בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זו נקודת מבט אחרת, שמיועדת למי שמשוכנעים שהם עצמם טובים יותר מהגרמנים

הכרך השישי בסדרת "המאבק שלי" של קארל אובה קנאוסגורד, שטרם תורגם לעברית, מציע דרך פרובוקטיבית להסתכל על מקורות הרוע הנאציים — כזו שעשויה לפגוע בשביעות הרצון העצמית של הקוראים

235תגובות
קרל אובה קנאוסגורד
DANIEL ROLAND / AFP

אין כל ראיה משכנעת לכך שהיטלר היה אנטישמי בילדותו או בנעוריו. חלק מהמכרים שרכש בווינה בגיל 18 היו יהודים, ומאהלר — שאותו העריץ — היה יהודי. האנטישמיות אמנם היתה נפוצה בתקופתו, אך כפי שהיטלר ציין בעצמו לא היתה לה תמיכה בעיתונים ובכתבי עת גבוהי־מצח, והיא בעיקר מצאה ביטוי בפרסומים של המעמדות הנמוכים, שביטאו לא פעם בוז לתרבות הגבוהה ולאינטלקטואלי. גם בבית ילדותו לא ספג היטלר שנאת יהודים, ואביו היה קוסמופוליט שראה באנטישמיות פיגור תרבותי. עד גיל 15 לא נתקל היטלר במילה "יהודי" בהקשר פוליטי, והוא ראה ביהודים גרמנים וסלד מהערות שליליות לגביהם. מבחינתו, היהודי אופיין רק בדתו השונה, והטון האנטישמי של העיתונים הירודים בווינה נראה לו בלתי־ראוי. בספרו "מיין קאמפף" כתב כי ראה בהתבטאויות האנטישמיות תוצאה של כעס וקנאה ולא של עמדה רצינית, והעדיף את הדרך שבה העיתונים המכובדים השיבו לאנטישמים, ועוד יותר מכך את הפעמים שבה התעלמו מהם — במטרה להרוג את האנטישמיות בשתיקה. בתחילה אף התנגד היטלר לראש העיר האנטישמי קארל לואגר, וראה בו ריאקציונר (לפני ששינה את דעתו). בסביבות גיל 20 הספיק להתיידד עם יהודי בשם יוזף נוימן. השניים ביקרו יחדיו בגלריות לאמנות ונוימן אף סייע לו למכור את ציוריו. בעלת הבית היהודייה של היטלר סברה כי הוא דייר אידיאלי וכתבה עליו: "הוא איש כל כך נחמד". לדברי היטלר, "היחס לאנטישמיות היה הטרנספורמציה הגדולה ביותר שעברתי".

הדבר ששינה את דעתו היה הציונות, ויחסם של יהודים ליברלים (חילונים) אליה, ששיכנע אותו שיהדות אינה רק דת, כלומר שהיהודים אינם גרמנים, אלא יחידה לאומית נפרדת. לפי היטלר, הקונפליקט בין היהודים הליברלים לבין הציונים היה מדומה, כזה שלא הצליח להסתיר את הסולידריות הלאומית ביניהם. בניגוד למה שציפה, היהודים הליברלים לא התבדלו מהציונים כבני גזע אחר, אלא התייחסו אליהם כאחים שלכל היותר טעו טעות פרקטית, כשבחרו בפתרון בלתי־ריאלי ואף מסוכן. היטלר הגדיר את הציונות כתנועה שמטרתה היתה להדגיש את האופי הלאומי של היהדות. את הטרנספורמציה הגדולה ביותר בחייו הגדיר כך: "חדלתי להיות קוסמופוליט חלש ונהפכתי לאנטישמי".

את הדברים האלה, שעשויים להפתיע אולי את הקוראים שגדלו במערכת החינוך הישראלית, ושחלקם שנוי במחלוקת במחקר ההיסטורי, כתב הסופר הנורווגי קארל אובה קנאוסגורד, בכרך השישי והאחרון של הממואר שלו שנקרא, בדיוק כספרו של היטלר, "המאבק שלי". בנורווגית זה גם נשמע כמעט אותו דבר: "מִין קאמפף". אולם קנאוסגורד, שנהפך לסנסציה ספרותית עולמית, אינו אנטישמי. בסדרה בת שישה כרכים הוא מתאר כיצד הופתע לגלות סיכה נאצית וכרך של "מיין קאמפף" בעליית הגג של אביו לאחר שנפטר. בכרך השישי, היחיד בסדרה שעדיין לא תורגם לעברית, הוא מספר כי החליט לקרוא כך לסדרת ספריו עוד לפני שקרא את ספרו של היטלר. הכרך כולל רצנזיה באורך כ–450 עמודים שכותרתה "השם והמִסְפָּר", שעוסקת בהיטלר ובשואה, ומנתחת אותם מבחינה תרבותית ופסיכולוגית. לשם חיבורה, קרא קנאוסגורד מקורות ראשוניים כ"מיין קאמפף" ואת הממואר של חברו של היטלר, אוגוסט קוביצק (שני המקורות סובלים מבעיות אמינות, והסופר הנורווגי מודע לכך). מבלי שהוא מזכיר את הסופר ניצול השואה יחיאל די־נור (ק. צטניק), וייתכן מבלי שהוא מכיר אותו או את הביטוי שטבע, עוסק קנאוסגורד בשאלה האמנם היו הנאצים, ובכללם היטלר, אנשים רגילים, או שמא הם באו מ"פלנטה אחרת", כלומר התאפיינו ברוע מפלצתי ובלתי־אנושי.

קנאוסגורד מציין אמנם כי חלק מהעוסקים בהשמדה נבחרו בשל הברוטליות, האכזריות והסדיזם שלהם, אך טוען כי רבים מאוד מהם היו אנשים נורמלים שנבחרו בשל מקצועם: עובדי רכבות ואף סוכני נסיעות שהכשרתם איפשרה להם לנהל ביעילות את המבצע הלוגיסטי העצום של "שינוע" היהודים לשם השמדתם. למרות ההערה על הסדיסטים שנמנו עם כוח העבודה במחנות ההשמדה, עמדתו של קנאוסגורד חד־משמעית: הנאצים — ובכללם היטלר — היו אנושיים. בעניין זה הוא מותח ביקורת על הביוגרף הידוע של היטלר, איאן קרשאו, שמתאר לדבריו כל מעשה של היטלר כאילו הוא מנבא את בגרותו המזוויעה וכאילו הוא מבטא רוע דמוני, טהור ומוחלט, שהיה טמון כביכול בפיהרר כמעט מלידה.

בהיטלר, קובע קנאוסגורד, היו סתירות. למשל, בעובדה שהיה בן טוב, שאהב את אמו וסעד אותה עד יום מותה. או למשל, ביחסו היפה להורי חברו קוביצק, שעד 1944 המשיך לשלוח להם מתנות מדי שנה. או בביישנותו הרבה עד אמצע שנות ה–20 שלו, עת גילה את כישרון הדיבור. במקרה אחד לא העז היטלר למסור מכתב המלצה על עצמו לפרופסור שהיה יכול לסייע לו להגשים את חלומו ולהתקבל לבית הספר לאמנות. במקרים אחרים גילה היטלר ביישנות וצניעות כלפי נשים — הוא נשאר בבתוליו שנים ארוכות ולא העז לפנות לנערה שהיה מאוהב בה. אף שהעריץ כוח, סבל עד אמצע שנות ה–20 שלו ממחלות, חולשה ועוני, עד כדי כך שהפך להומלס רעב, נווד ומקבץ נדבות, שעמד בבגדים קרועים בתור למרק בבתי תמחוי וישן על ספסלים בפארק או חלק עם עוד כ–80 איש דירות קטנות, מוכות כינים, עכברושים ומחלות מידבקות כמו כולרה וסיפיליס.

קנאוסגורד לא מזכיר את הפרטים האלה, שהוא מאמין באמיתותם, כדי לגרום לנו להתרכך כלפי היטלר או לגלות סלחנות כלפיו. להפך, באפלת התיאולוגיה הדטרמיניסטית אין רצון חופשי, וללא רצון חופשי אין אשמה. קנאוסגורד כותב כדי לפגוע בתחושת שביעות הרצון העצמית והשאננות שלנו: הקוראים שאינם נאצים, ושבטוחים שלהם זה לא היה יכול לקרות. לדבריו, אם אנחנו רואים בהיטלר אדם "רע", בעל תכונות שליליות־במובהק עוד כילד וכאדם צעיר, שכולן מצביעות אל "רֶשע" הנובע מהן בשטף הולך ומתחזק, אזי היטלר הוא "האחר", ולפיכך לא אחד מאיתנו; במקרה זה, יש לנו בעיה, משום שכך אנחנו פטורים מהזוועות שהוא וגרמניה ביצעו לאחר מכן. אלה ייחשבו כמשהו ש"הם" עשו, ולפיכך אין בהן עוד איום עלינו. אבל מהו אותו "רע" שנמצא מחוצה לנו? מהו ה"רשע" שאין לנו חלק בו?

עצרת של היטלר בנירנברג, 1935
AP

כאדם חילוני, מערבי ומודרני, קנאוסגורד דוחה את הקטגוריה הדתית־תיאולוגית של "רוע". כהומניסט, הוא מבקש להבין גם את הזוועות במונחים אנושיים, לכלול אותן באנושי: "היטלר וסובביו היו אנושיים. זה לא אומר שלא היו רעים, רק שהרע והברוטלי גם הם אנושיים". בעיני קנאוסגורד, ההבנה הזאת היא חלק הכרחי מתהליך התבגרות, שלא כולנו עוברים בהצלחה. מפני שבילדותנו, או בילדותיותנו, איננו מסוגלים לזהות את עצמנו עם הטעות, עם הרוע — ואנחנו נוטים להאשים אחרים בכל מה שקורה (הורים לילדים קטנים מכירים את התופעה הזאת כאשר, למשל, הילד מפיל חפץ ומיד מאשים את אמו או אחיו).

קנאוסגורד תוהה מה היה קורה אילו היינו נולדים בחברה שאיפשרה את הנאציזם? אילו היינו מתחנכים כפי שחינכו אז בגרמניה? כלומר, אילו היינו גרמנים לא־יהודים שסבלו מתבוסה ומהשפלה במלחמת העולם הראשונה, ממשבר כלכלי ומאבטלה, וגדלו מגיל אפס בסביבה שבה שנאת יהודים והאשמתם היתה נפוצה? ככל הנראה, כותב קנאוסגורד, היינו תומכים בנאצים. המצפון הוא קול האנחנו בתוך האני, ובאותה תקופה — כפי שהסבירה חנה ארנדט, שקנאוסגורד מצטט — קול המצפון ציווה להרוג. הדברים מזכירים את הביטוי המפורסם שטבעה ארנדט, "הבנאליות של הרוע", בדיוק כדי לשלול את הטענה שבגרמנים כמו אייכמן היה רוע מפלצתי, רוע שלא מכאן, שאנשים אחרים, בהגדרה, מחוסנים מפניו.

הנאציזם בגרמניה, טוען קנאוסגורד, היה משלב מסוים הקונסנזוס, מה שנכון וראוי, ואיש כמעט אינו מעז לדבר או לפעול נגד הקונסנזוס — ודאי לא בחברה טוטליטרית ובלתי־סובלנית כמו ברייך השלישי. רובנו מאמינים במה שכולם מאמינים בו, מפני שה"אנחנו" וה"כולם" הם שקובעים את הנורמות, החוקים והמוסר של החברה. הדבר שאנחנו יכולים לקוות לו — לפי קנאוסגורד — הוא שהאנחנו שלנו הוא אנחנו טוב, מפני שאם רוע יבוא, הוא לא יבוא כ"הם", עטוף בגלימת הזר שניתן להפנות אליו עורף ללא קושי, הרוע יבוא כ"אנחנו". הרוע יגיע כ"מה שראוי".

לפי קנאוסגורד, מה שקרה בגרמניה היה אנושי, וזה מה שהופך אותו לנורא יותר, לקרוב יותר אלינו. ביטוי לכך כבר נמצא בניסוי המפורסם של הפסיכולוג היהודי־אמריקאי סטנלי מילגרם בשנות ה–60, שנערך על רקע משפט אייכמן. שני שלישים מהמשתתפים בניסוי המצוטט־בהרחבה הסכימו לתת לאנשים שמולם מה שחשבו כמכות חשמל מכאיבות, אפילו מסוכנות — רק כי אדם בעל סמכות הורה להם לעשות כן. המשתתפים בניסוי לא היו פסיכופתים, אלא אנשים רגילים, נורמלים, "בנאליים" בלשונה של ארנדט.

טענתו של קנאוסגורד יכולה למצוא חיזוק בדבריו של אדם נוסף, מפתיע, שכמו מילגרם וארנדט גם הוא היה יהודי. המדובר בק. צטניק, שבסוף ימיו — ועובדה זו משום מה לא נחרתה בזיכרון הציבורי — חזר בו מדבריו כעד במשפט אייכמן על הפלנטה האחרת: "ואז היה ברור לי שאושוויץ לא פלנטה אחרת כפי שחשבתי קודם. את אושוויץ לא השטן יצר ולא אלוהים אלא אני ואתה... היטלר לא היה שטן. יכולת להיכנס לגן ילדים, בין 50 ילדים היה ילד אחד ששמו אדולף היטלר. הוא היה אדם".

באופן שנראה קשור לתובנותיהם של ארנדט, מילגרם וק. צטניק המאוחר — קנאוסגורד סבור כי רק מעטים מצליחים לסרב לאידיאולוגיה של הקהילה סביבם. רק מעטים ניחנים באומץ, בדמיון, בספקנות ובביקורתיות שמאפשרים להם ללכת נגד העדר. לפי ההיסטוריון האמריקאי כריסטופר בראונינג בספרו "אנשים רגילים", גם גרמנים שלא הזדהו במיוחד עם האידיאולוגיה סביבם הוכרעו בידי הפחד לא להשתייך לקבוצה והסכימו להרוג יהודים.

קנאוסגורד מודה ביושר כי הוא חושש שייתכן מאוד כי גם הוא לא היה מצליח לשחות נגד הזרם בגרמניה של אז. באופן פרדוקסלי, דווקא מי שחושד בעצמו כי היה עלול להפוך בנסיבות המתאימות לנאצי — רבים הסיכויים שהיה מצליח לעמוד בניסיון האפל הזה. מפני שהכלים להצלחה במבחן המדובר הם מודעות, ספקנות, ביקורתיות, היכולת והנכונות לבחון את עצמך, ולסרב לפיתויי הצדקנות והאהבה העצמית. פרדוקס נוסף נובע מכך שזו טעות, ואולי גם גזענות לטעון שרק הגרמנים היו יכולים להפוך לרוצחי־עם. קנאוסגורד מזכיר לנו כי רק אנשים חזקים במיוחד — לא משנה מאיזה עם — יכולים לעמוד בפני כוחם של ההמון ושל הדעה המקובלת; הוא מציע כאן מעין דרוויניזם הפוך, שבו דווקא הפרטים החזקים אינם מסתגלים לסביבתם. והוא קורא לנו להיות חזקים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו