנוסדה ב–1969 על ידי חברי הליגה הקומוניסטית, שנהו אחר רעיונות של מהפכה עולמית. הפעולה המשמעותית הראשונה של הקבוצה היתה חטיפת מטוס יפני לקוריאה הצפונית ב–1970, ובעקבותיה פתחה המשטרה היפנית במרדף חסר־תקדים ועצרה חשודים רבים מקרב הקבוצה. ביולי 1971 הקימו השורדים את הצבא האדום המאוחד (רנגו סקיגון), אולם עד מהרה נקלעו למאבקי כוח פנימיים שהסתיימו ברצח של 14 מהם.

שיגֶנובוּ פוּסַקו היתה אחת החברות המרכזיות בסיעת הצבא האדום. היא נולדה בטוקיו חודש אחר סיום המלחמה למשפחה של מורה לילדי עניים שהפך לקצין צבא. במהלך לימודיה באוניברסיטה היא נטלה חלק במחאה נגד שכר הלימוד, ובהדרגה נחשפה לרעיונות הליגה הקומוניסטית. ב–1971 היא היתה שותפה לייסוד פלג חדש, הצבא האדום היפני (ניהון סקיגוּן). כשנה לאחר מכן, שעה שעניבת החנק המשטרתית הלכה והתהדקה מסביב לצווארה, שיגנובו החליטה לעזוב ללבנון, שהיתה אז המֶכָּה של ארגוני הטרור. לבנון לא היתה זרה לארגון, וכמה מחבריו כבר ביקרו בה במהלך השנתיים הקודמות וקיימו בה קשרים הדוקים. וכך, עם נחיתתה בביירות בראשית מרץ 1972, שיגנובו התקבלה בחום על ידי אנשי החזית העממית וקומץ מחבריה לפלג, כולם סטודנטים עד לאחרונה.

בסוף מאי יצאו שלושה מהם לפעולה הראשונה של ארגון הטרור החדש. זו תוכננה על ידי ודיע חאדד, רופא פלסטיני שנולד בצפת, הפך לאחד מראשי החזית, ושש שנים מאוחר יותר סיים את חייו באכילת שוקולד מורעל, כנראה מעשי ידי המוסד. חאדד בחר בשלושה מכיוון שבאותה עת המודעות הבינלאומית לארגון היפני היתה עדיין נמוכה, וכנראה גם בזכות הדבקות שהם גילו באימונים. בשיחה ביניהם, טרם הפעולה, הם הביעו את נכונותם להקריב את חייהם, והחליטו למות בפיצוץ רימון — כך ישחיתו את פניהם כדי למנוע זיהוי שיבייש את משפחתם.

אוקמוטו במהלך משפטו בישראל. שיתף פעולה באופן מפתיע
AP

חברי החוליה יצאו לפרנקפורט ומשם לרומא, שם רכשו כרטיסי טיסה בחברת אייר פראנס לטוקיו עם נחיתת ביניים בתל אביב. כאשר הם נחתו בשעה עשר בלילה בשדה התעופה בלוד הם לא עוררו כל חשד. הם צעדו בנחת למסוע המזוודות, וכאשר זיהו אותן שלפו מתוכן תתי־מקלע ורימונים ופתחו במסע ירי באולם הנוסעים. בתוך שתי דקות בלבד הם רצחו 24 איש ופצעו כ–70 נוספים. ניכר היה שהם לא ערכו כל הבחנה בין הנוסעים, וכך 16 מהנרצחים היו חברי קבוצת צליינים מפוארטו ריקו שעמדו בקרבתם. המפורסם שבין הקורבנות היה ישראלי: הכימאי פרופ' אהרון קציר, נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל, שאחיו הצעיר, אפרים, נבחר לנשיא המדינה שנה לאחר מכן.

עם סיום התחמושת שבידיהם, אחד המחבלים היפנים נורה, השני הספיק להתאבד, ואילו השלישי, אוקמוטו קוזו, נפצע ונלכד במנוסתו מחוץ לאולם הנוסעים. אוקמוטו בן ה–24, בן הזקונים במשפחה של מנהל בית ספר, יהפוך עתה לגיבור בעל כורחו בדרמה משפטית. הוא הועמד לדין בבית משפט צבאי שלכאורה איפשר לגזור עליו גזר דין מוות. כחודש וחצי לאחר הטבח ולקראת סיום המשפט המהיר, נדרשה הממשלה לדון בסוגיה אם לשנות את החלטתה העקרונית מ–1967 שאין לדרוש עונש מוות בבית דין מסוג זה. בדיון הסוער תמך שמעון פרס בשינוי ההחלטה במקרה זה ("זה מתקרב ממש למקרה של ג'נוסייד"), אולם בשל התנגדות מרבית השרים, נקבע שההחלטה תישאר על כנה. אף על פי כן, האפשרות לגזר דין מוות לא הסתיימה בדיון בירושלים, וגרמה לתקוות דווקא בצד היפני.

אביו של אוקמוטו היה הראשון שקיבל אחריות למעשה. שנתיים טרם הטבח ולאחר שאחד מבניו השתתף בחטיפת המטוס לקוריאה, הוא הפגין אחריות ציבורית שאופיינית לבעלי תפקידים במעמדו, והתפטר מיידית ממשרתו. הפעם הוא ניצב בפני מבוכה קיצונית אף יותר, שכן החרפה המשפחתית לא התמקדה רק בבנו הצעיר, אלא נעה מהלאומי לבינלאומי וביישה את האומה היפנית כולה, לכן הוא עשה את הבלתי־ייאמן ודרש שבנו יוצא להורג. הוא פנה במכתב אישי לראש הממשלה גולדה מאיר, ולצד התנצלותו העמוקה כתב: "אני מבקש בכל לב כי בני יוצא להורג לאחר שיוטל עליו העונש המרבי, וזאת בהקדם האפשרי, בתום החקירה".

גם אוקמוטו עצמו דרש לקבל אחריות מלאה למעשיו. הוא שיתף פעולה עם חוקריו באופן מופתי, והודה באשמה מתוך תקווה שיוצא להורג ובהקדם. ניכר שהוא חש מה שהפסיכיאטר האמריקאי רוברט ליפטון כינה "אשמת השורד", למרות שהיו בהתנהגותו היבטים יפניים ברורים שלא בהכרח התקשרו עם השמאל החדש. מקס קריצמן, עורך הדין מטעם התביעה, שהגן בתקופת המנדט על חברי אצ"ל רבים, התקשה להתמודד עם הגישה של מרשו. בניסיון לסייע לאוקמוטו למרות התנגדותו, הוא פנה לפסיכיאטר, שקבע שהוא שפוי. לקראת סיום המשפט, קריצמן מצא שגילו של מרשו אינו מופיע ברישומים וטען שאין אפשרות להוציא להורג קטין, אולם אוקמוטו נעמד מיד ואמר את גילו המדויק. בנאום הסיכום שלו, זמן קצר טרם הורשע, סיפר המחבל היפני שבילדותו נאמר לו "שהמתים הופכים לכוכבים... אנחנו, שלושת חיילי הצבא האדום, רצינו להפוך לאוריון עם מותנו. זה מרגיע את לבי שגם כל האנשים שהרגנו יהפכו לכוכבים באותם שמים. ככל שהמהפכה תתפשט, יוכפל מספר הכוכבים עוד ועוד!"

האופן שבו ממשלת יפן התייחסה לאירוע היה דרמטי לא פחות. למרות ששלישיית המחבלים היתה מבוקשת בארצה והקשרים עם ישראל באותה עת היו צוננים למדי, הממשלה מיהרה גם כן לקחה אחריות. נציגיה שהגיעו לישראל הביעו התנצלות עמוקה ומאוחר יותר דאגו לשלם לנפגעים פיצויים בסך יותר ממיליון דולר. זיכרון האירוע לא אבד גם 13 שנים מאוחר יותר, שעה שבטוקיו הוכרז על ייסוד פרס יפן היוקרתי. הזוכה הראשון היה פרופ' אפרים קציר.

גם יובל שנים לאחר הטבח, נותר האירוע ככתם עמוק של בושה בציבוריות היפנית. במדינה ששמה דגש על פציפיזם, או לפחות על הימנעות ממעורבות במאבקים מזויינים, ומתאפיינת בהרמוניה פנימית, מיעוט בפשע ושליטה פנימית, קבוצות טרור נתפסות כמקור לחוסר שליטה. עיתונאים ופוליטיקאים שנדרשים לנושא, גם בימים אלה, מסמיקים ומדברים כמעט בלחש, וניכר שיעשו הכל לצמצם את החשיפה לזכרון הלא־נוח של התפרצות זמנית של אלימות מבית, וגרוע מזה, של ייצוא של אלימות יפנית מחוץ לגבולות המדינה.

שיגנובו אחרי מעצרה ביפן, ב-2000. צברה לא מעט מעריצים
JIJI PRESS / AFP

בד בבד, ממשיכות הרשויות היפניות לרדוף בעקשנות אחר חברי הקבוצה, שמצאו מקלט מעבר לים והמשיכו לחטוף מטוסים עד 1977. הבודדים שלא נתפסו או הוסגרו במהלך השנים נחשבים למבוקשים גם כיום, ותמונותיהם מופיעות על לוחות המודעות ליד כל תחנת משטרה. היעדר המחילה ביחס למקרים של טרור מאפיין את מערכת החוק היפנית, הרודפת במיוחד את אלה שיצאו כנגד החברה והמדינה. כך למשל, חברי קבוצת הכת אוֹם שִׁינְרִיקְיוֹ, שנטלו חלק ישיר או עקיף בפיזור רעל ברכבת התחתית בטוקיו ב-1995, היו מושא למצוד רחב ממדים. רובם נתפסו וששה מהם הוצאו להורג ב-2018, 23 שנה לאחר האירוע וללא כל מחאה ציבורית.

בכמה מקרים היו למצוד הזה גם הצלחות. הבולט שבהם התרחש בשנת 2000, 28 שנים לאחר הטבח, שעה ששיגנובו החליטה לשוב לארצה בזהות גנובה. מאז 1974 היא היתה מבוקשת בשל מעורבותה בהתקפה של שגרירות צרפת בהאג ונמצאה במנוסה מתמדת. שיגנובו הצליחה לעבור את ביקורת הגבולות ביפן, אך נעצרה זמן קצר לאחר מכן והועמדה למשפט. ב–2006 נגזר דינה ל–20 שנות מאסר, אולם בשל שהותה במעצר קודם לכן, היא צפויה להשתחרר ביום שבת הקרוב. במכתב ששלחה לתומכיה במרץ השנה, היא כתבה שהיא מביעה התנצלות, חשה תודה, ומתכוונת להמשיך להיאבק במחלת הסרטן שבה לקתה במהלך מאסרה.

לאורך השנים, צברה שיגנובו לא מעט מעריצים. מעבר להיבט האידאולוגי, היו רבים שנהו אחר ההכרה הבינלאומית לה זכתה, אחר העובדה שלא נטלה חלק ישיר במעשי אלימות — וגם בשל יופיה. יתרה מזאת, היו שהתרשמו מהצלחתה לשלב בין פעילות טרור ואימהות, שכן עשרה חודשים אחר הטבח בלוד היא הפכה לאם לבת מקשר עם אב פלסטיני שאת שמו מעולם לא חשפה.

הבת, מֵיי, באה ליפן לראשונה בגיל 28 לאחר מעצרה של אמה, זכתה עד מהרה באזרחות יפנית, והפכה בשנים לאחר מכן לדמות ציבורית ידועה. כמליצת יושר רהוטה של המאבק הפלסטיני בשלוש שפות (יפנית, ערבית ואנגלית), מֵיי שימשה כעדות חיה להצלחתה של האם לחנך את בתה למרות כל הקשיים וכנגד כל הסיכויים. שיגנובו עצמה כתבה מספר ספרים על מאבקה וחייה לפני ואחרי מעצרה, והיתה גם לגיבורה של סרטים רבים שחלקם הופק בידי תומכי הארגון.

קלסתרון עדכני משוער של מבוקשי הארגון. אוקמוטו למטה, מימין

בה בעת, היתה דמות אחרת בארגון הטרור היפני ששימשה כמוקד של שנאה ציבורית מובהקת. היתה זו נגטה הירוקו, שנולדה גם כן ב-1945 ונלכדה בידי המשטרה כשלושה חודשים טרם הפעולה בלוד. היא הואשמה במעורבות ברצח של 12 מחברי הארגון ובהתעללות ישירה שהובילה למותן של ארבע מהן. בניגוד לשיגנובו, נגטה לא היתה יפה, וגם סבלה מתסמונת גנטית שגרמה, כך נטען, להיותה עקרה. ב-1982 גזר עליה בית המשפט עונש מוות, ובמשך 24 שנים היא עברה, ללא הצלחה, את כל הערכאות האפשריות בניסיון לשנות את גזר הדין. נגטה סבלה מסרטן ומתה ב-2011 ללא כל ענין ציבורי.

גם סיפורו של קוזו אוקמוטו עדיין לא תם. בשהותו בתא מבודד ב"אגף האיקסים" בכלא רמלה הוא איבד צלם אנוש. בשלב מסוים נהג לעמוד שעות על ארבע וביקש שיגישו לו את ארוחותיו על הרצפה, סירב להתרחץ, וגם ניסה למול את עצמו, לפי אחת הטענות באמצעות קוצץ ציפורניים. אוקמוטו הועבר ב–1985 לתא עם אסירים אחרים, וזמן קצר לאחר מכן שוחרר בעסקת ג'יבריל ונשלח ללוב. הוא עבר לסוריה וב–1997 נעצר בלבנון, יחד עם ארבעה עמיתים יפנים, בחשד שעשה שימוש בדרכון מזויף. לאור פנייתה של ממשלת יפן, הארבעה הוסגרו ונשלחו לטוקיו, ואילו אוקמוטו, שהשלים שלוש שנים בכלא הלבנוני, זכה במקלט מדיני בזכות הפעולה שביצע בלוד. בן 74, הוא חי כיום בביירות, שומר על קשרי אינטרנט עם תומכיו ביפן, ומנהל, כך נטען, "חיים שקטים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו