בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם המפץ הגדול וסיפור הבריאה הם למעשה אותו אירוע?

שני הנרטיבים בדבר בריאת החיים היו תמיד מסוכסכים זה עם זה, אך ייתכן שמדובר למעשה באותו סיפור — רק בשפות שונות. מאמר שהתפרסם באחרונה מחזק את האפשרות החתרנית הזו

181תגובות
ג'ובאני די פאולו, ״בריאת העולם והגירוש מגן עדן״, 1445
מוזיאון המטרופוליטן לאמנות

איך קרה שביקום החומר האפל, העצום, העקר, התפתחו חיים? מדוע הננו? שני סיפורים גדולים, הכי גדולים שיצרה האנושות, מבקשים לתת תשובה לשאלת השאלות הזאת. על פי האחד, הכל התרחש בהדרגה, לאורך אינספור שנים, לאט, לאט, לאט. הסיפור השני אומר שהכל קרה צ'יק צ'ק: ויאמר אלוהים, ויהי.

במשך מאות שנים נחלקו תומכי שני הנרטיבים למחנות אויבים שניהלו קרבות מרים. אבל ייתכן שמדובר בכלל באותו הסיפור, בשתי שפות.

שני מפּצים

בבסיס, חיים הם שילוב של שלוש תופעות: מובחנות מבנית, אותה יוצר קרום (ממברנה) המפריד את התא מסביבתו; אוסף של תגובות כימיות מטבוליות (חילוף חומרים); ויכולת התרבות, המבוססת בין היתר על שכפול המידע הגנטי. תופעות אלה נשענות על שלוש ביומולקולות, אבני הבניין של החיים: ליפידים, שמרכיבים את קרום התא; חלבונים, שקבוצה גדולה מתוכם היא אנזימים שמוציאים לפועל את חילוף החומרים; וחומצות הגרעין, דנ"א ורנ"א, שבהן שמור המידע לייצור החלבונים. התפיסה המקובלת היא שבשל המורכבות הגדולה של שלושת האלמנטים הללו, המסע לחיים התחיל באחד מהם, שנוצר בדרך אקראית כלשהי, ואז יצר סביבו, איכשהו, אחד נוסף, ואז את השלישי.

לאורך השנים הופנה מאמץ מחקרי רב למצוא את מוצא החיים באחד משלושת האלמנטים. אולם חוסר הצלחה של ניסיונות לדמות במעבדה כל אחד מהתרחישים המתבקשים ליצירה הדרגתית של חיים, הוביל באחרונה לבחינת החלופה החתרנית, שלפיה מבניוּת, מטבוליזם ושכפול מידע הופיעו יחדיו, בבת אחת, אף אם בצורה פשוטה ביותר.

בפני תיאוריית "מפץ החיים" עמד מכשול שנראה עד לאחרונה בלתי פתיר: כל אחד משלושת המנגנונים של החיים מתבסס על ביוכימיה אחרת לגמרי. חומצות גרעין שונות מאוד מחלבונים, ששונים לגמרי מליפידים, דבר שהופך את הסבירות לכך שאבני היסוד של החיים הופיעו באותו מקום ובאותו זמן, מאותם כימיקלים בסיסיים, לזעירה.

אך אולי בכל זאת כך קרה. דחיפה גדולה לחלופה החתרנית סיפקו ב–2015 ביוכימאים מאוניברסיטת קיימברידג', במאמר שפירסמו בכתב העת Nature. החוקרים מצאו ששילוב של תרכובת פחמן ושל כמה כימיקלים נפוצים יכול להפוך באמצעות תהליכים פשוטים של הרטבה במים, ייבוש והארה באור אולטרה־סגול לחומרי מוצא הן לליפידים, הן לחומצות אמינו שמרכיבות את החלבונים והן לנוקלאוטידים, שהם אבני הבניין של חומצות הגרעין.

תמיכה נוספת בתיאוריה שלפיה החיים נוצרו בבת־אחת ולא בהדרגה מגיעה ממחקר על מטאורים שהתנאים בהם היו דומים לאלה ששררו בזמן היווצרות כדור הארץ. אחד המטאוריטים הנחקרים ביותר הוא המורצ'יסון, שפגע באוסטרליה בספטמבר 1969. על פי מאמר מאת מייקל מרשל שהתפרסם לפני חודש ב–New Scientist, בדיקות מעבדה מדוקדקות מצאו על פני המורצ'יסון הן מולקולות דמויות ליפידים, הן חומצות אמינו והן מרכיב של רנ"א — דבר המחזק את האפשרות שלמרות ההבדלים הגדולים ביניהם, שלושתם נוצרו יחד גם אצלנו.

הממצאים עדיין אינם חד־משמעיים ויש עוד מידע רב שחסר. אולם העמדה שלפיה המעבר המפליא מכל פלא — מאין חיים ליש — התרחש בבת אחת, צ'יק צ'ק, הופכת בשנים האחרונות סבירה ומקובלת על יותר ויותר אנשי מדע, לגמרי לא בריאתנים.

מפץ החיים אינו היחיד, כמובן. דבר דומה קרה לפני כ–90 שנה סביב השאלה הגדולה השנייה: מדוע קיים משהו בכלל? איך נוצר אותו יקום חומר אפל, עצום? המיתוס הרווח במרבית התרבויות דיבר על בריאה פתאומית, בעוד המדע התעקש במשך מאות שנים שלא ייתכן שליקום יש ראשית. התמונה החלה להשתנות עם פרסומו של מאמר פורץ דרך וחתרני ב–Nature בשנת 1931. את המאמר כתב פיזיקאי בלגי מבריק, בוגר MIT, שהיה, למרבה הפליאה, גם כומר קתולי מוסמך. אותו איש דת־מדען, ז'ורז' למֶטר, הצביע על דבר מפתיע לכאורה: העובדה שהיקום מתפשט, תופעה שהתגלתה באותם ימים, מעלה שאם נביט אחורה בזמן, היקום יהפוך יותר ויותר קטן, עד שלבסוף נגיע לרגע מסוים שבו המאסה של היקום כולו תהיה מרוכזת בנקודה אחת, שלה קרא "האטום הקדמון". בנקודה זו, טען למטר, בא מרקם החלל־זמן לידי קיום.

לאחר 90 שנה הורגלו אוזנינו לרעיון הזה, שנשמע לנו הגיוני ומקובל. אבל עצרו רגע להרהר בו: כל היקום העצום מרוכז בנקודה, ואז מגיח ממנה בבת אחת — איך? ולמה? — כמו ליצן מקופסה. פלאי פלאים. פרסום מאמרו של למטר הביא לביקורת נחרצת מצדה של הקהילה המדעית, ואלברט איינשטיין אף הטיח בו שהפיזיקה שלו "מתועבת". אולם תוך זמן לא ארוך הכיר איינשטיין בטעותו, שהיתה לדבריו המטופשת ביותר בקריירה שלו, וגמר את ההלל על התיאוריה של למטר: "זהו ההסבר היפה ומניח הדעת ביותר ליקום ששמעתי מימיי".

כך התקבל בשפה המדעית סיפור המפץ הגדול, שאותו אפשר לראות כתרגום של "וַיְהִי אוֹר" שבשפה האחרת. וכעת אולי נחשף מפץ נוסף, של הופעה פתאומית של ליפידים, חומצות אמינו ונוקלאוטידים, אח ל"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה".

מה שנבצר מאלוהים לעשות

הכפילות הזאת — שתי השפות שהן שונות כל כך, אולם כפי שמתברר כעת אינן בהכרח סותרות — אולי אינה מקרית. אם מסתכלים על סיפור הבריאה התנ"כי, אפשר למצוא גם בתוכו כפילות דומה, מחלוקת לכאורה, סביב סיפור יצירת האדם. בפרק א' בספר בראשית מתואר האירוע הדרמטי כך: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". זה האדם כנזר הבריאה, שנברא אחרי כל בעלי החיים, אדם כבן־דמות אלוהים, לא כדימוי, בפועל.

ההתרחשות בפרק ב' שונה לגמרי: כאן נברא האדם קודם שנבראו החיות, "עָפָר מִן הָאֲדָמָה", לא כתכלית הבריאה אלא רק כאמצעי לתחזק אותה, לעבוד ולשמור את הגן. כאן הוא גם נברא יחיד. רק בהמשך מבין אלוהים כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" ועושה לו "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

אלוהים לא ברא שני מיני אנוש, אולם הוא יצר יצור שיש בו דואליות כה חריפה, שסיפור בריאה אחד לא הספיק לתארה. אם את האדם דמוי האל אפשר להבין כתודעה טהורה, אדם 2.0 שעשוי עפר משקף את פיזיותנו הברורה. את שתי הפנים הללו של האנושיות מבטאים שמות גיבורי הסיפור: "אדם" מקושר לאדמה, כלומר למישור החומר, לאובייקטיבי, ואילו "חוה" לחוויה, לתודעה, לסובייקטיבי.

ניתן לשאול למה נוצר האדם השני. הלא האל התבונן בו, באדם א', וראה כי "טוֹב מְאֹד". מדוע שיחק בבוץ וברא את ב'? אולי כי הבין שאין לו צורך בעוד אחד בדיוק כמוהו. הוא רצה מישהו שיוכל לעשות את מה שנבצר אף מאל: להיכשל. שהרי אם אין אופציה של כישלון, אין מרחב למאמץ ואין אפשרות להתעלוּת.

הדואליות היא שמאפשרת לצאצאיהם של אדם וחוה חיים של משמעות, אולם נשיאתה אינה פשוטה. אכן, שוב ושוב אנחנו נכשלים. הפסיכואנליטיקאי אריך פרום שיער שהחטא שהוביל לגירוש מגן העדן לא היה אכילת פרי עץ הדעת בניגוד לאיסור האלוהי, אלא הטלת האשמה ההדדית של אדם וחוה, שהיו אנוכיים, מנוכרים. שלא דבקו זה בזה. שלא אהבו.

הניכור אינו רק החטא, כתב פרום, אלא גם העונש. אלוהים לא צריך היה לגרש את חוה ואדם מגנם. מעצם תפיסתם את עצמם כנפרדים, הם כבר היו בחוץ. גן העדן והגיהנום, במובן זה, אינם מקומות פיזיים, אלא מצבים נפשיים. גן עדן הוא אהבה, אהבה לכלל ההיבטים של האנושי, שבך ושבי, גיהנום הוא התנכרות אליהם.

לחיות בצלמנו

זה זמן רב מאוד שהאנושות מצויה בגיהנום. אנשים, עמים, תרבויות, חיים מתוך פיצול וזרות, מדגישים היבט זה או זה של האנושיות, תוך הזנחת רעהו. ככל שהניכור מחריף, וככל שמתחזק צד אחד של הדואליות על חשבון השני, עולה טמפרטורת הלהבות. כרגע ידו של הצד המטריאלי, הקפיטלי, על העליונה, אלא שהישגיו, הניכרים, כל עוד הם מגיעים מתוך ניכור להומני, לסוציאלי, ולא מתוך אחווה, פירושם גם חוסר שוויון חסר תקדים, מגפות נפשיות, חורבן סביבתי אפוקליפטי.

על פי מדרש מן המאה החמישית נברא האדם בא' בתשרי. כלומר ראש השנה העברי הוא יום ההולדת של האנושות. אולי מה שאפשר לאחל לה, לנו, הם חיים של איחוד ומלאות במקום חיי ניכור ופיצול. ייתכן שזו תקוותנו היחידה. שנספר שוב בבקיאות את שני סיפורינו גם יחד, נדע לשלב הוויה ומחשבה, מדיטציה ומתמטיקה, מיסטיקה ופיזיקה. להיות בצלמנו.

תודה לד"ר אסא איתן, על ליטוש אבני הבניין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו