בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היינו כשורדים: גם כשמכבים את הטלוויזיה אין צדק ואין שוויון

נוהגים לסנוט בתוכניות הריאליטי ולומר שהן מספקות מפלט רדוד מהחיים. למעשה, הן השיקוף הכי מדויק שלהם

32תגובות
משתתפי "הישרדות". בין חרמות ומשימות, המתמודדים חוזרים להיות ילדים בעצמם
מתוך "הישרדות VIP ", ערוץ 13 / רשת

ב–1990, בהיותו בן 28 בלבד, כמעט הצליח הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וולאס לחזות את אחת התופעות התרבותיות המרכזיות ביותר של המאה ה–21. במאמר שכתב על טלוויזיה וסיפורת הוא קבע אז שהצופים כבר אינם מסתפקים בדרמות בדיוניות מתוסרטות מראש בתוך נרטיבים מתובנתים בנוקשות, ולכן מעדיפים לצפות באנשים אמיתיים שמתנהגים בטבעיות במקום בדמויות מומצאות. תשוקתם המרכזית של הצופים, טען, דומה למציצנות: לרגל אחרי אנשים שלא יודעים שאתה שם ואינם מודעים לנוכחותה של המצלמה.

יש שתי דרכים מנוגדות לסלק את המצלמה מהמודעות: להסתיר אותה; או דווקא להציבה בכל פינה ובכל דקה מדקות היממה עד שתיעשה שקופה. בדרך השנייה פועלות תוכניות הריאליטי כמו "האח הגדול" שהשתלטו בארץ ובחו"ל על לוחות השידורים, על שיחות פינת הקפה בעבודה וגם על הדרך שבה רבים מאיתנו ומילדינו תופסים את המציאות.

שיכחת המצלמה על ידי המצולמים חיונית להצלחת הריאליטי, שכן השיכחה אחראית לשיחות ולרגעים האינטימיים, החושפניים והמעניינים ביותר. אנו משתוקקים לצפות באנשים שמתנהגים בצורה טבעית, "כפי שהם", משום שנדמה לנו שכך נלמד משהו חשוב על עצמנו ועל החברה שבה אנחנו חיים, משהו שלא נוכל ללמוד מסדרות בדיוניות. כמו הדמויות בדרמה, המתמודדים בריאליטי מוצבים בסיטואציות מלחיצות ובפני דילמות מוסריות, מתוך האמונה כי הלחץ הזה וההכרח לבחור ילמדו אותנו מי הם באמת. אדם ניכר בכעסו, בכיסו ובמחיר שהוא מוכן לשלם עבור התהילה, הפרסום והפרס שניתן למנצח בריאליטי.

תוכניות המציאות סיפקו תשובה, לאו דווקא נכונה או כנה, לביקורת על היעדר ריאליזם בסדרות הטלוויזיה. מנכ"ל קשת אבי ניר אפילו טען בשעתו כי "האח הגדול" היא תוכנית דוקומנטרית. ובאמת, הריאליטי התמקם בנוחות אופנתית על הגבול המטושטש בין אמת לבדיה, דימוי ומהות. אם פעם הטלוויזיה רק סיפקה חלומות (למשל על אהבה רומנטית או ניידות חברתית), עכשיו היא גם מגשימה אותם. חלק מבוגרי הריאליטי באמת הופכים למפורסמים, לזמרים או מסעדנים מצליחים וגם כמובן לשופטים בריאליטי או למתמודדים בתוכניות ריאליטי אחרות. הנחש נושך את זנבו וניזון בהנאה.

המקרה הדרמטי ביותר שבו זלג הריאליטי למציאות הוא בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, שחייבת הרבה מאוד למיצוב הייחודי שהעניקה לו הנחיית התוכנית "המתמחה"; "אתגר הנינג'ה" הוא דוגמה מעניינת לענף ספורט שנולד בטלוויזיה ורק אחר כך הגיע אל המציאות, ועל כך יעידו אלפי מכונים ותחרויות נינג'ה שמחוץ למסך.

עוד בשנות ה–70 הבחין דניאל בורסטין שבתאוותה לחדש ולרגש, בחוסר יכולתה להסתפק במציאות המורכבת והבלתי־זוהרת, מעדיפה הטלוויזיה לא פעם לייצר "אירוע מדומה", כזה שנוצר מראש ובמיוחד לתצרוכת ציבורית, כגון תחרות מיס אמריקה או טקס האוסקר. אותו אירוע מדומה קיים בשל הצורך הבלתי־נדלה של הטלוויזיה בחומר טרי, לא בשל צרכים מציאותיים. הטלוויזיה אינה מתעדת את האירועים האלה; היא בוראת אותם.

"צפייה בטלוויזיה משולה להשתתפות במסיבה המאוכלסת אנשים שאינך מכיר. כל כמה שניות אתה מתוודע אל אדם חדש בעודך משוטט בחדר", כתב ניל פוסטמן 20 שנה לפני עידן הריאליטי. "החוויה הכללית היא של התרגשות, אך בסוף הערב קשה לזכור את שמות האורחים או מה אמרו או אפילו מה עשו שם. ובכל מקרה, אין כל חשיבות לזכור זאת. מחר תהיה מסיבה אחרת". מאז כבר חדלה הטלוויזיה להיות צוהר חד־סטרי. מאז הוזמנו הצופים להשתתף במסיבה — הן באמצעות משלוח מסרונים והן באפשרות להיות מתמודדים בעצמם.

לכאורה בכך השלימה הטלוויזיה את המהלך שאיפיין אמנויות אחרות, כמו ציור, תיאטרון וספרות. בהתחלה עוסקים בעיקר בגיבורים גדולים מהחיים, במלכים, במצביאים או במדינאים — ואחר כך, עם התבגרות המדיום, נזכרים שגם האיש הקטן והטיפוסי יכול להיות מעניין, כזה שגם לחייו יש ערך. אלא שהמלהקים דואגים לכך שהישראלי הרגיל, הסתמי והבינוני לא באמת יגיע אל המסך. הוא חייב להיות "טיפוס", רצוי פרובוקטיבי, עם פה גדול וסיפור חיים קורע לב. זה נכון לא רק בתוכניות הריאליטי הטהורות כמו "האח הגדול" ו"הישרדות" אלא גם בתוכניות המריטוקרטיות לכאורה, אלה שכביכול מתמקדות בכישרון, כמו "אתגר הנינג'ה" ותחרויות השירה והבישול. כי בעצם יש לנו שלוש תחרויות: התחרות שלפני התחרות, התחרות עצמה והתחרות שאחרי התחרות.

בתחרות שלפני התחרות משתתפים רבבות אנשים שרוצים לקבל הזדמנות להופיע בתוכנית. עם השנים, גם הם הבינו שלשם כך לא מספיק לדעת לשיר או לבשל. הם חייבים משהו מעבר. בתחילת הקיץ חשף חיים אתגר בתוכנית "המתחזים" את סיפורה של ענבל בן שטרית, זמרת אלמונית שהונתה נשים והוציאה מהן כספים בסיפורים קורעי לב על עצמה. אלא שבן שטרית הופיעה בעונה הראשונה של "אקס פקטור", ושם סיפרה סיפור קורע לב על התמכרותה הקשה לסמים. האם יהיה מופרך להניח שגם הסיפור ההוא היה לכל הפחות מוגזם? ושבלעדיו, למרות כישרונה הניכר, בן שטרית לא היתה זוכה להשתתף בתוכנית?

והרי בן שטרית אינה מצטיינת ביופי חיצוני כמו רוב המתמודדים ובעיקר הזוכים בתוכניות האלה, שאמורות לעסוק רק בשירה (טיפ למהמרים: שימו לב לגודל העיניים של המתמודדים שהגיעו רחוק: נינט טייב, שירי מימון, הראל סקעת, רוני דלומי, עדן בן זקן או עדן אלנה. עיניים ענקיות, כשל תינוקות או גורים, מעוררות ביונקים צורך אינסטינקטיבי לגונן ולתמוך, כלומר לסמס). בתנאים האלה, אפשר להבין מתמודדת מוכשרת כמו בן שטרית שאין לה את הלוק הנכון ומחליטה להשתמש בכל מה שיש לה וגם במה שאין לה, כדי להיראות ולהישמע.

עד כאן לגבי התחרות שלפני התחרות, שברוח הזמן והתקינות הפוליטית ניטשת לא פעם על השאלה למי יש סיפור מצוקה גדול יותר, מי יותר חלש, קורבן, פריפרי ומודר. מובן שגם בתחרות עצמה יש לכך השפעה: אנחנו הרי אוהבים את עצמנו אוהבים את המתמודד המזרחי, הערבי, החולה או היתום. בדיוק כמו אירופאים מסוימים שאוהבים את עצמם אוהבים את האנדרדוג הפלסטיני. בעקבות דמעתו של המתמודד זולגת דמעתם של הצופים המחזיקים טובה לעצמם על רגישותם; הדמעה השנייה, כפי שלימד אותנו מילן קונדרה, היא התגלמות הקיטש.

אבל חשובה מכולם היא התחרות שאחרי התחרות: צחי אירני ניצח את אבי נוסבאום בריאליטי "האקדמיה לצחוק" אך נעלם מהתודעה. כמוהו גם בועז מעודה שניצח את מרינה מקסימיליאן בלומין ב"כוכב נולד". תת־ז'אנר מיוחד ואהוב במיוחד בתחרות שאחרי התחרות הוא סיפורי הנפילה, רצוי מגובה רב ועם מוסר ההשכל — פרטים אצל ג'קו אייזנברג וישראל בר־און. גם סיפורים במבנה קבוע של עלייה והתרסקות נכנסים למחזור הדם התקשורתי: הנחש שנושך את זנבו לעולם אינו שבע.

האח הגדול בריטניה - דלג
אנג'י בואי, מתמודדת ב"האח הגדול" הבריטית, מבשרת לדיירת אחרת בבית על מות בעלה לשעבר, הזמר דיוויד בואי

האחדה של טעמים

הטלוויזיה, כפי שציין פוסטר וולאס, נולדה לאירוניה, מאחר שבניגוד לרדיו היא יכולה להציג בקלות את הפער בין הנראה לנשמע, בין הנעשה לנאמר. ב"הישרדות" וב"האח הגדול" עיקר האירוניה המענגת מופק מהפער בין הדיבורים האינסופיים של המתמודדים על "ערכים" ועל "דרך" לבין המניפולציות, הבגידות וחוסר ההשתנות הכרוני שלהם.

מנחים כמו ארז טל, אסי עזר ורותם סלע הוסיפו לכך שכבה של אירוניה עצמית. חלק מההנאה בטלוויזיה טמון בלגלוג עליה, בהתענגות על הצביעות של המתמודדים ועל ההבל של כל העניין. זה מה שמאפשר לקהל מתוחכם לצפות בתוכניות האלה, כביכול מתוך מודעות עצמית, תוך שהוא מבדל את עצמו ומתנשא על מי שצופים בתוכניות ברצינות. גם כש"סיינפלד" לא הובילה את טבלאות הצפייה בארה"ב, הפרסומות בה היו יקרות ביותר, כי המפרסמים חשקו בפלח הקהל האנין והאמיד שהתוכנית משכה. ההגשה הסרקסטית א־לה ארז טל מושכת את סוג הקהל הזה, שכוח הקנייה שלו גדול מהממוצע.

הדילמה של הצופים המתוחכמים בין השתייכות לקהל הצופים הכללי לבין התבדלות ממנו מהדהדת את זו של המתמודדים ב"הישרדות". מצד אחד עליהם לשחק קבוצתי ולתרום להצלחת השבט שלהם, ומצד שני בסופו של דבר עליהם לדאוג לעצמם. מדובר במהלך מקביל לזה שעברו בדורות האחרונים חברות אנושיות רבות, ובמיוחד החברה הישראלית: מקהילתיות ושיתוף פעולה לקפיטליזם של תחרות מתמדת ואדם לאדם זאב. מי שמעקם את אפו לנוכח השילוב הוולגרי בין אמנות לתחרות בתוכניות השירה צריך לזכור כי גדולי המחזאים בהיסטוריה העמידו את יצירותיהם לתחרות בפסטיבלים ביוון העתיקה, ושתוכניות הריאליטי רק מנכיחות לקהל את התחרות הקשה והאכזרית שניטשת ממילא מאחורי הקלעים בין אמנים על פרנסה, פרסום, הערכה ואהבה.

לא שהתחרות הוגנת, עם כל המניפולציות של ההפקה וההחזרה לחיים של מודחים מושכי רייטינג. אבל גם שינוי הכללים באמצע, חוסר ההגינות וההעדפה שניתנת ליופי ולמאפיינים אישיים על פני כישרון וחריצות עומדים במרכזם של הקפיטליזם ושל החיים האמיתיים. גם כשמכבים את הטלוויזיה אין שוויון ואין צדק, ומנגנון קביעת ההצלחה סמוי ברובו מהעין.

הקפיטליזם מטפח את הדחף הנרקיסיסטי להיראות ואת הצורך להיות אינדיבידואלי, אך למעשה מייצר אזרחים בעלי טעמים ושאיפות אחידים. בדומה לו, גם תוכניות הכישרונות מעודדות להלכה אינדיבידואליזם, מקוריות ויצירתיות, אך למעשה מתגמלות דווקא את ההולכים בתלם ואת הנענים לציפיות הקהל. בכך ממרכזות התוכניות האלה עוד יותר את התרבות ומצרות את השוליים הביקורתיים והחדשניים שלה.

נינט טייב ושירי ומימון. הקהל אוהב עיניים גדולות
אריאל שליט

גם הפרסומות מביאות לַהאחדה של הטעמים, ההעדפות והחלומות של הקהל. לא רק הפרסומות הגלויות שמשודרות בהפסקות שבמהלך הפרקים, ולא רק הסמויות־בקושי שמשודרות במהלכם. הרי "הישרדות" עצמה, עם כל הגופים הצעירים והחטובים על רקע נופים פסטורליים, נראית כמו פרסומת לקוקה קולה. בית "האח הגדול" המפואר מעוצב ומדבר בשפת הפרסומות והראווה שנכתבה בערוצי הקניות והחיים הטובים. כל המילים בלשון הזאת משמעותן אחת: צִרכו עוד.

תוכניות המציאות, בדיוק כמו הקפיטליזם, טובות ביצירת אשליה של דמוקרטיה, שוויון הזדמנויות, מריטוקרטיה וניידות חברתית. האם ישראל השנייה לא מקבלת סוף־סוף גישה למסך? האם לא נמנו מזרחים, ערבים ואתיופים רבים עם הזוכים? האם האיש הקטן לא קיבל את האפשרות, שמוּכּרת לו גם מכפתורי הלייק והשיתוף ברשתות החברתיות, להמליך מלכים ולקומם עניים ואלמונים מאשפתות משל היה קיסר רומאי שגוזר לשבט ולחסד את גורלם של הגלדיאטורים?

אלא שזו כמובן אשליה. כמעט כל המרוויחים האמיתיים, לטווח ארוך, הם התאגידים, המפרסמים, בעוד שרובנו כאן למטה בזירה או ביציעים השמורים לציבור הכללי שרויים במאבק הישרדות יומיומי.

באופן אירוני, מאחר שהאפשרות לזפזפ לערוץ אחר נמצאת במרחק נגיעה, גם הערוצים המשדרים שרויים במאבק הישרדות כזה. לכן הם מוכרחים לפנות לדחפים החזקים ביותר שלנו, כמו תוקפנות, ולהחזיק אותנו במצב של עוררות מינית קבועה. עם זאת, הם חייבים לחסוך בהוצאות ולשדר כמויות אדירות של דבֶּרֶת זולה להפקה, שבמהלכה המועמדים והמגישים מנתחים ולועסים לעייפה כל מהלך. בישראל, שבה ערוצי השידור נלחמים על חייהם, התופעה בולטת יותר מאשר בארה"ב, שם התוכניות הרבה יותר קצביות ולא ניתן מקום כה נרחב למילים ריקות על חשבון פעולה. אפשר לסמוך על הגופים המשדרים בישראל שהם יודעים שזו טלוויזיה משעממת, אבל הצורך הכלכלי למרוח את הזמן מכריע אותם.

בשם הצורך הכלכלי הזה פונות חלק מתוכניות המציאות גם לילדים ולבני־נוער, שקובעים פעמים רבות מה רואים בבית, בעיקר בפריים טיים. המתמודדים ב"אח הגדול" וב"הישרדות" לא עובדים, לא מטפלים בילדים ועליהם למלא משימות ולשחק משחקים בציווי האח הגדול או המנחה, שמתפקד כמעין אב סמכותי, מורה או מנהל בית ספר. במילים אחרות, המתמודדים חוזרים להיות ילדים בעצמם, עם מאבק על מקובלות חברתית, חרמות ונידויים. ב"הישרדות", עם החיבור לטבע והחלוקה לשבטים, יש גם חזרה לילדותו של המין האנושי כולו: לתקופת האדם הקדמון וחברת הציידים־לקטים. גם זה מסביר את תחושתם של הצופים שבתוכניות האלה הם יגלו על עצמם משהו בסיסי וראשוני, אמת עמוקה וקמאית יותר מזו שהם יכולים ללמוד בדרמות בדיוניות.

חסרונות רבים היו לחיים בתקופת הציידים־לקטים, אבל בדידות וניכור לא נמנו עמם. אנשים חיו אז ביחד, בשבטים שמנו לרוב כמה עשרות אנשים, אכלו ושתו וישנו ביחד — בדומה לסיטואציות של המתמודדים. אלה, בהיעדרם של מסכים, נאלצים לא רק ללון, לבשל ולשחק ביחד, אלא גם ממש לדבר זה עם זה באריכות, פנים אל פנים, ובכך לתרגל מיומנות אנושית הולכת ונשכחת. בעולם המודרני הדמויות בטלוויזיה הן פעמים רבות החברים הכי טובים של הצופים, בעיקר כשמדובר באנשים בשר ודם כמו המתמודדים ולא רק בדמויות בדיוניות. את הפיצוי על אובדן הקהילתיות שסיפקו בעבר סדרות כמו "חופשי על הבר" מעניקות עכשיו תוכניות הריאליטי. מלכתחילה, הצורך שמניע אנשים להשתתף בהן — הצורך להיראות — נובע גם ממציאות החיים בחברת ההמונים המודרנית והאנונימית.

עם הלימודים והעבודה מהבית בגלל הקורונה, וכעת גם הסגר הנוסף, ההשתבללות וההתפוררות של מוסדות חברתיים וקהילתיים רק יתעצמו. המשבר הכלכלי יקטין עוד יותר את נכונותם של גופי השידור להסתכן בדברים חדשים, והם יעדיפו לחזור אל המוכר והבטוח. זוהי בשורה מצוינת לתוכניות הריאליטי, שימשיכו כנראה בעתיד הנראה לעין ללמד אותנו ואת ילדינו איך להתנהג, לדבר, לחשוב ולהתבונן בעצמנו ובעולם. זה גם די עצוב כשחושבים על זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו