תירגעו, אתם הורים טובים. אבל יש כמה דברים שכדאי להפסיק לעשות - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תירגעו, אתם הורים טובים. אבל יש כמה דברים שכדאי להפסיק לעשות

לכתבה
כוכבי. "הורים רבים מרגישים שהילדים באים על חשבונם. זה לא צריך להיות ככה" מגד גוזני

לא לעשות רק מה שהילדים רוצים, לא לנהל להם את החיים, לא לדעת בכל רגע מה הם עושים. הפסיכולוגית הילי כוכבי, שעומדת מאחורי רבי מכר בהדרכת הורים, מסבירה למה חשוב שהורים יהיו קודם כל אנשים מאושרים

78תגובות

הביפר של גברת ווטסון ציפצף בדיוק כשהורידה את הכביסה מהחבל. היא ניגשה ליומנה, כתבה "כביסה" ופירטה את הרגשות שפעילות זו עוררה אצלה: "שלווה ושעמום קל". ווטסון היא דוגמה פיקטיבית לאחת מ–909 נשים אמיתיות מטקסס, אמהות עובדות שהשתתפו במחקר של הפסיכולוג הישראלי־אמריקאי דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה. במחקר, שהתפרסם בכתב העת היוקרתי Science ב–2004, ביקש כהנמן לבדוק אילו מבין הפעילויות שמעסיקות נשים ביום־יום גורמות להן הכי הרבה אושר.

במקום הראשון ברשימה: סקס. אחריו: מנוחה. בין השאר, מופיעה במדרג גם פעילות הטיפול בילדים. באופן מטריד, היא דורגה במקום 16 מתוך 19. קצת פחות נורא מיחסים עם הבוס, אבל גרוע יותר מעבודות בית, קניות ובישולים.

המחקר עורר סערה גדולה. עד לרגע פרסומו חשבו כולם שילדים זה שמחה. והנה מתברר שרוב האמהות נהנות יותר לרחוץ כלים ולגהץ מאשר לשהות במחיצת ילדיהן. הלם.

מאז ניסו חוקרים ומומחים להרגיע את ההורים שסובלים מרגשות אשמה. זה לא שילדים לא גורמים לנו אושר, הסבירו, אלא שיש שני סוגים של אושר. כהנמן מדד הנאה, וילדים גורמים לנו אושר מסוג עמוק יותר, שקשור במשמעות ובסיפוק, אבל מה לעשות, הוא פשוט לא כל כך כיפי. זה נובע מכך שילדים נוטים לא לזרום עם הרצונות שלנו, וזרימה — האפשרות לשקוע לגמרי במה שאתה עושה — היא חלק מהותי מהנאה.

אבל ד"ר הילי כוכבי, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מציעה פרשנות אחרת למחדל האושר, כזו שקשורה לפעילויות שדורגו נמוך יותר מטיפול בילדים: קשר עם לקוחות ויחסים עם הממונים. הרבה הורים היום, אומרת כוכבי, "מתייחסים לילדים שלהם כאל לקוחות שהם אמורים לשרת ולהיענות לכל גחמה שלהם, או לחלופין, כאל מי שכפופים להם. שתי צורות היחסים האלה לא מהנות. אנחנו נהנים ממערכות יחסים הדדיות, ולכן, ככל שנראה יותר את ההורות כמקום של קשר, כך נצליח יותר ליהנות ממנה", היא פוסקת.

למערכת יחסים מיטיבה, אומרת כוכבי, יש רק מודל אחד: מצב של Win–Win, קשר שכולם מרוויחים ממנו. "קשר אמיתי לא יכול להיות סכום אפס, כלומר מצב שבו האחד מרוויח והשני מפסיד. אבל היום הרבה הורים חיים כך. הם מרגישים שהילדים באים על חשבונם, ולכן ההורות כל כך מתסכלת אותם. כהורה, אני עושה את מה שהילדים רוצים ובהכרח לא את מה שאני רוצה. לחלופין, אני כל הזמן מנהל את הילדים שלי וגם זה מוביל לתסכול. זה לא צריך להיות כך".

לא במקרה מופיע המחקר של כהנמן בספרה החדש של כוכבי, "הורים טובים, מדריך תיאורטי ומעשי להורים לילדים בכל גיל", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. ספרה הראשון, "המדריך הישראלי להורים", הוא מדריך מקיף לגידול ילדים, שכמעט כל הורה טרי מכיר. הוא נכתב עם פרופ' עמירם רביב, פורסם ב–2007 ונמכר במאות־אלפי עותקים. הספר החדש שם דגש חזק יותר על ההורים עצמם ועל רווחתם, מתוך תפיסה ברורה, שלפיה הורים לא מאושרים יתקשו לגדל ילד בריא בנפשו.

זו גם התפיסה שהנחתה את כוכבי בבחירת המסלול המקצועי שלה, שאותו התחילה בלימודי פסיכולוגיה קלינית של הילד, וסיימה, במעבר חד ולא טריוויאלי, בפסיכולוגיה חינוכית, שנחשבה אז, לדבריה, ליוקרתית פחות. "לפסיכולוג החינוכי יש השפעה רחבה יותר", היא מסבירה את הבחירה, "וזה תחום שממוקד בקידום הבריאות ולא בחולי". בנוסף, היא אומרת, "הפריע לי שהפסיכולוגית נכנסת עם הילד לבד לחדר וההורים המודאגים מחכים בחוץ".

כוכבי נותנת תוקף לכמה עקרונות בסיסיים של הורות טובה: חשוב להתפעל מהילדים, אבל לא מכישרונות ספציפיים (זה מעורר חרדה), חשוב להעניק להם תחושה שהעולם הוא מקום בטוח (על ידי נוכחות הורית, אבל לא נוכחות יתר) וחשוב לשמור על אווירה משחקית בבית (אבל גם על גבולות)

כוכבי הבינה שהעבודה הטיפולית שהיא רוצה לעשות היא עם ההורים ולא עם הילדים. "ההשפעה על הילד גדולה יותר פי כמה וכמה כשעובדים עם ההורים", היא אומרת. "אם אתה עוזר להורה להיות שמח וסבלני יותר, הילד ירוויח הרבה יותר מאשר אם אפגש איתו שעה בשבוע. זה גם תורם לרווחה של כל המשפחה, ולא רק לילד אחד".

"הורות מוצלחת היא מפתח מרכזי לבריאות נפשו של הדור הבא", כתב הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הבריטי ג'ון בולבי. המשפט הזה עורר בכוכבי השראה. "הספר נועד לשים זרקור על החלק שלנו, ההורים, בעיצוב דמותם של ילדינו", היא כותבת בספר, והתפקיד חשוב מאין כמותו לא רק לילדינו הפרטיים, אלא, כאמור, עבור הדור הבא כולו.

החדשות הטובות הן שזה לא מאוד מסובך להיות הורה טוב. הספר לא חושף סודות להורות מוצלחת שעליהם מעולם לא שמענו. התחושה המרכזית שעולה מהקריאה בו היא, שבסך הכל, אנחנו עושים את מה שצריך.

באמצעות תיאוריות פסיכולוגיות מוכחות מחקרית ותוך התבססות על ניסיונה הטיפולי רב השנים, כוכבי נותנת תוקף לכמה עקרונות בסיסיים שעומדים ביסודה של הורות מיטיבה. למשל, חשוב מאוד להתפעל מהילדים, אבל לא מתכונות או מכישרונות ספציפיים שלהם (זה מעורר חרדה), חשוב להעניק להם את התחושה שהעולם הוא מקום בטוח (על ידי נוכחות הורית, אבל לא נוכחות יתר), חשוב לשמור על אווירה חיובית ומשחקית בבית (אבל גם על גבולות) וחשוב לתמוך בוויסות הרגשי של הילדים (בראש ובראשונה על ידי ויסות עצמי של ההורה).

אם צריך לזקק את המסר למשפט אחד, הוא יהיה משהו כמו: הורות היא אחת המשימות החשובות ביותר שיש, אבל בבקשה אל תילחצו מזה, סמכו על האינטואיציות שלכם, בסך הכל אתם בסדר.

לאורך הספר כוכבי מזהירה מפני החיפוש אחר הורות מושלמת, "כי המושלם לא קיים והוא גם מעורר חרדה". ההכרה באי־המושלמות שלנו, ביכולתנו לטעות ובאפשרות הנצחית לתקן את הטעויות שלנו, היא אחד המסרים החשובים ביותר שאנחנו יכולים להעביר לילדים שלנו.

אבל המפגש איתה יכול בהחלט לעורר את הרושם של משפחתיות מושלמת. אנחנו נפגשות בחג הסוכות, בביתה שבנוה מונוסון, צמוד־קרקע עם חצר מטופחת, שסוכה יפה עומדת בה, ושגורם לי מיד להרגיש מוזר לגבי גידול ילדים בדירה בעיר. איכשהו, ידעתי שהיא תקבל את פניי עם כיבוד נדיב, ואמנם, על שולחן המטבח כבר חיכו צלוחיות עם מגוון פירות העונה, סוגים שונים של עוגיות מעשה ידיה ("ללא גלוטן"), ועוד שפע של חטיפים בריאים. היא אמא לארבעה (הגדולה בת 21, הקטנה בת שמונה), מלמדת קורס הורות בשלוש תוכניות MA בפסיכולוגיה חינוכית ומחזיקה קליניקה פעילה. את הספר כתבה לדבריה בתוך תשעה חודשים. "פתאום הבנתי שמצטבר אצלי הרבה ידע ותיאוריות, ושיש כאן משהו שצריך לצאת החוצה", היא אומרת.

אף על פי שמתייחסים להורות כאל מושג שהיה קיים מאז ומעולם, גם בטבע, הוא בעצם המצאה חדשה יחסית. "המונח נכנס למילון אוקספורד ב–1918", אומרת כוכבי, "לפני כן הוא לא היה קיים". אבל גם אחרי שהומצא, הוא לא היה שימושי עד לאמצע שנות ה–70. "העיסוק האינטנסיבי בהורות, שכולנו מכירים היום, התחיל רק ב–20–30 השנים האחרונות. עד 1975, המונח 'הורות' לא הופיע כלל בספרי הדרכה לגידול ילדים. מ–75' יש עלייה חדה בהתייחסות לחוויה של ההורה, ואז חיפשו את סוג מערכת היחסים שאנחנו צריכים לנהל עם ילדינו. במשך שנים רבות פרחה תיאוריית הסמכות ההורית. אני ממש בעד סמכות הורית, אי־אפשר בלעדיה, אבל זה לא מגדיר את ההורות".

בספר כוכבי מבחינה בין סמכותיות לסמכותנות. הורות סמכותית מאזנת היטב בין גבולות ברורים לבין חום ואהבה ומוכוונת לצורכי הילד, בעוד סמכותנות היא הורות שנתקעת רק במשימת הצבת הגבולות והחינוך. כשהמטוטלת נוטה בקיצוניות לכיוון החום וההכלה, מדובר בהורות "מתירנית", וכשחסרים גם חום וגם גבולות, זו כבר הזנחה. כמובן, כמות הזמן והאנרגיה המושקעים בהצבת גבולות קשורה גם למה שדורש כל ילד וילד, מסבירה כוכבי בספרה. "הדימוי הכי טוב בעיניי לסמכות הורית הוא גבולות של מדינה", היא אומרת. "מדינה חייבת גבולות, אבל את לא מאחלת לאף מדינה לחיות כל הזמן סביב גבולותיה. כשהגבולות ברורים יש אפשרות להתפנות לדברים אחרים".

יותר מסכים, פחות שמחים

אין ספק שחשוב להיות הורה טוב, אבל האם קריאה בספרים כמו זה של כוכבי באמת יכולה לשפר את ההורות שלנו? מאז שהתחלתי לסקר את תחום ההורות והמשפחה, אני קוראת ומראיינת המון בנושאים הללו. ובכל זאת, נראה לי שמה שמשפיע יותר על איכות ההורות שלי הוא מספר השעות שישנתי בלילה.

כדי להשיב על כך, כוכבי חוזרת למאמר מ–2011 של אלן קאזדין וסטייסי בלייז, מבכירי הפסיכולוגים בארה"ב, שקראו לפרמט מהיסוד את כל עולם הטיפול והמחקר הפסיכולוגי. "הם טענו שאמנם אנחנו יודעים לטפל מצוין בתחלואה נפשית, אבל אנחנו לא עושים את העבודה המרכזית שלנו, שהיא להפחית תחלואה נפשית באוכלוסייה", מסבירה כוכבי. "הם נותנים שם נתונים מטלטלים — איך התחלואה עולה בהתמדה, ברמה שכל אמריקאי שני יסבול מסימפטום פסיכיאטרי כלשהו במהלך חייו, שאחד מכל ארבעה אמריקאים סובל מסימפטום כזה בכל רגע נתון וכו'. וזה היה לפני עשר שנים כמעט, ברור שזה רק הולך ועולה מאז. הפתרון שהם מציעים הוא להפיץ ידע פסיכולוגי בדרכים אחרות — במדיה, בעיתונות, בטלוויזיה, בספרים, דרך רופאים, אחיות טיפת חלב, גננות ומורים. הפצת ידע בפסיכולוגיה היא הדבר שבוער בי", אומרת כוכבי. "אני חושבת שיש ידע שצריך לצאת החוצה. אני בהחלט מאמינה שזה עוזר להפוך הורים ליותר טובים".

יש המון ספרי הדרכה להורים, ולפעמים כל אחד מהם אומר משהו אחר. היה שבוע שבו קיבלתי שני ספרים. האחד עסק בחשיבות של גבולות מול ילדים והשני נקרא "הורים ללא גבולות". איך אמורים להתמצא בג'ונגל הזה?

"הדימוי הכי טוב בעיניי לסמכות הורית זה גבולות של מדינה. מדינה חייבת גבולות, אבל את לא מאחלת לה לחיות כל הזמן סביב גבולותיה. כשהגבולות ברורים, יש אפשרות להתפנות לדברים אחרים"

"זה נכון שיש שפע ושהמגוון עלול לבלבל. המטרה שלי הפוכה — להפחית חרדה, לסדר את העקרונות הבסיסיים והמוכחים, להשאיר מקום לאינטואיציות ההוריות ואפילו להעצים אותן". יחד עם זה, כוכבי מדגישה ש"אין באמת אלף גישות. יש סגנונות שונים — אמא אחת מניקה עד גיל שלוש ואחרת לא מסתדרת עם הנקה בכלל, וזה בסדר. אבל בדברים מסוימים יש נכון ולא נכון".

יש דברים פשוטים. למשל, העובדה שנוכחות הורית טובה יותר מאי־נוכחות. המחקר גם מפרט מה משמעותה של נוכחות — היכולת של הילד להרגיש בטוח (Safe), התחושה שלו שהוא חשוב, שרואים אותו כפי שהוא (Seen), החוויה שיש מי שמנחם אותו ( Soothed) והתחושה שהעולם הוא מקום מוגן (Secure).

"אני לא בעד כל מיני זמני איכות מתוחכמים וסדנאות יצירה של הורה וילד", אומרת כוכבי. "הנוכחות החשובה היא פשוט להיות שם. להיות זמין, להיות קשוב, להבין למה הילד בוכה ולהרגיע אותו. אלה דברים נורא פשוטים שקיימים בכל בית כל הזמן. הם לא דורשים כסף ולא שנפנה את עצמנו מכל העיסוקים האחרים שלנו".

כוכבי ממליצה, למשל, לנצל סידורים ופעילויות שאנחנו עושים ממילא כדי לבלות זמן ממוקד יותר (אבל לא מאולץ) עם הילדים. להזמין את אחד הילדים להצטרף לקניות במכולת, להציע לילד להכין ביחד עוגיות (אם ממילא התכוונת לאפות), לצאת להליכה משותפת במקום לבד וכו'.

למידה מרחוק בימי קורונה. "המסכים מייצרים קשב הישרדותי ומאוד לא בריא"
אייל טואג

"הגילאים המאוד־צעירים דורשים נוכחות אינטנסיבית, אבל לאורך רוב שלבי החיים ילדים לא צריכים נוכחות מהסוג הזה", היא מדגישה. "הם צריכים אותנו כמו שאנחנו צריכים את המטען של הטלפון. אנחנו שם בעיקר כעמדת תדלוק, הטענה, נוכחות שמאפשרת לילדים את החופש לחקור, להתנסות ולחוות. אנחנו לא אמורים להיות שם בתפקיד ההליקופטר שמגונן, צופה וחי בתוך כל רגע מהחיים שלהם".

"הורות הליקופטר" — מונח שמתאר הורים שחגים ללא הרף מעל ראשי ילדיהם, מחכים לרגע שבו הם יחוו קושי או יזדקקו לעזרה — מחלישה את הילדים, ועלולה אף לעורר דיכאון וחרדה בהמשך דרכם, כותבת כוכבי. זה נכון גם לגבי הורות "מפלסת שלג", שבה הורים צועדים לפני הילד ומסיטים מראש כל בעיה עוד לפני שהתרחשה.

במובן הזה, כוכבי מאמינה שהטלפונים הניידים מפריעים מאוד. "ילדים היום מדווחים להורים שלהם מה קורה בכל רגע ורגע. כמה הם קיבלו במבחן, מה הם אכלו, מה הם עשו, וזה טו מאץ' אינפורמיישן. אנחנו לא צריכים את זה. אנחנו חייבים ללמוד לייצר יותר מרווח".

למה זה כל כך מזיק?

"דבר ראשון, כי זה מתיש, גם את הילדים וגם את ההורים. כשאת יושבת בפגישה והילדים מתקשרים עשר פעמים בשעה, את לא יכולה להיות קשובה. החלק ההורי מאוד רוצה להיענות לזה. אם עכשיו אדע שהילד שלי קיבל ציון לא טוב במבחן, מיד ארצה לנחם אותו, אבל זה הזמן שאני אמורה להיות שם לעצמי. אנחנו יודעים ממחקרים שכשהקשב שלנו מתרוצץ אנחנו פחות שמחים".

בנוסף, אומרת כוכבי, "הילד לא לומד להתמודד רגע עם הרגשות שלו, לשמור לעצמו את החוויות. במקום זה, הם כל הזמן בדיווח, וזה הופך את התקשורת הפשוטה לפחות נוכחת. לכאורה יש פחות צורך, כי אנחנו מעודכנים, אבל זו לא תקשורת מלאה. אין בה קשר עין, אין ניואנסים של קול ושל רגש, אין חיבוק".

מה שאת אומרת מורגש ביתר שאת בתקופה הזאת, כי כבר אין לנו כמעט שעות בלי הילדים. את חושבת שיהיה שינוי בהורות בעקבות מה שאנחנו חווים עכשיו?

"קשה לומר. אני חושבת שיש פער גדול בין משפחות. סביבי קורים דברים מאוד טובים, אבל השאלה היא מה קורה במשפחות שהתשתית שלהן מראש מורכבת יותר. עבור הרבה מאוד ילדים, בית ספר ושגרה הם קרש הצלה". למען האמת, כוכבי מוסיפה לאחר מחשבה קצרה, המסגרות החינוכיות חשובות לכל הילדים. "העובדה שהכל עובר דרך ההורים עכשיו היא חיסרון. זה שם משקל כבד על ההורים, והילדים מקבלים מעט מדי".

דבר נוסף שמטריד את מנוחתה של כוכבי הוא השימוש במסכים, גם הוא כמובן גובר עכשיו. כוכבי איתנה בדעתה שהם מזיקים, במיוחד לילדים מתחת לגיל 10. "המסכים פוגעים בשמחת החיים של ילדינו", היא פוסקת בספר. "יותר מסכים — הילדים פחות שמחים".

כוכבי מבינה כמובן שמסכים הם חלק מחיינו, אבל אם תשאלו אותה, היא היתה מעדיפה לגדל ילדים בעידן שלפני המסכים. "המחקרים שאני מכירה מדברים על סוג קשב מאוד לא בריא, הישרדותי, שהמסכים מייצרים", היא מסבירה. "אפילו כשאנחנו קוראים את אותו טקסט מהמסך ומספר, הקריאה בספר מעוררת יותר אזורי דמיון, שפה ויצירתיות. כשהילד נחשף לסיפור אלקטרוני, הקשב שלו מיידי, הישרדותי, לא יצירתי ולא מתגמל. זה נכון שיש הבחנה בין טלוויזיה, שפחות מזיקה, לבין המסכים הקטנים. פעם חשבו ההפך, שמכיוון שהקטנים אקטיביים יותר, זה לטובה. אבל היום יודעים שזה לא נכון, האקטיביות מעלה קורטיזול ומעוררת את כל מנגנוני ההתמכרות הקיימים — עלייה בדופאמין, צורך הולך וגובר במסך, ההרגשה שמשהו חסר כשאין לך את זה — אלה סימפטומים של התמכרות וגמילה. בנוסף, הקטנים הולכים אחריך לכל מקום. ילדים הולכים לגן השעשועים ובסוף יושבים על ספסל עם הטלפון".

בספר כוכבי מצטטת את החוקרת האמריקאית ז'אן טוונג', שעקבה אחרי בני נוער מ–1976 ועד 2016, ומדדה את תחושת האושר והרווחה הנפשית שלהם. "סביב שנת 2012 רואים עלייה חדה בשיעורי הדיכאון והאובדנות", אומרת כוכבי, "וזה מיוחס חד־משמעית להרגלי הצריכה המוגברת של המסכים. המסך מייצר שקט להורים, והילדים כמובן אוהבים את זה, אבל זה המקום היחיד שבו ה–Win–Win פועל לרעתנו".

הניצחון הוא רק למראית עין, כמובן. "פעם היינו יושבים בתור לרופא וממתינים וקצת משתעממים, קצת מדברים או פותרים תשבץ יחד. היום, האבא יושב עם הטלפון שלו, והילד יושב עם הטלפון שלו. זה קודם כל פספוס של הזדמנות לנוכחות הורית. בנוסף, איבדנו את האפשרות להשתעמם". כוכבי מסבירה שיש לנו רשת מוחית מאוד חשובה, שנקראת "רשת ברירת המחדל". "היא מופעלת כשאנחנו לא עושים כלום, וידוע שהיא אחראית לתחזוקה של המוח", היא אומרת, "אבל המסכים לקחו מאיתנו את מצבי הכלום. אנחנו מנצלים כל רגע וזה לא עושה לנו טוב".

"המונח 'הורות' נכנס למילון אוקספורד ב–1918", אומרת כוכבי, "לפני כן הוא לא היה קיים". אבל גם אחרי שהומצא, הוא לא היה שימושי עד לשנות ה–70. "העיסוק האינטנסיבי בהורות שכולנו מכירים היום התחיל רק ב–30 שנה האחרונות"

בהנחה שאין בכוונתנו להשליך את הטלוויזיה, המחשב והטלפון מהחלון, הפתרון הוא להנהיג שימוש משפחתי מודע ומוגבל במסכים. ראשית, היא ממליצה לדחות ככל האפשר את חשיפתם הראשונית של הילדים למסכים, שנית, היא מעודדת את ההורים לא להשאיר את הילדים לבד מול המסך, אלא לחלוק איתם את המרחב הווירטואלי. בנוסף, היא אומרת, "כהורה, שאל את עצמך האם אתה חייב שהילד יהיה מול מסך עכשיו או שאפשר שלא. חשוב גם שיהיו כללים ברורים. למשל, אם יוצאים לארוחה אצל סבתא או במסעדה — להשאיר מסכים בבית".

נקודה נוספת שעשויה לעזור בעניין המסכים היא תיאום הנושא עם ההורים של החברים. אם בכמה בתים מונהגות אותן "שעות מסך", יש סיכוי טוב יותר שהילדים לא יחרגו מהן כשהם משחקים ביחד.

כשהילד משתטח על המדרכה

אחת המשימות החשובות ביותר של הורים, כותבת כוכבי, היא משימת הוויסות הרגשי. העניין הוא שכדי לסייע לפעוט שמשתטח על המדרכה בצרחות אימים כי לא קיבל ארטיק — עלינו קודם כל להיות רגועים בעצמנו.

בשביל חלק מההורים, המשימה הזאת קשה יותר. הורים שלא חוו הורות מיטיבה בילדותם, נוטים לשחזר את הדפוסים המזיקים מול הילדים שלהם. "הרבה פעמים, אנשים מחפשים לראות בעיניים של הילדים שלהם את הילד המפוחד שהם היו. יש מנגנון הזדהות עם התוקפן, והוא מאוד אכזר", אומרת כוכבי.

אז איך בכל זאת אפשר להשתחרר מהדטרמיניזם ולהיות הורה טוב, גם אם ההורים שלך לא היו כאלה? אחת הדרכים לעשות את זה היא ספרותית לא פחות משהיא פסיכולוגית: ללמוד לספר את סיפור חיינו. "כדי לא לשחזר את הדפוסים הרעים צריך להבין מה באמת היה בילדות שלנו, ולעשות את זה לא מתוך האשמה ולא מתוך כעס, אלא דווקא מתוך התבוננות חומלת וניסיון כן להבין את ההורים שלך. מרגע שמבינים את המניעים שלהם ומסוגלים לספר את הסיפור, נפתחת בפנינו האפשרות להיות ההורים שאנחנו רוצים להיות".

חמלה כלפי ההורים שלנו מאפשרת את השחרור מהכבלים?

"החמלה היא תנאי בסיסי, היא זו שפותחת אפשרויות, כי כל עוד אנחנו כועסים ומאשימים — אנחנו נעולים. אנחנו חייבים לאמץ מרחב להתבונן בחמלה, ואז כשאנחנו כבר נמצאים שם, זו היכולת לספר את הסיפור. המוח האנושי מאוד אוהב סיפורים ואינטגרציה".

לרעיון הזה יש גיבוי מחקרי. "יש כלי שנקרא 'ראיון התקשרות למבוגרים'. בראיון שואלים אדם על הילדות שלו וקובעים את סגנון התקשרותו כמבוגר. הממצא המדהים הוא שהדפוס שאותו אדם מקבל כמבוגר מצליח לנבא ב–85% איזה דפוסי התקשרות יהיו לילדיו אפילו אם הם עוד לא נולדו", אומרת כוכבי.

"ובתוך הכלי הזה, גילו שמה שבאמת מנבא את ההמשכיות זה לא הדפוס עצמו, אלא הקוהרנטיות של הסיפור", היא ממשיכה. "ככל שאדם מרוויח מודעות, כך גדל הסיכוי שהוא יצליח לא לחוש זעם נוראי כשהילד שלו מעצבן אותו".

אבל יש עוד פקטור שמשפיע על יכולת הוויסות של הורים, מלבד העבר שלהם, והוא — הילד שלהם. כוכבי מעלה נקודה חשובה ורגישה, לכאורה מובנת מאליה, אבל למעשה מאוד לא מדוברת: יש ילדים שקשה יותר להישאר רגועים מולם. בספר היא משתמשת במטפורת המזגן. מזגן אמור לווסת את מעלות החום בחדר. בתנאי מזג אוויר קיצוניים, המזגן צריך לעבוד קשה ולהשקיע אנרגיה רבה יותר בוויסות הטמפרטורה. "יש תינוקות וילדים שיותר מורכבים לוויסות ולגידול", היא אומרת בשיחה, והפעם משתמשת בדימוי של קליעה למטרה. "יש ילדים שהעיגול שצריך לצלוף לתוכו הוא נורא קטן ומדויק. אפשר לקלוע לתוכו, אבל זה דורש המון מאמץ. אלה ילדים שכל הזמן קשה להרגיע אותם וההורות נורא מאומצת. לעומתם, יש ילדים שעיגול הקליעה שלהם כל כך גדול, שאיפה שלא תקלע את החץ, הוא יבוא טוב".

ילדים שקשה להם לווסת את עצמם נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח סגנון התקשרות לא בטוח. "ועדיין, עם כל ילד אפשר להצליח", מבטיחה כוכבי, אבל מדגישה שחשוב להכיר בקושי האובייקטיבי של הורים לילדים המאתגרים. "מאוד חשוב שההורים ידעו להיעזר", היא אומרת, "כי אחד הדברים שמאוד מקשים עלינו זו הבדידות היחסית שבה אנחנו מגדלים ילדים. ככל שילד יותר מורכב, כך ההורה צריך יותר תמיכה. לא להיות לבד עם הקושי, להבין שזה שיש לי ילד יותר קשה לא אומר שאני הורה פחות טוב". הורים שיש להם יותר מילד אחד — כמו רוב הישראלים — חווים כמה סוגי טמפרמנט, ומבינים טוב יותר את אמירתו של וויניקוט ש"אמא לשמונה ילדים היא שמונה אמהות שונות".

"למעט בגילאים המאוד־צעירים, ילדים לא צריכים נוכחות מאוד אינטנסיבית שלנו. הם צריכים אותנו כמו שאנחנו צריכים את המטען של הטלפון. אנחנו שם כעמדת תדלוק, נוכחות שמאפשרת להם את החופש לחקור ולהתנסות"

"נכון, אבל ריבוי הילדים במשפחה גם הופך את ההורות הישראלית למורכבת", אומרת כוכבי. "אנחנו גם עובדים יותר מכל המדינות הדומות לנו. חופשת הלידה קצרצרה והניסיון להתכוונן לכל ילד וילד זה חתיכת דבר מורכב".

אילו אתגרים הוריים נוספים מיוחדים לחברה הישראלית?

"בשונה מאיתנו, אנשים שמגדלים ילדים בשווייץ או באיטליה, פשוט חיים את חייהם. הם לא עסוקים בשאלות אידיאולוגיות וקיומיות. כאן, אנחנו במצב חירום קבוע, אי־אפשר שלא להיות חלק מהשיח הזה. אנחנו בבייבי בום מתמשך".

כוכבי משוכנעת שזה מצב לא אידיאלי בלשון המעטה. "מדינה נורמלית אמורה להשאיר את כל עולם הילודה להחלטה של הפרט", היא אומרת, "כל אדם רשאי להחליט לעצמו".

הלחץ להביא ילדים לא נגמר גם אחרי הילד הראשון, כי מיד שואלים כבר על השני.

"נכון, אבל יש לזה גם צדדים טובים. מחקרים מראים שכשאנשים הופכים להיות הורים, הם מדווחים על ירידה ברמת האושר, אבל לא בכל המדינות זו אותה ירידה. בארה"ב נרשמה הירידה הדרמטית ביותר. בפורטוגל — הנמוכה ביותר. בישראל יש ירידה מתונה. יש פה אידיאולוגיה שתומכת בילודה, יש מעורבות קהילתית יחסית ומעורבות של המשפחה המורחבת. אנחנו יודעים לייצר את הכפר הזה, שדרוש כדי לגדל ילד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות