ספר ישן ונשכח ניבא איך ייראו החיים בישראל ב-2040. אז איך באמת? - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר ישן ונשכח ניבא איך ייראו החיים בישראל ב-2040. אז איך באמת?

לכתבה
עיבוד תמונה. צילום מקור: גטי אימג'ס

ספר אוטופי על ישראל שהקדים את אלטנוילנד? יש דבר כזה. מסע בעקבות החזון האלטרנטיבי שהציע אלחנן ליב לוינסקי

42תגובות

אלחנן ליב לוינסקי היטלטל ברכבת קיטור מקרטעת בדרכו לעוד עסקת תבואה, מרחק 463 קילומטר מהבית, שמי בכלל יודע אם תצא לפועל. הימים היו ימי המאה ה–19, וסוחר התבואה שחלם להיות סופר עברי העביר את הנסיעה בכתיבת "בעגלה ובעגלת החורף", מאמרו הראשון שעתיד להתפרסם בעיתון "המליץ". לוינסקי תיאר במאמר את אחיו לקרון המקרקש: סוחרי פחם, עץ, תבואה, רוכלים וחנוונים. יהודים נודדים במשרה מלאה. תמיד ממהרים לאן שהוא. לרכוש סחורה, להתמקח עבורה, לגבות תמורה, לעגל פינה, לחטוף מגוי סטירה, לקוות להרוויח איזו אגורה ולחזור הביתה, מתישהו.

האזינו לכתבה (הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה): 

הכתבה הוקלטה באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"אין עם בתבל הנוסע תמיד כיהודים, 'הלוך ונסוע' זוהי תמצית דברי ימינו", כתב לוינסקי. "בעמל גדול יצברו היהודים את מעט כספם, ועוד הפעם ייסעו וכה חוזר חלילה, כי עבדים היהודים בפלכי הדרום לבעלי בתי חרושת במוסקבה".

לוינסקי לא אהב לכתוב טקסטים קודרים. הוא תפס מעצמו אופטימיסט, אך אלה היו פני הדברים. שלג כבד כיסה את ערבות זאפוריז'יה והפך את הנוף הרפטטיבי ממילא לדהוי, עקור וחסר שייכות. כשהרכבת בלמה בפתאומיות פרצה נוירוזה בקרון. היו שבכו על הזמן שאבד, היו שתבעו פיצויים מהכרטיסן והיו שהתנדבו לפנות את השלג מהמסילה בידיים, העיקר להגיע ליעד בזמן. שישה ימים עמדה הרכבת במקומה. ביום השני סיים לוינסקי את המאמר ל"המליץ". ביום השלישי הוא כבר היה כל כך מיואש מהכאן והעכשיו שהוא התחיל לכתוב ספר אוטופי על ארץ ישראל בשנת 2040.

כיליד פלורנטין שגר בבית אמו שנתיים יותר מדי, וכמי שבשלוש שנים האחרונות שוכר דירה ברחוב לוינסקי (חמש דקות ממולידתי, שבה אני נתקל במכולת בזמן שאני רושם מצרכים על שמה), יצא לי להרהר ביני לביני: מי האדם שמאחורי השלט? "אלחנן ליב לוינסקי — סופר ועסקן, ממייסדי הוצאת הספרים מוריה, על שמו סמינריון המורים בת"א". יש משהו מחשיד בצירוף המילים סופר ועסקן. כמו שמן ומים, חולה צליאק ופיתה, ניקול ראידמן ומוזיקה — לא משנה כמה תתעקש, הם פשוט לא מתמזגים.

לוינסקי. יש משהו מחשיד בצירוף המילים סופר ועסקן

גוגל מהיר גילה לי שב–1892, השנה שבה הרצל שקל לייסד תנועת התנצרות יהודית המונית, ועשור לפני שכתב את "אלטנוילנד" בגרמנית, אלחנן ליב לוינסקי, רחובי שלי, פירסם את "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי". הספר נחקק בדפי ויקיפדיה כספר המדע הבדיוני הראשון שנכתב בשפה העברית. זו גם כנראה הסיבה לכך שלספר אין ערך ויקיפדיה משלו. לכתוב ספר בעברית במאה ה–19, בשפה שאין לה קהל, זה כמו להופיע באולם ריק ולחכות למחיאות כפיים.

מצאתי את הספר, יחד עם כל כתבי לוינסקי, באתר של פרויקט בן־יהודה (שלמרות אהבתם המשותפת לעברית לא סבלו זה את זה). קראתי והתאהבתי. האיש המציא על הדרך את הניו־ג'ורנליזם השטייטלי, התגלגל מהישיבה להוראה, משם לעסקי תבואה, עבר לניהול סניף יינות כרמל באודסה, היה החבר המצחיק של אחד העם וביאליק, הקים איתם הוצאות ספרים וכתבי עת, נבעט מארץ ישראל המאצ'ואיסטית בגלל בעיות עיניים, וכתב את ספר המד"ב העברי הראשון בזמן שהרכבת שלו שוקעת בשלג. ומה נשאר מכל זה? סופר ועסקן, ממייסדי הוצאת הספרים מוריה, על שמו סמינריון המורים בתל אביב.

נכון, סמינריון ורחוב מרכזי בתל אביב זו פריווילגיה ששמורה לגברים יהודים אשכנזים סטרייטים מראשית הציונות. נכון, נשים, מזרחים, ערבים וכל מיעוט אחר מופלים הרבה יותר, אבל למען השם, יש 124 רחוב הזית, 55 ז'בוטינסקי, 52 הרצל ו–35 משה שרת. עזבו שמות רחובות, זוכרים שהוציאו שקיות סוכר עם תמונות של 33 אישים מתולדות הציונות? לוינסקי המתוק קיבל שקית? ניחשתם נכון. לכן החלטתי להתחקות אחר מסעו הנשכח, ולבדוק אם משהו מחזונו האוטופי התממש. נכון שנשארו 20 שנה עד שנת ת"ת לאלף השלישי, אבל ברוח תקופתנו הדיסטופית, מי יודע מה ואם ואיפה נהיה ב–2040.

אבל קודם כל אקספוזיציה. אלחנן, הגיבור של הספר, נוסע עם אשתו הצעירה יהודית לבלות את ירח הדבש בישראל, יעד תיירותי נחשק ופופולרי בשנת ת"ת ("הנסיעה לארץ ישראל מודה היא ביתר המודות"). הוא מורה לעברית, מקצוע מבוקש מאז ששפת הקודש הפכה לשפה בינלאומית. היא היתה התלמידה שלו, מעשה שבזמנו לא נראה ללוינסקי פסול, וכולנו תקווה שכבן המאה ה–21 היה רואה את הבעייתיות שביחסי מרות. הוא לא נסע רק בשביל הפלז'ר ("ובכל זאת חפצתי להוציא גם תועלת ממשית מנסיעתי זו, כי בתור מורה שפת עבר, נחוץ היה לי להיות בארץ מולדת השפה, בכדי להשביח מעט את ידיעותיי"), והיא בכלל רצתה ירח דבש בפריז ("יהודית, בכל פטריוטיותה ואהבתה לשפת עבר ולכל מרום ונשגב, הלא רק אישה היא, ובסתר לבבה נטתה אחרי פריז"). ומרגע זה (כולל) הספר לא מייחס שום חשיבות למערכת היחסים ביניהם ובמיוחד לא לדמותה של יהודית.

וכך יהודית ואלחנן הפליגו על ספינת התענוגות "יהודה המכבי" של חברת אוניות החשמל יפו. על סיפון הספינה לא תמצאו פנסיונרים אמריקאים עבי בשר וסמוקי לחיים שבאו לשרוף לילדים את הירושה בהולי לנד. כן תמצאו זוגות צעירים, תלמידי ישיבה, אמנים ויהודים עשירים מהקולוניות הישראליות בחו"ל, שבאו לצוד חתנים צברים לבנותיהם הג'ואיש פרינססות.

שער מוסף הארץ

הזוג העמיס צלחות בבופה, ולוינסקי התרגש מחומרי הגלם המקומיים. "השולחן היה לגמרי עברי! ואין אף חתיכה אחת, שקנו מידי זרים: החלב והחמאה — מצאנם ובקרם... הבשר ג"כ מצאנם ובקרם. הירקות והפירות — מגנם אשר נטעה ימינם. הלחם בוודאי שלהם". גם הספינה נבנתה מחומרים מקומיים בלבד, מהשלדה והמנוע ועד כלי העץ והזכוכית. בכלל, על פי לוינסקי, ישראל 2040 היא מדינה סוציאליסטית שהכלכלה שלה נשענת רק על תוצר מקומי.

הספינה התקרבה ל"נמל אשדות", שמתואר כ"חוף אוניות גדול ומהולל מאוד ומתחרה במסחרו את מרסיל והמבורג... ובכל יום ויום אוניות יוצאות ובאות... נושאות כל טוב ארץ הקדם וארץ צפון". בזמן ההפלגה יכול היה לוינסקי להרשות לעצמו לזלול מהבופה בלי לחשוש ממחלת ים, כי בספינה הותקנה המצאה חדשנית: "מכונת החשמל (שאיתה) אפשר להשקיט את הים". לעומת זאת, אני הגעתי לנמל אשדוד על האופנוע של תומר הצלם, שזיגזג בין המשאיות עד שכמעט הקאתי עליו מרוב חרדה.

בנמל, החזון התגשם

כשהגענו פגשנו את שיקו זאנה, מנכ"ל נמל אשדוד, שאישר בפנינו שחזון לוינסקי אכן התגשם — נמל אשדוד הוא הנמל הגדול בישראל. סיירנו בין רציפים עמוסי מכולות, וזאנה התגאה בחשיבות האסטרטגית של הנמל.

ירמי שיק בלום בפסטיבל עמים וטעמים אשדוד. לוינסקי חזה שהעיר תהיה הכרך הגדול של ישראל. (מייצג של האמנית אנה קוגן)
תומר אפלבאום

"מכיוון ש–98% מהסחורות מגיעות לישראל דרך הים, הייבוא מהים הוא קריטי", הסביר זאנה. "קח למשל את התבואה. יש לנו איזשהו מלאי, אבל ברגע שלא יגיעו מיליוני הטונות של התבואה מחו"ל אנחנו בבעיה. קח את משבר הביצים בפסח. ביצה היתה חסרה, וביום אחד ייבאנו שמונה מיליון ביצים".

עצוב שאנחנו מייבאים כל כך הרבה.

"אני מסכים. מדינת ישראל היא יבואנית, היכולת שלנו להחזיק את עצמנו היא לא גבוהה. מגיעות אפילו בהמות. מדינת ישראל לא מגדלת את הבשר שלה".

ומה אתה רואה שמייצאים?

"לצערי לא מספיק, בעיקר פוספט ואשלג. הלוואי שמדינת ישראל תייצא יותר".

אתה יודע, החזון של לוינסקי היה שנסתמך רק על תוצר מקומי.

"חזון יפה. התפקשש, אבל באמת חזון יפה. מה שכן, האפודים שלנו מייד אין יזראל".

לוינסקי לא רק חזה שנמל אשדוד יהיה הגדול בארץ, אלא גם שהעיר אשדוד תהיה העיר הגדולה והמרכזית בישראל 2040. "העיר גדולה עד מאוד ויש רחובות אשר אורכם כשתי פרסאות ויותר... הבניינים כולם יפים עד להפליא ויש כאלה שנבנו משיש הלבן. מספר תושבי העיר... יותר ממיליון".

מנחם גלילי. מגשים את קדחת המקומונים שלוינסקי ראה בעיני רוחו
תומר אפלבאום

יצאנו לסיור בעיר עם עופר דרי, פטריוט אשדודי ומנכ"ל החברה לתיירות אשדוד. ואכן, רבים מבנייניה של אשדוד מצופים שיש (פחות לטעמי, אבל זה מה שלוינסקי רצה). גם הרחובות רחבים, רצועת החוף רחבה ובכל מה שקשור להתרחבות, לאשדוד יש פוטנציאל. אבל מה לעשות שהרוחב לא קובע. עם כל הרצון הטוב, אשדוד לא מאיימת על תל אביב.

דרי סיפר על סיורי גרפיטי, אבל אני איבדתי ריכוז ותהיתי אם לוינסקי תיאר לעצמו שהרצל יגנוב לו את כל התהילה. דרי היה בשלו. "אתה קולט? כל כביש שלושה נתיבים", התגאה המנכ"ל הנלהב, והחזיר אותי לאספלט. "אשדוד מחולקת לכבישים ענקיים שחוצים את העיר לאורך ולרוחב, למשל כביש הרצל שאנחנו נוסעים בו עכשיו". "שוב ההרצל הזה", מילמלתי לעצמי. "מה אמרת?" שאל עופר. תהיתי אם יש רחוב לוינסקי באשדוד, שאלתי אותו בחזרה. "אין", בדק דרי בווייז וצחק במבוכה.

הסיור הסתיים במצודת אשדוד ים, מצודה מוסלמית (רחבה) מהמאה השביעית. במצודה ארב לנו סגן ראש העיר, שמעון כצנלסון, איש חמוד שנשלח להרביץ בנו יח"צ. כצנלסון סיפר על תוכניות הבנייה העתידיות בעיר, שבין השאר כוללות את "Ashdod eye", הגרסה האשדודית לגלגל הענק הלונדוני. שאלתי אם יש אפשרות שאחד ממיזמי הבנייה ייקרא על שם לוינסקי, וכצנלסון ענה שקודם יקרא את הספר, "ואם תהיה התאמה יכול להיות שנעשה לכבודו כיכר או משהו".

מעצמה של מקומונים

"אם תבוא לעיר חדשה ותחפץ לדעת ולהכיר את טבע המקום צא וקרא את כתבי העת אשר בעיר ואת חלק המודעות בתוכם. מתוך כתבי העת היומיים תדע את טבע יושבי העיר... מה יאהבו ומה ישנאו, גם כל הרכילות ולשון־הרע, וכל מה שמספרים איש אחרי רעהו".

מלבד המצודה נמצא באשדוד ממצא ארכיאולוגי חשוב ונדיר לא פחות. שמו מנחם גלילי, והוא המייסד, המו"ל והעורך הראשי של "השבוע באשדוד". מבלי שידע, מנחם גלילי משמר חלק ממורשת לוינסקי, שטעה לחשוב שב–2040 סצנת המקומונים תשגשג.

לוינסקי מילא את ספרו בציטוטים של מודעות מהמקומונים השונים, מה שנותן תחושה שהספר עצמו הוא סוג של מקומון. "המודה האחרונה בירושלים!" קוראת אחת המודעות, "במשתה הערב בבית הנשיא במוצאי־שבת לבשה בת הנשיא לבוש תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן. לבושים כאלה על פי הבניה והגזרה ההיא, אפשר להשיג בחנות של בגדי הנשים לשרה בת טובים, רחוב הצפוני מספר כ"ד".

סגן ראש העיר אשדוד שמעון כצנלסון. גאה בגלגל הענק המתוכנן, כמו בלונדון
תומר אפלבאום

ביום שבו פגשנו את גלילי הוא הוריד עוד גיליון לדפוס (6,000 עותקים, חמישה שקלים לגיליון, פה זה לא חינמון). מלבדו לא היה איש במערכת. ריח חזק של סיגריות עלה מהמשרד הסמוך. התיישבנו במשרד של גלילי, סביב שולחן עמוס דפדפות, פתקיות וכרטיסי ביקור של עסקים קטנים. מחשב לא היה שם.

איך הגעת לעסקי המקומונים?

"ב–1969 בגין נאם באשדוד, וחיפשו מישהו שיעביר ידיעה על הכנס לעיתון של המפלגה. העברתי אותה ונהייתי הכתב שלהם בדרום. באותה שנה הוצאתי את 'עולם המחר', דף אחד שיצא פעם בחודש וחשף שחיתויות של העירייה, וב–1 במאי 1975 הקמתי את 'השבטע באשדוד'".

שמעתי שמכנים אותך "אורי אבנרי האשדודי".

"נכון, המודל שלי זה 'העולם הזה' — שחיתויות ושערוריות. בעיקר שערוריות. כולם בעיר יודעים ש'השבוע באשדוד' זה רק שערוריות, אין משהו אחר. אני כותב. לא חושב, לא עושה חשבון. אנחנו המקומון שקיבל הכי הרבה תביעות דיבה בעולם. הרבה לפני שכל הנושא הזה של תביעות דיבה התפתח, אותי תבעו כבר מהגיליון החמישי".

כמה פעמים תבעו אותך?

"לדעתי היו לי 80 תביעות לפחות. אין עורך דין שלא תבע אותי".

וכמה כסף הפסדת בבתי משפט?

"כולל הכסף ששילמתי לעורכי דין לפני שהבן שלי נהיה עורך דין?"

מנכ"ל נמל אשדוד, שיקו זאנה. להימנע מייבוא? נראה שהחזון של הספר התפקשש
תומר אפלבאום

עכשיו אני מבין למה הוא למד משפטים.

"אני שלחתי אותו".

כן, כולל הכסף לעורכי דין.

"בערך של היום, הפסדתי משהו כמו 15 מיליון שקל, אבל 90% מהתביעות נגדי הפסידו".

איך הצלחת להחזיק מעמד?

"עד האינטרנט עבדנו מעולה. היינו מוציאים 160 עמודים כל שבוע".

יש עתיד למקומונים?

"לצערי העתיד קודר. לא יהיו מקומונים. השבוע הוצאנו את העיתון הכי קצר אי־פעם, 48 עמודים בסך הכל. כשפתחתי את המקומון היו באשדוד 48 מקומונים, היום נשארו תשעה, אחד מהם של ג'קי בן זקן שפתח עיתון בשביל לסגור אותי, אבל בינתיים נכנס לבית סוהר".

חורה לך השחיתות גם ברמה הארצית?

"אם אני רואה שחיתות אני לא יכול לישון בלילה. הבת שלי הולכת להפגין עם דגלים שחורים שלוש פעמים בשבוע. היא שומרת שבת, אז היא נוסעת לישון בירושלים בסופ"ש כדי להפגין שם בשבת".

שמתי לב שאין במשרד שלך מחשב.

"אני לא עובד על מחשב, אני כותב ביד ונותן את זה לעליזה המזכירה שלי".

בתים ממלח? למה לא בעצם?

בן־גוריון ראה את עתיד האומה בנגב. לוינסקי ראה אותו בים המלח. החל מפוטנציאל כלכלי ("ובקעת ים המלח ההיא כולה אוצר כל חמדה נגוזה ומקור עושר רב לארץ") ועד לרעיונות טכנולוגיים מרחיקי לכת כמו גשם מלאכותי שמפריח את השממה, ועיר גדולה ושמה עיר המלח: "העיר יפה עד מאוד ומספר תושביה יגיע עד מאת אלף. החוצות מרוצפות בחמר המקומי ויש בניינים הרבה שנבנו מאבני המלח... אין קץ ליפי הבתים האלה".

עיר ממלח נשמעה לי כמו חזון יפה אך מופרך, עד שפגשתי את פרופ' דני מנדלר מהמכון לכימיה באוניברסיטה העברית, שמצא דרך להכין לבנים ממלח. הכל התחיל כשהמדינה פנתה לציבור כדי שיעזור למצוא תכלית לכמויות אדירות של מלח מיותר. כתוצאה מתהליך הפקת האשלג, שוקעים בכל שנה כ–20 מיליון טונות של מלח שאין בו שימוש. השקיעה גורמת לעלייה במפלס ים המלח בחלקו הדרומי ולסכנה להצפת המלונות.

פרופ' דני מנדלר. מיישם רעיון מהספר — לבנות מבנים ממלח
אמיל סלמן

פרופ' מנדלר חשב שהמלח הזה יכול לשמש את תעשיית הבנייה, ולהפחית את התלות בתעשיית המלט המזהמת. כעבור שנתיים של ניסויים הוא יצא מהמעבדה עם פטנט חדשני להכנת לבני מלח. מנדלר מספר כי "התהליך מאוד פשוט — גורסים את המלח, מוסיפים חומרים מונעי התמוססות, דוחסים אותו ונגמר הסיפור".

אפשר לבנות בניינים שלמים ממלח?

"כרגע אי־אפשר לבנות קירות מהלבנים האלה. כדי לבנות איתן צריך לצפות אותן, אך כבר עכשיו זה יכול להפחית את השימוש במלט. לאנשים יש מחסום פסיכולוגי, אבל מלח זה חומר חזק מאוד, מבודד מצוין, ידידותי לסביבה, קל למיחזור — ויש עודפים עצומים ממנו".

אלא שלמרות כל הסגולות של לבני המלח, המיזם נתקל בחומת בירוקרטיה אטומה. "הייתי במשרד האוצר, משרד השיכון, האנרגיה, המשרד להגנת הסביבה, כולם התלהבו אבל לא יצא כלום".

עבודות ניקיון בהר גריזים. די־ג'יי מבית חנינא לצד חיילת משוחררת
תומר אפלבאום

במקום להשקיע בפיתוח פרויקט אבני המלח, נחנך השבוע פרויקט קציר המלח. שבעה מיליארד שקל, 20% מהם מכספי המסים, הושקעו במחפר ענק ומסוע שנועדו להעביר את עודפי המלח מהחלק הדרומי לחלק הצפוני. כדי לזרות לו מלח על הפצעים (בקטע טוב! האיש חולה על מלח) הקראתי לפרופ' מנדלר קטע נוסף שלוינסקי כתב על עיר המלח: "המציא חכם אמצעי להקשות את האבן הזאת ולא ישלטו בה האש והמים".

זה כאילו נכתב עליך לא?

"אני חייב להודות שלא ידעתי עליו הרבה. הוא לא נחקק כמישהו שעשה שינוי גדול. בהרבה מובנים נעשה לו עוול, אולי הוא היה אחד מהגדולים ואנחנו אפילו לא יודעים את זה".

משעון גריניץ' לשעון ירושלים

ירושלים מתייחסת יפה לאלחנן ויהודית, והם אפילו מתארחים בבית הנשיא (ב–2040, הקדנציה שלו מוגבלת לשנה אחת). בירושלים האוטופית של לוינסקי אין בית מקדש ואין כותל ("כי הבית טרם נבנה, וכותל המערבי על עמדו בחרבנו יעמד... כי עוד לא בא יום גאולתו"). מה שכן יש זה מרכז אסטרונומי: "הר הזיתים איננו עוד מקום הקברות אבל...על ראשו בית מצפה הכוכבים המהולל, כי קיימו וקיבלו עליהם כל חכמי תבל לחשוב את קו האורך הראשון מירושלים וייסדו שם בית מצפה כוכבים מכללי".

לא הבנתי את הדחף של לוינסקי להקים מצפה כוכבים על בית קברות, לכן פניתי לד"ר דוד פולישוק, אסטרופיזיקאי ממכון ויצמן (עוד מוסד שלא נקרא על שם לוינסקי). ד"ר פולישוק הסביר כי "במאה ה–19 כל עיר שכיבדה את עצמה בנתה מצפה כוכבים, אבל במאה ה–20 הבינו שאור הרקע של העיר לא מאפשר תצפיות איכותיות, אז התחילו לבנות מצפים מחוץ לעיר".

יש משמעות לכך שלוינסקי קובע את קו האורך הראשון בירושלים?

"ב–1884 התכנסה ועדת המרידיאן הבינלאומית וקבעה שקו האורך 0 יהיה בגריניץ', מה שמעיד שבזמנו הבריטים היו האימפריה המתקדמת ביותר בעולם מבחינה טכנולוגית. בעצם לוינסקי אומר שירושלים תהיה מקום כל כך חשוב, שכל אומות העולם יכירו בעליונות המדעית והטכנולוגית שלה. יותר מזה, ישראל תקבע את הזמן עבור כל תושבי כדור הארץ. השעון הבינלאומי יזוז מ–GMT, שעון גריניץ', ל–JMT, שעון ירושלים".

יכולנו להיות הרפרנס לזמן, מחוג לגויים.

"אולי יחידות המדידה היו משתנות מסנטימטרים ומטרים לזרת ואמה".

יש לך השערה למה לוינסקי מיקם מצפה כוכבים דווקא בהר הזיתים?

"תחיית המתים אמורה להתרחש בהר הזיתים. בנייה של מצפה כוכבים שם אומרת שאתה זונח את החזון הדתי ועובר לחזון מדעי".

בתור חוקר אסטרואידים, יצא לך לגלות אסטרואיד? אם כן, מותר לך לתת להם שמות?

"גיליתי כמה וכמה, וכן, מותר לי לכנות אותם בשמות. לאחד מהם קראתי על שם אשתי. הכרנו במטר מטאורים, וככה הצעתי לה נישואים, עם אסטרואיד".

זה סיפור ממש־ממש יפה. תגיד, אם גילית כמה מטאורים, אולי תפרגן ללוינסקי עם מטאור על שמו?

"את מעט האסטרואידים שגיליתי ועוד לא נתתי להם שם אני שומר ביד כווצה — מחזיק חזק ולא משחרר".

לקנות את הארץ

ישראל 2040 של לוינסקי היא מדינה שוחרת שלום ("שלום לישראל מכל עברים, שלום בחוץ ושלום בפנים הארץ"), וכיאה לאוטופיסט ציוני בן המאה ה–19, אין בה ערבים ("מה היתה הארץ טרם באו אליה היהודים? — כמוה כאין"). יש עדיין צבא, אך השירות קוצר משמעותית ("כל בחור מבן עשרים שנה ומעלה יעבוד בצבא... משך עבודתם שנה").

המדינה המושלמת שברא לוינסקי נפרסת על פני ארץ ישראל השלמה ("ועברתי את הארץ... לאורכה אבל לא לרוחבה, כי לא עברתי בעבר הירדן"), וכסוחר יהודי גלותי, לוינסקי יודע, שכדי להיות מושלמים ושלמים, צריך לשלם ("לא בחרב ולא בחנית ולא בחוכמת הדיפלומטים כבשו בי ישראל את הארץ... רק שדות בכסף קנו, והיהודים הם העם המיוחד בתבל, אשר יש לו 'שטר מכירה' על ארצו").

האחוזה של מוניב אל־מסרי. לוינסקי ניבא שתקום באותו מקום אחוזה של המושל היהודי
תומר אפלבאום

לאחוזה של אל־מסרי לא הצלחנו להיכנס, לשכם אפילו לא ניסינו. חשבתי על מה שניבא לוינסקי לעיר וזעמתי. "בחייאת לוינסקי, מה, לא ידעתם שיש כאן ערבים? ברנר דיבר על זה, חבר שלך אחד העם דיבר על זה, אתה ביקרת פה! איך לא ידעתם. עבדתם על עצמכם"

בהיעדר ערבים להסתכסך איתם, אלחנן מרגיש בטוח לנפוש עם יהודית בשכם, עיר גנים עם רוב יהודי מובהק: "משני עברי הרחוב גנות ופרדסים... החוצות והרחובות כמו גני הטיילים... שכם עיר הפלך, תושביה יותר מחמישים אלף, רובם עברים, אבל יש גם מבני הנכר".

אלחנן ויהודית עוזבים את דאון טאון שכם ונוסעים לביקור אצל מושל העיר, שמשקיף על שכם מאחוזתו מוקפת הכרמים בפסגת הר גריזים. אם לוינסקי ניבא משהו וקרה בדיוק ההפך, אבל בדיוק ההפך, זו עדיין נחשבת נבואה? לפי דעתי כן. בראש הר גריזים ניצבת היום אחוזת אל־מסרי, הידועה גם כבית פלסטין. האחוזה היא העתק של קפרה לה רוטונדה, וילה איטלקית רנסנסית מהמאה ה–16. החומה שמקיפה את הווילה היא העתק של "חומתה לה הפרדתה", חומה ישראלית מהמאה ה–21. האחוזה, שכוללת 280 דונם של כרמים ומטעים, שייכת למוניב אל־מסרי, מיליארדר פלסטיני (מיליארדר פלסטיני זה הסופר ועסקן של הערבים?).

אם תנסו לתאם ביקור עיתונאי אצל טייקון בן 86 משכם, בהתראה של יום, כשלא הרחק משם בני עמכם עוקרים עצי זית לבני עמו, ויש מגפה עולמית, והוא בקבוצת סיכון, ולכם אין תעודת עיתונאי, או רכב, סביר להניח שתניחו לכל העניין. או שכמו במקרה שלי, תמצאו את עצמכם שוב בהתקף חרדה על האופנוע של תומר הצלם.

נסענו בכביש 60 העמוס. בדרך, הבנתי ללבו של לוינסקי. הרי איך אפשר לכתוב אוטופיה על ארץ מקוטעת ומעורבבת, מולדת מזוגזגת ומתמזגת. בצומת תפוח אלה עם אלה עוצרים טרמפים, במוסך בחווארה פלסטינים מחליפים למתנחלים גלגל. שני שלטי חוצות זהים, לאותו טלפון Xiaomi סיני מעאפן, בשתי גדות של אותו הכביש, בשתי שפות שמיות קרובות, זו מול זו, וזה זר, ורחוק.

בעליות של הר גריזים נתגלתה בפנינו אחוזת אל־מסרי בשיא אונה. אך ככל שהתקרבנו לפסגת ההר, התקשינו לראות אותה. מפה לשם הגענו לשכונת השומרונים, ולא היה לי ברור אם אנחנו בכפר פלסטיני עוין, כפר דרוזי אוהד, או שאנחנו סתם בחולון. אז נכנסנו למכולת של איזה שומרוני טוב. במדף של השימורים מצאתי את "נפלאות המטבח השומרוני" בעריכת בנימים צדקה, בתיה צדקה ובת יפת צדקה. דיפדפתי בספר בשאפל ונתקלתי במתכון למרק כרוב פרווה ובפרק "שקשוקות ושונות". לפני שהלכנו אמרתי לשומרוני הטוב שאני כותב על ספר שניבא שב–2040 יהיה שלום בשכם. השומרוני הטוב צחק ואמר: "אם הוא כתב משהו על שלום בשכם הוא תמיד טעה". ואם הוא טעה בדיוק ההפך, זה נחשב שהוא צדק?

פאתי שכם. לא בדיוק עיר הגנים שראה בעיני רוחו הסופר מהמאה ה-19
תומר אפלבאום

לאחוזה לא הצלחנו להיכנס, לשכם אפילו לא ניסינו. כל מה שיכולנו לעשות זה לתצפת עליה מרחוק. עמדנו על פסגת הר גריזים. מגובה 881 מטר לא רואים בני אדם, רואים עמק בטון צפוף. חשבתי על עיר הגנים השכמית של לוינסקי וזעמתי על חוזה המדינה הנשכח. "בחייאת לוינסקי, מה, לא ידעתם שיש כאן ערבים? בטח ידעתם. ברנר דיבר על זה, חבר שלך אחד העם דיבר על זה, אתה ביקרת פה! איך לא ידעתם. עבדתם על הערבים, ועל עצמכם ועלינו, ועל 2040. פחד אלוהים לחשוב מה יהיה פה. אתה יודע, יש משפט שסבתא שלי ז"ל היתה אומרת, "זה שאתה לא רואה את הפרונקל שעל הגב התחתון שלך, לא אומר שאין לך גב תחתון" (סתם, אני המצאתי, לא רק לך מותר להמציא).

המשכנו לאתר הארכיאולוגי בהר גריזים. בשולי כביש הגישה עמדו אנשים בחולצות חומות וניכשו עשבים. הם נראו כמו אסירים בעבודות כפייה מסרט גנוז של האחים כהן. התברר שהם מובטלים שגויסו לרשות הטבע והגנים למשימות טבע ומורשת. היו שם ענבל משרקי, חיילת משוחררת מהקטמונים, אחמד (ג'מייקה) מאלקי, די־ג'יי מבית חנינא, ועידן גבע, מורה דרך וסוכן תיירות ממסילת ציון. "דווקא בשנה הקשוחה הזאת מצאתי פה תקווה", הסביר גבע. "אני עובד עם כל האוכלוסיות שיושבות בארץ ואנחנו דווקא עושים פה משהו ביחד שבעיניי הוא יפה וחיובי. הנה, די־ג'יי אחמד עכשיו מרקיד את ענבל, שזה נחמד".

***

ירח הדבש תם. יהודית ואלחנן עלו לספינה והפליגו צפונה מבלי לעשות עלייה. סוף מאוד לא ציוני לרומן הבדיוני העברי הראשון. אולי כי בסוף, יש אוטופיה ויש מציאות. ובמציאות לוינסקי הוא סוחר תבואה שנמצא בגלות, על רכבת ששקעה בשלג. כמה עמוק עוד צריך שנשקע כדי שנחזור לכתוב אוטופיות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות