בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמעט הכל באיטליה אטי, מסורבל, זקן. חייבים להתרשם מחוסר המוטיבציה הכללי הזה

כשהגעתי לכאן, לטוסקנה, לא ידעתי את השפה. בתום עשרה חודשים ידעתי עוד פחות

337תגובות
סיינה
ESCUDERO PATRICK / HEMIS.FR / He

איטליה, והדבר בולט לעיני מי שבא מישראל, אינה מוכוונת־ילדים. הילדים הם לא מרכז היקום ולא עילת הקיום. גם מבחינה מספרית הם לא גורם שיש להתחשב בו, כי אין הרבה מהם. אין כמעט גינות משחקים, המורים בבית הספר אינם חוששים מהטלת משמעת קשיחה (ודאי בקנה מידה ישראלי), אין "מנות ילדים" בתפריטי המסעדות, ואין מצב שילד ירעיש במקום ציבורי: חיש קל הוא יושתק. באופן כללי, מצופה מהילדים להתאים את עצמם לעולם המבוגרים, ולא להפך. בבית הספר האנגלי בעיר הטוסקנית לוקה, שבה שהיתי במהלך המגפה כעשרה חודשים, אסור היה לרוץ בהפסקות, ובוודאי שלא לצעוק. בסוף יום הלימודים התלמידים יצאו מהכיתה בצעידה מסודרת בטור כפול בעקבות המורה. רק בהינתן האות מותר היה להם לרוץ אל ההורים הממתינים בחוץ. התלמידים לא פונים למורה בשמו הפרטי, וכולם במשולש הבית־ספרי — ילדים, מורים והורים — שומרים על דיסטנס הכרחי. לא מדובר במשמעת ברזל, ואין עונשים, אלא יש דרישות ויש חוקים, ויש לציית להם. יום הלימודים נגמר בארבע וחצי, ובנוסף, כדי להדק את הלולאה על צווארם של הילדים, יש עומס רב של שיעורי בית.

אם בישראל הילדים נמצאים במרכז, נדמה שבאיטליה אלה הסבתות שהן סוג של נכס ויש להן מעמד מרכזי במבנה המשפחתי־תרבותי. המצער במעמד האמור זה שהוא תובעני: הסבתות האלה, לפחות באזור הפרברי שבו גרתי, שכונת סאן ויטו, עובדות כמו חמור. בדירה מתחתיי גרה אשה בת 70 ומשהו שהחזיקה וניקתה בכוחות עצמה דירה גדולה, טיפחה גינה של כשני דונם, עשתה קניות בסופר, בישלה כל מה שאכלו בנה ושני ילדיו שגרו איתה — עשתה הכל, כולל טיפול בשני כלבים ושטיפת המכונית. היא גם זו שעמדה בתורים המייגעים בכניסה לסופר השכונתי כשהתחילו הגבלות הקורונה. לבן שלה, בחור חסון ומגודל בן כ–40, זה נראה טבעי; הוא העדיף להעביר את זמנו בגינה עם כוס קפה.

* * *

מבחינות רבות, ולא דווקא בגלל מיעוט הילודה, איטליה עשויה להצטייר כארץ של זקנים: הם מאוד נוכחים בחוצות, בתקשורת ובתרבות. זמרים וכוכבי פופ בני 60 ו–70 ויותר מופיעים בתוכניות פריים־טיים, לא כמחווה לעבר אלא כאירוע תקף ומתמשך. רבים ממגישי התוכניות והמשתתפים בהן נראים בגילי פנסיה. יש לציין שהמתרחש בהרבה מהתוכניות האלה נראה בהחלט ביזארי וקאמפי, גם לעין ישראלית שמכירה את הטראש של הערוצים המסחריים בארץ. ייתכן שאפשר לקשור את ההווי העל־גילי הזה, גם אם זה קישור מעט מאולץ, לתפיסת הזמן המקומית. נראה שהיא אינה עדכנית; היא משוחררת מהנוירוזה שמאפיינת חלק מהחברות המערביות — זו הגורסת שכל מעבר מעשור לעשור הוא בעל משמעות קריטית ומביא איתו בהכרח שינויים דרמטיים. לפי הלך הרוח בישראל, שהוא הצל של הלך הרוח האמריקאי, הרי שמכל הבחינות — תרבותית, פוליטית, תקשורתית, חברתית — אי־אפשר להשוות בין עשור לקודמו. זה פשוט לא אותו עולם. לא דומה. נראה שמי שהוא כעת בשנות העשרה שלו נוטה להאמין שהפער המנטלי בינו לבין מי שגדל עשור או שניים לפניו רחב במידה כזאת שאין שום אפשרות לגישור. מוזיקאי אחד אמר לי לא מזמן שהוא לא מבין איך מישהו מסוגל עוד לשמוע מוזיקה מהמאה ה–20. לא יכולה להיות לה כבר שום רלוונטיות. האמונה בדינמיות התזזיתית הבלתי־נמנעת של התרבות, התחושה שההווה קצרצר ואוזל כקרחון בקיץ ומרכז הכובד הוא בהכרח העתיד, כזמן וכמצב תודעתי — כל זה לא ממש תפס כאן. הסדרה "בנות", למשל, שבישראל התקבלה כלא פחות מאירוע מכונן, יצירה ששינתה את הכללים, "קולו של דור", עברה די באדישות באיטליה; ולא כל הגיג של בילי אייליש או ליזו זוכה כאן להד ולעניין שהוא מקבל בישראל. האיטלקים לא צועדים באיחור בעקבות ארה"ב, כנהוג בישראל; הם פשוט לא צועדים בעקבותיה. לא מעט איטלקים סבורים שאיטליה אינה צועדת כלל, לשום מקום, אלא נטועה חזק מדי בעברה, כלומר שקועה בו. האיטלקים אולי לא לכודים במחנק התזזית הישרא־אמריקאית, אבל יש להם את המחנק שלהם. שונה, הפוך במידה רבה, אבל לא פחות מעיק. המצב באיטליה לא פשוט. משא העבר אמנם מרהיב אבל גם מכביד, ואיטלקים רבים חשים ממורמרים בגלל כל הפגמים והמגרעות הידועים: האבטלה הגדולה, המאפיה, השחיתות, הביורוקרטיה ותחושה כללית של יושן ודכדוך שלא חסרה גם במקומות אחרים באירופה.

חלק מקסמה של איטליה הוא בהתעקשותה להישאר במידת האפשר מחוץ לטווח ההשפעה האמריקאי. העבודה היא לא מרכז החיים. חנויות נסגרות בצהריים. גם חלק מהמסעדות נפתח רק בערב. המוכרים לא מנסים למכור בכל מחיר, והלקוח לא תמיד צודק. יותר מכך, הלקוח פטור סוף־סוף מהצורך המעיק לבחור. כבר בחרו בשבילו. למשל, במסעדות. ברובן, אין אפשרות לבחור תוספות, רטבים, להשמיט או להוסיף מרכיבים למנה איך שבא לך. מי שהכין לך את האוכל יודע טוב ממך איך צריך לאכול אותו; הוא מחליט בשבילך. לקוח שיתלונן שהמנה אינה לטעמו והוא רוצה להחזירה, יצטרך לנמק זאת באוזני הטבח. מי שנכנס לרשת המבורגרים בישראל מוקף בהיצע של קרוב לעשרה סוגי רוטב לבחור מהם. כאן — מיונז וקטשופ.

הזמן עובר לאט יותר באיטליה, ואין מה למהר. דבר פשוט יחסית כמו קניית מכונית משומשת מדגים את הבעייתיות שבאי־הכרת הקצב והנהלים המקומיים. הגעתי למגרש המכוניות קצת לפני 12:00. המוכר הגיח באי־חשק בולט מהמשרד, ואמר שב–12:30 הם יוצאים להפסקת צהריים וכבר כעת הם עסוקים בהכנות לארוחה; אין טעם שהוא יראה לי עכשיו מכוניות. ב–15:00 הם סוגרים, עדיף שאבוא ביום אחר. במונחים ישראליים, הוא הפגין מוטיבציה נמוכה לבצע עסקה. דבר דומה היה גם במגרש סמוך. לפחות שם, לפני שהתבקשתי לבוא פעם אחרת, ניאות המוכר לומר לי מה מחירה של פיג'ו קטנה וישנה למדי שעמדה שם, 1,900 יורו. בפעם הבאה הגעתי לשם ב–11:00. האוטו נראה סביר, ושאלתי אם תיתכן איזו הפחתה במחיר. המוכר חשב קצת ואמר שהמחיר הוא 2,200 וזה כולל העברת בעלות. מכיוון שלא ידעתי שהעברת בעלות על רכב באיטליה עולה כמה מאות יורו בממוצע (תלוי בנפח המנוע) הנחתי שהוא מעלה את המחיר כדי לנפנף אותי: ניכר שהוא מתייסר מהאילוץ הנורא להשתמש בקצת האנגלית הרצוצה שלו, ומשתוקק להשתחרר בהקדם מהסיטואציה הזאת. עבודת הניירת סביב קניית המכונית היתה סבוכה, רבת טפסים, ולכן גם אטית. נדמה שערכי זריזות ויעילות לא קנו אחיזה חזקה בלבבות כאן. היעדר המוטיבציה הזה הרשים אותי.

אישה מטיילת בפירנצה. כמו הילדים, גם הכלבים מוחזקים כאן קצר
CARLO BRESSAN / AFP

* * *

אם בישראל מתקיים פולחן של צריכה, בטוסקנה מתקיים פולחן של אשפה. חוקי המיחזור הקשוחים שם קובעים ימים מסוימים לפינוי סוגים שונים של אשפה. התושבים נאלצים למיין את הזבל שלהם ולשמור אצלם בבית את שקיות הזבל עד למועד הפינוי של כל סוג. בכל מטבח תלויה טבלת ימי הפינוי של סוגי הזבל השונים. יש להפריד הכל לאורגני, פלסטיק, נייר וזכוכית, ולכל אחד מאלה יש את הפח המיוחד שלו ואת יום הפינוי שלו. העניין תובעני למדי. אין הנחות ואין ברירה. חיפוף אינו אופציה. אם מפני האשפה יאתרו ולו פיסת פלסטיק קטנה בשקית הזבל האורגני הם לא יאספו אותה, ותיתקעו איתה בבית עד למועד הפינוי הבא. כך גם אם בפח הלבן המיועד לנייר וקרטון יתגלו שאריות רוטב בקופסת פיצה ריקה. את אריזות המזון הריקות למיניהן אפשר להניח בפח המיועד רק אחרי שנרחצו היטב. מי שיבחר לנהוג כפורע חוק, ובמקום לטרוח על המיון הדקדקני הזה ינסה פשוט להשליך הכל באיזשהו פח אשפה ציבורי, של בניין דירות או משרדים או בצדי הדרך, יתקשה לעשות זאת. רוב הפחים האלה נעולים. חלקם נפתחים רק באמצעות כרטיס או קוד אישי שמונפקים בעירייה. ולהשליך סתם איפשהו בחוץ, באיזו פינת רחוב או מגרש — זה כבר ממש מעשה שלא ייעשה, ואכן כמעט לא עושים זאת כאן. לא נדיר לראות בעיר תיירים שמנסים לדחוק בחיפזון שקית זבל לתוך פח פעוט שמיועד לבדלי סיגריות. משמעת מופעלת גם על כלבי לוקה. כמו הילדים, גם הם מוחזקים קצר, לרוב על רצועות טיול של פחות מחצי מטר. הכל מוחזק קצר; אפילו הגינות הפרטיות באזור מגורינו היו ממושטרות כהלכה ואחידות. ברובן אפשר למצוא בדיוק אותם סוגים של עצים ושיחים, כולם גזומים לעילא, בלי שום ענף סורר.

בתוך הבתים מתקיימת מין אובססיית ניקיון. לוקח זמן עד שקולטים עד כמה הניקיון חשוב לאיטלקים, וכמה הרבה האיטלקיות מנקות. בבתים שראיתי תמיד היו הכיריים מבריקות. המטבח היה מצוחצח. בסופר צריך לעטות כפפות כשבוחרים פירות וירקות, בלי קשר לקורונה. חומרי הניקוי מוצגים על המדפים כמו חגיגה: הם עוררו תשוקה אמיתית. בעיקר היה שם פולחן קטן של מסירי שומנים. הלכלוך מסמל ברבריות, כאוס וחוסר נימוס קיצוני וחייבים לטפל בו מיד. מי שמלכלך נחשב לאדם חסר חינוך שאיבד כל שמץ של סולידריות. אלא שהפרספקטיבה הזאת מוטעית ותלויה במיקום. טוסקנה נראית נקייה לעין ישראלית, אבל בעיניו של תושב ורונה היא דווקא די מלוכלכת. ועבור תושב מילאנו — ממש מטונפת. תאוות הניקיון גוברת ככל שמצפינים והופכת לאובססיה חריפה. על פי מקורות מהימנים, גברים באזורים אלה לעתים משתינים בישיבה כדי לא ללכלך את האסלה. סוכן ביטוח שפגשתי בעיירה מונטקטיני כדי לבטח את הפג'ו ההיא שקניתי הכריז ללא שום מבוכה שמרומא ומטה — זה כבר לא איטליה. זה משהו אחר, משהו מנוון, מלוכלך ופושעני. את המילה "מאפיה" הוא הגה בלחש, בחשש ובגועל.

* * *

החברה האיטלקית עושה רושם שוביניסטי למדי. תודעת מי־טו הגיעה לכאן, אבל בעוצמה פחותה יחסית לישראל ולמקומות נוספים שלקחו עליהם לשרות תחת החסד הפרוגרסיבי, ודומה שבמידה רבה עדיין נפוץ כאן הרעיון שאישה מקומה במטבח ובניקיונות. מה שאולי יכול לכפר במעט על חטא השוביניזם המובנה של הגבר האיטלקי הוא הסגנון. יש הרבה חנויות אופנה לגברים, לא פחות מאשר לנשים. בישראל, גבר שיסתובב, למשל, בנעלי לק כחולות או בכלל בהופעה מושקעת ומטופחת עלול להיתפס כהומו, כנשי. ייתכן שזה מושפע מקוד אמריקאי שעל פיו להיות כעור וללבוש בגדים פשוטים, רחוקים מיופי, הידור או עידון, זה "גברי". רק לכוכבי קולנוע מותר להיות יפים. גברים רבים ברחובות ובתי הקפה של מרכז לוקה, ועוד יותר בוורונה, נראו כאילו ירדו עכשיו ממסלול בתצוגת אופנה, כולל עיצובי שיער דרמטיים. אכן, גם בשורת הקרחת הגברית לא נקלטה כאן.

הרבה דברים הרשימו אותי במהלך השהות בלוקה, ביניהם גם המשפחה שגרה מולי, בבית עם חצר. באחד הימים הם ערכו מסיבת יום־הולדת לבנם. ההכנות התחילו בצהריים, שולחנות עם אוכל, קישוטים, משחקים וכו'. לפנות ערב התחילו להגיע אורחים, ילדים בני 10–12 והוריהם, ואני, בדירה שצופה אליהם מעבר לרחוב, נכנסתי לכוננות ספיגה. יום־הולדת זה שמחה, ושמחה זה רעש. פליאה אחזה בי כשבכל מהלך המסיבה לא הושמעה מוזיקה, למעט אולי שניים־שלושה שירים בווליום נמוך, שבקושי נשמע מעבר לרחוב. כל השאר היה באירוע — אבל רעש לא היה. כוננות הספיגה נותרה ללא אתגר. תושבי השכונה כנראה לא יודעים שלהיות בשקט זה באיזשהו אופן בזבוז זמן וסימפטום של חמיצות. רעש הוא גילום חיוני של הנאה, mode של בילוי. נכון אמנם שאפשר גם ליהנות בשקט, אלא שרעש הוא ביטוי עצמי מוצלח יותר וזמין לכל אדם. אבל כאן, רמקול במרפסת, או בחצר, זה לא קיים. גם בחופי ויארג'יו שפקדתי די הרבה בקיץ, אם מישהו הפעיל שם רמקול, בקושי שמעו את זה; אפילו האיטלקי המכוער יותר שקט מעמיתו בישראל.

כשהגעתי לאיטליה לא ידעתי את השפה. נדמה שבתום השהות שם ידעתי עוד פחות. עם כל הכוונות הטובות ללמוד את השפה האיטלקית, הן כמתן כבוד למקום המארח והן לצורכי היומיום, אהיה חייב להודות שזה לא ממש עלה יפה. ולמען הדיוק, נדמה לי שנוצר מצב שהוא הפוך מלמידה, תהליך של הפחתת ידע והעלמתו מהזיכרון, שגם הוא דורש כמובן יכולת מסוימת. בעיקר מסיבה זו, אבל לא רק, התרועעות עם מקומיים לא היתה קלה.

הרשמים המובאים כאן כמובן מפוקפקים במידה רבה וחלקיים, ומבוססים על שהות ביישוב אחד בלבד במשך כעשרה חודשים, פרק זמן שאולי מספיק כדי להבין עד כמה אין לך מושג איפה אתה חי. גם זרים שיושבים שם כבר קרוב ל–20 שנה עדיין מרגישים שלא פיענחו את המקום הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו