בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה בית כנסת עתיק וחרב. הוא יכול להיות מקום של תפילה אחרת

אפשר לנסוע לשבת במקדשי זן במזרח, אבל יש בגליל מקומות קרובים יותר

39תגובות
בית כנסת
דרור בורשטיין

בְּני עובר בפתח בית הכנסת וכמו הופך בבת אחת לצל, כאילו נשאב לתוך העבר שמעליו זורחת שמש אחרת. בית הכנסת העתיק ליד קיבוץ ברעם שבגליל הוקם בסביבות שנת 400 לספירה. יש המקדימים את המועד. כמה ימים לפני פסח אין כאן איש. אני יושב על אבן מתחת עץ כליל החורש. עליו, הדומים ללבבות, פועמים בשקט לא רחוק מעמודי תמך שאף צורתם כשל לב. את המיית האדם, הדיבור והתפילה שבלי ספק רחשה כאן לפני כ–1,600 שנה מחליפה עתה המיית דבורים רבות הרוחשות בפרחים הוורודים. בין חריצי האבנים המסותתות מציצים חרדונים כהים. על רצפת בית הכנסת הולכות נמלים. קולות ציפורים קטנות נשמעות מבחוץ וממלאות את חלל בית הכנסת שאין לו גג ודלתותיו וחלונותיו פתוחים לארבע רוחות השמים. נשמעות כמה יריות. גבול הצפון קרוב.

הסימטריה המרשימה של חזית המבנה קוראת לעצירה ולהקשבה. כשבית הכנסת הזה פעל יש להניח שפשוט נכנסו ויצאו בשעריו בלי לתת עליהם את הדעת. עתה, כשהמקום ריק ודומם, החזית פועלת כיצירת אמנות. הקשת היפה שבמרכזו תומכת עתה רק בשמי האביב התכולים, וכך גם העמודים שבעבר היו בעלי תפקיד אדריכלי ועתה תומכים רק את תקרת האוויר, או עומדים כפסלים כבדים, מופשטים, המסמנים בעת ובעונה אחת כלפי מעלה וכלפי מטה. הם כמעט מתמזגים בצמרות הבוקיצות שמאחורי בית הכנסת, כמעין גזעים של אבן שהעצים משאילים להם לרגעים את עלוותם.

בית הכנסת, כשמו כן הוא, נבנה כמקום להתכנסות חברתית ופולחנית. אבל עתה, במצבו החרב, הוא פונה יותר החוצה מאשר פנימה. אין עוד קבוצה חברתית שמתכנסת בו, לכן ההתכנסות שהוא מציע היא מהסוג הפרטי, המדיטטיבי.

המבנה משקיף אל שני כיוונים בעיקר: האחד קרוב ונראה לעין, האחר רחוק ונוכח לא פחות. הקרוב והנראה הוא הר החרמון המושלג, והרחוק הוא ירושלים והר הבית, שאליו פונה הדלת הראשית. בין שני ההרים האלה נמצא המבנה, הממוקם בעצמו על גבעה רמה (750 מטר מעל פני הים). אין לי ספק שמתכנניו ראו את החרמון לא פחות משאנו רואים, וחשבו עליו כנוף המשתלב במרחב של בית הכנסת, כמו אמני הגנים היפניים שנוהגים "לשאול" מרכיבים רחוקים בנוף אל תוך גניהם.

בית הכנסת בברעם
דרור בורשטיין

בור המים שמימין לכניסה מנהל שיחה שקטה וממושכת עם שלגי החרמון. על המשקוף שמעל הכניסה הראשית עיטורי גפנים. הענבים והעלים גבוהים, ואי־אפשר לשלוח יד ולגעת או לקטוף מפני שהם עשויים אבן ומפני שהם גבוהים מדי. אולי באי בית הכנסת אמורים להרים ראשם אל הענבים אך להיוותר עם תאווה שאין להגשימה. רעיון מעניין, לבוא אל בית כנסת כמו אל כרם ענבים, אבל ענבים שאי־אפשר לסחוט ואי־אפשר לשתות. את תשוקת היין אולי אמורים המבקרים להמיר בתשוקה של הרוח ואת השיכרון הפיזי בשיכרון מופשט יותר.

ליהודים רבים בישראל אין שום עניין בבתי כנסת הפעילים, והם לא ייכנסו בשעריהם אם לא יהיו חייבים. באופן פרדוקסלי, בתי כנסת חרבים כמו זה — והגליל והגולן מלאים בהם — עשויים להיות מזמינים יותר מבתי כנסת מתפקדים ופעילים, מפני שאין בהם נוכחות מסדירה וכיתתית ואין בהם טקסטים נתונים, אלא שקט. מצד שני אין הם סתם מקום, אלא מקום של עצירה, של התכווננות, מקום שזוכר תפילה של אבות אבותינו — והאנשים שפקדו את המקום הזה היו זקנינו בלי קשר לאמונתנו הדתית. ייתכן שדווקא מקומות כאלו, חורבות של אתרי קדוּשה, עשויים להוות "מקדש מעט" לישראלים לא מעטים, מעין אפשרות ביניים בין בית הכנסת המתפקד לוויתור על אפשרות קיומו של מקום קדוש, מקום שכמו העמודים הגדולים כאן יוצר ציר המחבר אדמה ושמים, ציר עולם. מקום קדוש הוא, באופן אידיאלי, מקום הנמצא במדיטציה תמידית, והוא יכול להחזיר אדם לעצמו, להזכיר את האפשרויות הגדולות הטמונות במקום בעל ייחוד. אפשר לנסוע למקדשי זן ביפן, אבל יש בגליל מקומות קרובים יותר, שחורבנם מקנה להם משנה־תוקף ורצינות.

על מה יחשבו היושבים בבתי הכנסת החרבים איני יודע כמובן, אבל אולי אחד מן הנושאים יהיה עצם החורבן: העבר הנוכח בשברים והמעט ששרד, הרוס ככל שיהיה. בבית הכנסת בברעם אי־אפשר להתעלם מחורבן אחד קרוב — הכוונה, כמובן, לחורבן קהילות בירעם ואיקרית הסמוכות, אותה פרשה משפטית־ביורוקרטית ידועה של דחייה לאין קץ של הבטחה שלטונית, תהליך שאצל קפקא, בתרגומים הישנים ל"המשפט", נקרא "מיהמוה", סחבת השואפת לאינסוף, סחבת השואפת לחיות יותר מהצדדים המעורבים בהליך.

מבחינות מסוימות, בית כנסת שחרב עדיף על בית כנסת שלם ומתפקד: בית הכנסת החרב פתוח יותר, אדריכלית וחברתית, והוא מפנה את תשומת הלב אל החורבן, אל החסר, אל החלופיות, אל הפגיעוּת, וזאת מעצם קיומו ההרוס למחצה. כשלבית כנסת אין תקרה, השמים נהיים לתקרתו.

שנים רבות נהגתי לפקוד בתי כנסת דרך קבע. לא זכורה לי בהם התרגשות של חובב הטיפה המרה הבא בשערי בית היין. השילוב של דתיות בורגנית, עסקנות ושגרתיות הפכו את הביקורים לחובה לא מלהיבה. היום, מתחת לתקרה החסרה של בית הכנסת העתיק, אני חושב שאולי מה שהיה חסר לי בבתי הכנסת של ילדותי ונעוריי היה פשוט שמים. דווקא בבית הכנסת ההרוס הם נוכחים במלוא תפארתם הפתוחה. בתי הכנסת הבנויים סגורים מדי כלפי העולם. הם מועדונים חברתיים סגורים. ארצה לשהות לילה שלם בבית הכנסת בברעם. לראות את הכוכבים מתוך בית הכנסת. אולי יתגלה אף שביל החלב, יֵין האינסוף הלבן.

לבית כנסת שמתוכו נשקפת גלקסיה הייתי מוכן לבוא כל שבת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו