"אין בוגד שמח. כל הבוגדים עושים זאת מתוך מצוקה רגשית" - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אין בוגד שמח. כל הבוגדים עושים זאת מתוך מצוקה רגשית"

לכתבה
מגד גוזני

ד"ר אילן דיאמנט, פסיכולוג קליני שעבד בשירותי הביטחון, מסביר מה המניעים הפסיכולוגיים 
שיכולים להוביל לבגידה במולדת, ומה ההבדל בין מרדכי ואנונו לטלי פחימה

220תגובות

זה מהלך קריירה פחות שגרתי — פסיכולוג קליני שמצטרף למוסד. איך זה קרה?

את ההכשרה ואת הלימודים הקליניים התחלתי בגיל יחסית מבוגר. מאחר שפסיכולוג מתחיל לא מרוויח הרבה כסף, ומאחר שהיתה לי סקרנות רבה לגבי עבודה מודיעינית, התחלתי לעבוד באבחון מועמדים בשירותים החשאיים. בשלב מסוים, ובאמצעות הקשר הזה, שוכנעתי לעבור למה שנקרא "משרד ראש הממשלה בתל אביב". עבדתי שם יותר מעשור.

מה כולל התפקיד?

למעשה כיסיתי שני תחומים — את תחום האבחון וההערכה, ואת התחום הטיפולי.

התחום הטיפולי? כלומר, חלק מהגדרת התפקיד הוא תמיכה פסיכולוגית בעובדי הארגון?

כל הארגונים החשאיים מעסיקים פסיכולוגים. החוויה של אנשים שעוסקים בסוג העבודה הזה היא מאוד טוטאלית, ולכן זה נכון שיהיה שם פסיכולוג שיוכל ללוות אותם בקשיים שהם חווים בחייהם האישיים והמקצועיים.

ומה כוללת עבודת האבחון?

לאבחון פונקציות רבות — ביניהן ניבוי לגבי המועמד. האם כוחותיו חזקים מספיק על מנת לעמוד בלחצים הכרוכים בעבודה הזאת?

אחד האספקטים שנבדקים באבחון הוא רמת המסוכנות של המועמד לארגון עצמו. הפוטנציאל שלו לחצות את הקווים.

אנחנו מנסים לנבא את פוטנציאל הסיכון. האם אותו אדם מסוגל להיות נאמן לארגון? חציית הקווים היא לא רק בגידה במדינה ומסירת מידע לאויב — זה יכול להיות גם שיתוף חברים או בני זוג בסודות שעליהם הוא מופקד. בגידה במדינה היא עניין מורכב ביותר, שלצערי לא קיים לגביו מספיק ידע. אני כותב על זה ספר יחד עם שלמה פלד, שגם הוא פסיכולוג ואיש מודיעין. אנחנו בעצם מתרגמים את הניסיון שצברנו לידע כתוב, משום שפשוט אין שום פרוטוקולים מסודרים שעוסקים בכך. בכל מקרה, חשוב להבין שבגידה במדינה היא מונח הצהרתי יותר מאשר מהותי. מעט מאוד אנשים בישראל הואשמו בבגידה. אם כבר, הם מואשמים בפגיעה בביטחון המדינה.

מרדכי ואנונו. חוסר יכולת לקבל סמכות
ODED BALILTY/אי־פי

קשה להוכיח בגידה. מה גם שבגידה, כשלעצמה, היא מושג יחסי.

אני מעדיף לכנות את ההתנהגות הזאת מעילה באמון. אנחנו מועלים באמונם של האנשים שנותנים בנו אמון, וההסתכלות הזאת מרחיבה את התפיסה לגבי האנשים שיש להם פוטנציאל לא להיות נאמנים.

לכולנו יש פוטנציאל כזה, לא?

פרויד כתב שמאחר שאנחנו נולדים לשניים, אם ואב, השאלה למי אני נאמן היא חלק מהמהות האוניברסלית של כולנו. נאמנות היא מושג שאם מפרקים אותו, פסיכולוגית, הוא מגיע ליחסים הבסיסיים של אם ותינוקה. אם התינוק יכול לסמוך על האם שתמלא את כל הצרכים הרגשיים שלו בעת התפתחותו, הוא ילמד לתת אמון בעולם. כשאדם כזה רוצה להיות חלק מארגון חשאי, פוטנציאל הסיכון שלו נמוך יותר, משום שהוא מסוגל לרחוש אמון לארגון ולהיות נאמן לו.

אז מי שהיתה לו ילדות קשה או התקשרות לא בטוחה נפסל על הסף?

חלילה. השאלה היא לא מה קרה בילדות, אלא מה האדם עשה עם החוויות הללו. איך הוא הצליח להתמודד עם משברים. איך הוא הצליח להתגבר. מאחר שכולנו, בפוטנציה, עשויים להיות לא נאמנים, אנחנו בודקים את הכוחות הנפשיים ואת יכולות הוויסות של המועמדים, בפרט במהלך משברים ומעברים בחיים.

תוכל להדגים?

אשתמש בדוגמה הפשוטה ביותר — מרדכי ואנונו. כל מה שאני אומר מסתמך על חומרים גלויים. נבחן את המעברים בחייו. הוא גדל במשפחה דתית, אך פרש מהתיכון הדתי ונטש את הדת, ויש האומרים גם נאלץ לנתק קשר עם משפחתו בעקבות זאת. אחרי כמה שנים עבר מהצד הימני של המפה הפוליטית לצד השמאלי, אפילו רדיקלי. בשלב זה הוא כבר עובד בקריה הגרעינית והוזמן לשיחת נזיפה או הבהרה על רקע פעילותו הפוליטית. הוא בחר להתעלם, והפגין בכך חוסר יכולת לקבל סמכות וקושי בוויסות. אחרי פיטוריו הוא התחיל להסתובב בעולם והמיר את דתו לבודהיזם, ולאחר מכן לנצרות. אני כמובן לא מתיימר, חלילה, לדעת מה היה באבחון שלו, אבל המעברים החדים הללו מצביעים על פוטנציאל גדול לסיכון, על חוסר נאמנות.

הפסיכיאטר האמריקאי דיוויד צ'ארני נטל חלק בדוח של ה–CIA שעסק בפסיכולוגיה של הבגידה. הוא מנה שם מאפיינים שונים שמגדילים את הסיכוי שאדם מסוים יבגוד. ביניהם אכן פגיעה בהתקשרות, משפחות חצויות, ייאוש, אישיות אימפולסיבית, סוציופתיה, נרקיסיזם — מנעד רחב.

המנעד רחב וזה בהחלט מעלה את השאלה איך אפשר לסנן, שהרי מדובר בתכונות ותופעות שכיחות ביותר. ד"ר צ'ארני ליווה את הבוגד רוברט האנסן (האנסן שימש כסוכן FBI וריגל, במקביל, עבור הרוסים — א"ש). הוא פגש את האנסן פעם בשבוע בכלא, ומהפגישות הללו העלה את התובנות שכתב בדוח. התובנה המשמעותית ביותר שלו, מבחינתי, היא שאין בוגד שמח. אין אדם שעושה זאת בשמחה ובחפץ לב. כל הבוגדים עושים זאת מתוך מצוקה אמיתית, פסיכולוגית, רגשית — אלא שהפתרון של הבגידה הוא פתרון פתולוגי. הוא לא מספק להם את המענה שהם זקוקים לו.

טלי פחימה. קוראת תיגר על הנורמות החברתיות
ירון קמינסקי

מה לגבי מוטיבציות קונקרטיות — כמו גמול חומרי, או פסיכולוגיות — כמו נקמה או תסכול או אפילו הצורך בריגוש.

בספרות מונים ארבעה מניעים עיקריים לבגידה. זה נקרא MICE — כסף, אידיאולוגיה, סחיטה ואגו. אבל אלו רק הגורמים החיצוניים. אדם שיודע מיהו ומהו, שזהותו ברורה, שהאישיות שלו בשלה ומווסתת — יהיה מסוגל להדוף את הפיתוי, אבל אדם שיש לו, נניח, צורך עז בהערכה עצמית, מאחר שזו לא סופקה לו כילד, בהחלט עשוי לפנות לבגידה כדי להשיג אותה.

בהינתן החיבור בין אישיות מועדת למניעים, מה יכריע את הכף? האישיות או המניע?

מה שיכריע את הכף הם הכוחות הבולמים, המהווים חלק מהאישיות. כלומר, הימצאותם של מעצורים ששומרים על האדם מליפול לתהום. המסוגלות לחוש ולהבין שהוא על פי התהום, שעליו להפסיק את מה שהוא עושה, את מילוי הצורך הפתולוגי הזה. כשאיימס, אחד מגדולי הבוגדים של האמריקאים (איימס היה סוכן CIA שמכר מידע לסובייטים — א"ש) נשאל למה בגד, הוא אמר, אחרי התחבטות ארוכה, שזה לא היה בגלל הכסף, כפי שהיה לו נוח לומר לעצמו ולסובבים, אלא שהוא פשוט לא ממש יודע. וזו התשובה. ברגע הבגידה, הבוגד לא ממש חושב. הוא נכנס למין מצב דיסוציאטיבי, הוא מנותק מהנסיבות, מנותק מההשלכות, הוא משוכנע שהוא יספק את הדחף שלו, יהיה הדחף אשר יהא, ויחוש טוב. איימס, שהיה זקוק לכסף, לא התייעץ עם איש, לא חשב על פתרונות אחרים, לא חשב מה זה יעשה לאשתו, לילדיו, למפקדיו. הוא פשוט הלך על זה.

בדומה לפשע תשוקה.

כן. הוא פשוט לא חשב באותו רגע על ההשלכות של ההתנהגות שלו. על המחיר.

אז הבגידה אינה אקט מחושב? זהו אקט אימפולסיבי?

זה אקט שהוא אימפולסיבי, כי הוא מורכב בעצם מאי־העמידה בפיתוי והחסך האישיותי שלא ניתן למלא באופן נורמטיבי, שהסיפוק שלו תמיד פתולוגי. אגב, זה יכול להיות אקט שכלפי חוץ תהיה לו רציונליזציה. כולנו משתמשים ברציונליזציות כל הזמן.

בגידה היא מונח יחסי, והחיים עצמם הם סוג של מלחמת נרטיבים. אין גבול לרציונליזציה. אני יכולה לספר לעצמי איזה סיפור שרק ארצה.

זהו בדיוק, שכל אחד יכול. אני, כמאבחן, ארצה לדעת איזה סיפור את מספרת, ועד כמה את מאמינה לעצמך.

מרקוס קלינגברג. טען שהוא רק רצה להציל את העולם
AFP

אם אני מספרת לעצמי, נניח, שאני לוחמת חופש ולא רודפת בצע, האם יקל עליי לבגוד?

אף בוגד לא אומר לעצמו "אני בוגד". על מנת להפעיל את מנוע הבגידה הוא חייב לייצר לעצמו סיפור חלופי חיובי ולגשר על הדיסוננס הקוגניטיבי. הבגידה עבור בצע כסף היא נדירה יחסית. המניעים של רוב הבוגדים הידועים היו לכאורה אידיאולוגיים. מרקוס קלינגברג, למשל.

סיפור הבגידה יכול להיות גם סיפור של הירואיות. נדמה לי שקלינגברג טען שהוא לא קיבל תמורה מעולם. שהוא רק רצה לגמול לרוסים על כך שהצילו את העולם מהנאצים.

הוא טען שהוא אפילו לא רצה תמורה, שהוא רק רצה להציל את העולם. ואנונו טען טענה דומה בשלב כלשהו. זו רציונליזציה. ומהם הרבדים שנמצאים מתחת? החוויה של עצמי כקורבן, וכשאני חווה את עצמי כקורבן, אני צריך לעזור לחלש, כי החלש הוא בעצם אני. אלו בדיוק המרכיבים הפסיכולוגיים שאותם אנחנו מנסים לגלות. קלינגברג, שרצה לעזור לרוסים ולמנוע מלחמת עולם שלישית, או סנודן, שהחליט להציל את הציבור ולהדליף מידע סודי על תוכניות המעקב של ה–NSA, הם המרגלים האידיאולוגיים שבונים בתודעתם את הנרטיב של לוחמי חופש עבור עולם אידיאלי. העניין הוא שהונאה עצמית היא תמיד בעיני המתבונן. מי שעשה למען מדינתו מעבר לצרכים של עצמו נחשב בעיני עצמו כמציל. הבגידה עבורו היא מעשה גבורה, כי הוא מקריב את עצמו למען הכלל. אבל הגיבור של צד אחד הוא הבוגד של הצד השני.

בדוח אחר, שפורסם על ידי משרד ההגנה האמריקאי, נאסף ונותח מידע על 150 בוגדים. חלקם עברו מבחנים פסיכולוגיים וראיונות עומק. הדוח מצביע על שני דפוסי אישיות בקרב הבוגדים — אישיות דומיננטית ומניפולטיבית, ואישיות פסיבית ותלותית.

המשותף לשני הדפוסים המנוגדים הללו הוא שהם מתאפיינים באגוצנטריות, בעיסוק מוגבר בעצמם, ובאדישות כלפי קשיים של אחרים. כמו כן, הרקע הביוגרפי של חלק ניכר מדמויות הבוגדים, כולל חוויה של קונפליקט משמעותי עם דמות אב. קחי, למשל, את אשרף מרואן, אדם עם אישיות תלותית ופסיבית. הוא נישא לבתו של נאצר, למורת רוחו של אביה, שסידר לו משרה זוטרה שלא רק שלא עמדה בציפיותיו, אלא גם ממש פגעה בגאוותו. נאצר גם הנחה את אנשי אמונו לפקוח עין על מרואן, שלא יביך את הנשיא ואת משפחתו. אחרי התבוסה של מצרים ב–67', מרואן הנעלב והכועס פנה לשגרירות הישראלית והציע את שירותיו. אחרי תהליך ארוך ומורכב הוחלט לגייסו כסוכן. גורמי ההפעלה הישראליים הבינו שהדרך להפעיל אותו היא למלא את הצורך שלו בדמות אב מעריכה ומפרגנת, שנאצר סירב לספק לו. ההזדקקות הזאת שלו לדמות שתעריך ותקבל אותו הובילה לכך שראש המוסד דאז, צבי זמיר, היה מעורב בהפעלתו. נדיר שראש המוסד מפעיל סוכן. הצורך שלו היה עד כדי כך בולט.

מה לגבי אישיות דומיננטית מניפולטיבית?

הכותבים על קים פילבי, הבריטי שריגל עבור הסובייטים, תיארו אישיות של אדם ארכי־מגלומן, אנוכי, כריזמטי וחסר מצפון. הוא בגד במקורותיו, בסוכניו הנאיביים, הסגירם לרוסים והובילם אל מותם. אביו של פילבי תואר כדמות ססגונית, עסוקה בעצמה ובעלת דחף להרפתקנות, שגולם במסעות רבים בעולם, בריבוי פילגשים ובהמרת דתו לאיסלאם. האם היתה פסיבית לחלוטין. בשל מסעותיו, האב נהג להיעדר מהבית, ובנו הקטן חווה אותו בנוכחות פומפוזית ובהיעדרות פיזית. זה קשר עם אב מבטיח אבל לא מקיים, שהתגאה בו כשהצליח והשפיל אותו כשנכשל. פילבי היה נשוי ארבע פעמים. הוא בגד באשתו השנייה וטען שניסתה להרוג אותו. הפסיכיאטר שטיפל בה העיד שפילבי התעלל בה נפשית ודחף אותה להתאבדות. היא נמצאה מתה בדירתה, בנסיבות שאינן ידועות עד היום, אך פילבי כבר היה בקשר רומנטי עם מי שתהיה אשתו השלישית, שהיתה בכלל אשתו של חבר קרוב.

אם אני חיה חיים שלמים שמהותם הסתרה. מסתירה מבני הזוג שלי, מחבריי, ממשפחתי, למה, בעצם, שלא אסתיר גם ממי שאחראי עליי בארגון? שאשקר לו? מה מחזיק אותי?

מה שיחזיק אותך הוא ההקשר שבו התייחסו אלייך. יחסי אמון בסיסיים עם המערכת. כשאין יחסי אמון אין גם נאמנות. אם אני חושד שהמערכת לא אומרת לי אמת זה עשוי לעורר תסכול והתנגדות וגם לייצר תגובת נגד. אתה לא מספר לי ואני לא אספר לך. זה מסוכן ממש. העובד אמור להיות ביחסים עם גורמי סמכות שהוא יכול לסמוך עליהם באש ובמים, ואם זה לא מתקיים אין על מה לדבר בכלל. יחסים שבהם אנחנו חשים שמשתמשים בנו, שאין הדדיות — זה מסוכן. כשיש קלקולים כאלה צריך לתקן אותם מיד, לא ברמת העובד, אלא ברמת המערכת. לא חסרים גם בכירים שאינם טלית שכולה תכלת.

במילים אחרות — התנהלות הארגון תקבע במידה רבה אם יהיו בוגדים בין שורותיו.

התנהלותם של העובדים בארגון. בהחלט. סנודן, למשל, נתקל בקשיים כשהוא עבד ב–CIA. הוא היה במצוקה, הוא היה זקוק לעזרה או לליווי. האם בדקו עד כמה המנהל שלו הקשה עליו? אולי זה מה שדחף אותו להתנהג כך?

אבל כשכולם משחקים בראש של כולם, קשה להבין איפה עובר הגבול. המנהל או ראש הצוות שלי הוא הרי גם אדם שמשקר ומתמרן. זו העבודה. איך אני יכולה לדעת שהוא לא משקר גם לי?

את לא יכולה לדעת. לא באמת. אבל יש הבדל בין אישיות מניפולטיבית לבין אישיות עם יכולות מניפולטיביות. הסינונים והאבחונים נועדו גם לבדוק את זה — אם יש לי יכולות מניפולטיביות, אבל אני לא אדם מניפולטיבי. אני עושה את מה שאני צריך לעשות במסגרת התפקיד, אבל אני לא מניפולטיבי כשאני מגיע הביתה, ואני לא מניפולטיבי כלפי החברים שלי. המניפולציה היא כלי. היא לא מי שאני.

אם חושבים על הצורך בריגוש, היכולת לתחזק שקרים ולחיות חיים מלאי סתירות והסתרות, בסופו של דבר יש מיתאם בין אנשים המועדים לבגוד, לבין אנשים המועדים, מלכתחילה, לחשוק בקריירה של סוכן מוסד.

קיים מיתאם בין אנשים המועדים לבגוד, לבין אלה שיימשכו לעבודה בארגון ביון. זה נכון. עולם הביון הוא מרחב של תעתועי מראות, השתקפויות על גבי השתקפויות, וכאשר העובד המבצעי מחזיק זהויות וכיסויים רבים, הוא עלול להתבלבל. העוגן שלו הוא שיפוט המציאות. יש אימרה — "הבוגד הוא זה שבוגד בעצמו". הבוגד בסופו של דבר יהיה זה שמאבד את בוחן המציאות שלו ומאמין שהוא מי שהוא אינו באמת. איש הביון הבריא נפשית יהיה זה שמצליח לבצע את המעברים הללו בין הזהויות השונות ולהישאר אותו אדם. גם כשהוא מצוי במשימה שבה הוא לובש חליפה ונוהג ביגואר, הוא לא שוכח שהוא ישראלי, שגר בקומה שלישית בבניין בראשון לציון ועדיין לא סיים לשלם את המשכנתה.

אתה חושב שמידת האמון והמחויבות שאדם חש כלפי המדינה עשויות להשפיע על המסוגלות לבגוד? האם בתקופות משבר גדל הפיתוי לבגוד? הכעס או הייאוש עשוי להקל על הבחירה הזאת?

מידת האמון והמחויבות למדינה עשויות להשתנות ככל שהמדינה שרויה באנרכיה ותוהו ובוהו פוליטי וחברתי, אז הבלמים מתרופפים, האופורטוניזם מתחזק, וכל ממזר מלך. אז גם תעלה ההסתברות לחציית קווים, כיוון שהגבולות הופכים להיות מטושטשים. תחשבי, למשל, על "שוברים שתיקה" כדוגמה שממחישה את המניע המבוסס על כעס ותסכול, בנסיבות של היעדר שקיפות של מנהיגות צבאית ומדינית. האם זו בגידה? לא, משום שלא מדובר בהסגרת חומר חסוי שפוגע בביטחון המדינה. שוב, הבגידה היא מושג חמקמק ולכן קיים המונח של פגיעה בביטחון המדינה או מסירת מידע חסוי לגורם עוין.

אולי נדבר קצת על הפונקציה החברתית של הבוגד. הסוציולוג נחמן בן יהודה כתב שהחברה היא זו שמסמנת את הבוגד, בשאיפה להבהיר מי לצדנו ומי מסכן אותנו. מיהו בוגד, אם כך? האם טלי פחימה, למשל, היא בוגדת?

בגידה היא בעצם ריסוק של טאבו חברתי של מחויבות ונאמנות הדדית, שהן תנאי להשתייכות לקבוצה או לקהילה או לארגון. הטאבו מדגיש שיש לנהוג לפי הכללים של הקבוצה, וגם במקרה של מחלוקת קיצונית, לא עוברים לשחק בקבוצה של היריב. טלי פחימה, או לצורך העניין יוצאים בשאלה, אינם פוגעים בביטחון המדינה ומובן שאינם מפרים התחייבות חוקית לשמירת סוד. הם קוראים תיגר על הנורמות החברתיות. הם אינם עומדים בציפיות של קבוצת ההשתייכות שלהם, והם מערערים כך את חוסנה של ההסכמה החברתית. אם מסי יעבור מברצלונה ליובנטוס האיטלקית, מיליוני אוהדיו ודאי יתאכזבו מאוד, אבל אם הוא יעבור לריאל מדריד, הנמסיס של ברצלונה, כל הכותרות יזעקו "בוגד". שימוש אינפלציוני במושג בגידה על כל אי־הסכמה הופך אותו למושג מטושטש. אם 30% מהקהילה הם בוגדים, אז אף אחד אינו בוגד. אם כל שוטר שמפזר הפגנה הוא "נאצי", אז מיהו "נאצי"?

קראתי ציטוט יפה שהביא אביגדור פלדמן — רמתה הדמוקרטית של מדינה נמדדת על ידי כלליות ההגדרה של עבירת הבגידה בספרי החוק שלה. ככל שההגדרה כללית יותר, כך אותה מדינה רחוקה מערכי הדמוקרטיה.

ככל שספר החוקים הפלילי של מדינה מכיל יותר סעיפים, המדינה היא פחות דמוקרטית. חוק העונשין של מדינת ישראל מכיל כ–500 סעיפים, שחלקם בחזקת הגדרות. כלומר, יש רק 500, ואולי אפילו פחות, התנהגויות אסורות. כל היתר מותר. זו דמוקרטיה שממעיטה באיסורים פליליים. השאלה היא מתי המעטת חוקים הופכת את המדינה לאנרכיה, כי במדינה כזו כל העבירות וכל הדרכים ישרות בעיני האדם, ונראה לו שהכל מותר. בצד השני של הרצף, מצויה המדינה הטוטליטרית שבה כל מה "שלא מותר — אסור". האמירה הזאת מחזקת את העמדה שגורסת שאת עבירת הבגידה צריך לשמור למקרים קיצוניים בלבד, כך שלא כל אדם שקיימת לגביו מחלוקת יזכה לתווית "בוגד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות