מצעירה אלמונית אצל גנץ, היא הפכה לשרה שמנהלת 30 מיליארד שקל

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצעירה אלמונית אצל גנץ, היא הפכה לשרה שמנהלת 30 מיליארד שקל

לכתבה
כהן. "ההורים שלי לא למדו באוניברסיטה, אפילו לא בתיכון. זה יצר אצלי תחושת נחיתות מסוימת" פאדי אמון

מירב כהן, שהפכה לשרה בגיל 36, אמורה היתה לקבל את תיק הגמלאים, ולהוביל משרד שגולת הכותרת שלו היא "שלישי בשלייקס". אלא שהדברים התגלגלו קצת אחרת. ראיון

227תגובות

זהו בוקר שמשי אידיאלי בכפר הדייגים של ג'סר א־זרקא. המפרצים הקטנים שולחים לקו החוף לשונות בגון טורקיז. דייג מתקן את רשתו. השחפים חגים מעל. אם יש תקומה ליישוב האומלל הזה, הרי שרצועת החוף שלו שלא־אחת הושוותה לסיני היא הסיכוי הטוב ביותר שלו להיוושע. אבל השרה לשוויון חברתי מירב כהן, שהגיעה לביקור מקצועי בג'סר, לא נסחפת ברוח האופטימית שנושבת מבתי הקפה הנשפכים לים. למעשה, בתי הקפה האלה הם בדיוק מה שמטריד אותה.

מצעירה אלמונית אצל גנץ, היא הפכה לשרה שמנהלת 30 מיליארד שקל

"למה אני לא רואה נשים שיושבות כאן?" שואלת כהן את המארח שלה מוראד עמאש, ראש המועצה. עמאש משיב שזה מקרי, עניין של עיתוי, וכי בשעות אחרות ביום גם נשות ג'סר מגיעות לחוף. כהן מסתפקת בתשובה הזאת, אבל רק לכאורה. אחר כך, במפגש אינטימי עם אקטיביסטיות מקומיות, שמעה מהן את האמת — אישה בג'סר אינה יכולה לשבת סתם כך בבית קפה.

"אתן הפמיניסטיות האמיתיות", אמרה להן השרה בהתרגשות גלויה. "כשמישהי שעשתה תואר במגדר באוניברסיטת תל אביב מדברת על פמיניזם זה כמעט לא חוכמה אל מול מישהי שנולדה למציאות כזאת ובכל זאת מגבשת תפיסת עולם ביקורתית ומנסה לשנות אותה מבפנים. זה מאוד לא מובן מאליו".

באותו מפגש גם מתחה קו זהיר בין הסביבה שבה פועלות אותן נשים לבין הסביבה שבה גדלה היא עצמה. מה לשרה תכולת העיניים מיש עתיד ולנשים המוחלשות מג'סר, שרבות מהן מוסללות לעבודות ניקיון במקרה הטוב ולפעמים צריכות לבקש אישור מהבעל אפילו בשביל לצאת לקופת חולים? בבסיס ההשוואה ניצבת האם. "אמא שלי עלתה ממרוקו, הבכורה מבין 13 אחים, התחתנה בגיל 17, הביאה בעצמה ארבעה ילדים ומעולם לא זכתה ללמוד", הבהירה כהן לאחר מכן. "בעברית שלה עדיין יש פה ושם טעויות. ודווקא מהמקום הזה, היא תמיד אמרה לי — 'את לא מבשלת', 'את לא מתחתנת בגיל צעיר', 'אל תביאי הרבה ילדים', 'תשקיעי קודם כל בעצמך'. גם זה לא טריוויאלי".

ממש ככה?

"ממש, באקסטרים. כשהייתי בהריון שלישי היא שאלה אותי אם אני בטוחה בקשר לזה. וכשהיא מבקרת אצלנו היא תמיד מוודאת שיובל (אדמון, בעלה — ה"ג) הוא זה שקם בלילה כדי שלא אהיה עייפה".

לפני כשש שנים פורסמה במוסף זה כתבה נרחבת אודות עולמן המסויט של הנשים בג'סר א־זרקא, היישוב העני הכלוא בין מעגן מיכאל לקיסריה. נשים אמיצות מתוך הכפר תיארו מציאות בלתי נסבלת של אלימות פיזית וכלכלית בממדים מבהילים; ניצול מיני בידי קרובי משפחה כדבר שבשגרה; נישואים פנים־חמולתיים שמביאים לשיעור חריג של מומים ומחלות גנטיות קשות בילדים; ומניעת גישה להשכלה, ולו בסיסית, המתבטאת בכך שנשים רבות בכפר אינן יודעות לקרוא ולכתוב אפילו בשפת אמן.

כהן בביקור בג'סר א־זרקא. "האתגר הכי גדול הוא לגרום לאנשים בחברה הערבית להאמין שזה לא מהלך ציני"
פאדי אמון

כהן, שקראה את הכתבה, מקווה לסייע להן דרך תוכנית ייעודית לקידום ג'סר שיזם משרדה, המתוקצבת ב–40 מיליון שקל בשלב הראשון. במפגש איתן מנתה כמה מצעדיה שמסתמנים כמו פתיחת מסגרות נוספות לגיל הרך, שיפור הנגישות לתחבורה ציבורית והקמת מרכז משפחה שיכלול יחידה למניעת אלימות. ביציאה משם אמרה כי "המפגש איתכן היה החלק הכי חשוב ביום הזה" והתחייבה לעמוד בקשר בקרוב כדי "לפרוט את זה לתכלס". בכניסתה לרכב נראתה מהורהרת. "הלוואי שנצליח, זה צובט בלב", אמרה לי.

מאוד, אבל ראית עד כמה עמוקות המצוקות. 40 מיליון שקל זה טיפה בים.

"קודם כל, אני מקווה שבסוף נגיע ל–80 מיליון. אבל אתה צודק, מה שאנחנו מביאים זה כסף קטן, דמי כיס. זו לא המשמעות העיקרית של התוכנית. הרעיון הוא לשחרר חסמים שתקועים בצנרת, פרויקטים שכבר הוחלט עליהם אבל מתמהמהים. המטרה שלנו היא לסנכרן בין המשרדים כדי להביא לשינוי מערכתי, תשתיתי, בסופו של דבר".

הרבה עבודת הפקה.

"נכון, התפקיד שלי זה להלחיץ את המערכת ולגרום לדברים לקרות. הרבה פעמים זה יוצר חיכוכים, כי כאילו מה את נדחפת? חינוך זה לא את, תחבורה זה לא את, רווחה זה לא את. אבל בסוף ככה גורמים לדברים לקרות. בסיפור של החברה הערבית מעורבים 21 משרדי ממשלה. זה וואחד אירוע".

טיפה בים

ואמנם, וואחד אירוע. כהן היא השרה הממונה על מימוש תוכנית החומש לחברה הערבית שגיבשה הממשלה בהיקף של כ–30 מיליארד שקל. זאת באמצעות הרשות לפיתוח כלכלי־חברתי לחברה הערבית, הכפופה למשרדה. כהן, שאת דרכה הציבורית החלה במאבק למען קשישים שנעקצו על ידי חברות טלמרקטינג, סימנה את המשרד לשוויון חברתי כיעד עם כניסתה לפוליטיקה בעיקר כדי לסייע לאוכלוסייה זו. היא כבשה אותו בגיל 36 בלבד, עוד בימי ממשלת נתניהו־גנץ, וכשקמה ממשלת השינוי חזרה לתפקיד באותו להט חדור לסייע לאזרחים ותיקים.

אולם מרגע שנסללה דרכה של רע"ם לקואליציה דרך אותה תוכנית רב־שנתית הפך המשרד השולי למדי שלה, שבגלגולו הראשון נקרא המשרד לענייני גמלאים וגולת הכותרת של פעילותו היתה מיזם "שלישי בשלייקס", לאחת מאבני הראשה של פיגומי הממשלה. במילים אחרות, כהן מחזיקה בקוד לכספומט שאפשר לראשונה השתתפות של מפלגה ערבית בשלטון. היא, מצדה, נחושה לפדות את הצ'ק ובינתיים נהנית מכל רגע. מאז הקמת הממשלה התארחה ביציע הכבוד באצטדיון של בני סכנין, השתתפה במערכון של הקומיקאי הקוויר חאפז מחרום והוזמנה כאורחת המרכזית לסיור מקצועי בג'לג'וליה, שם ממש חצצה בין מחמוד עבאס לאיימן עודה. האירועים האלה הם אולי בגדר אנקדוטות, אבל יש בהם כדי ללמד שכהן נעשתה דמות מחוזרת ואהודה בחברה הערבית — מראשי הרשויות הערביות שמתחרים על תשומת לבה ועד אזרחים מן השורה שפוגשים אותה בשטח ומכנים אותה ה"ווזירה", שרה בערבית.

איך מעבירים מיליארדים לרשויות הערביות, כשהשלטון המקומי נגוע בשחיתות? "נוודא שהכסף לא מגיע לארגוני פשיעה", אומרת כהן. "ראשי הרשויות מודעים בעצמם לבעיה. מסביב לשולחן אף אחד לא יגיד שפושעים לוחצים וחונקים אותו, אבל בחדרי־חדרים הם אומרים 'אל תעבירי כסף דרכנו'. זה אמיץ"

באוקטובר האחרון, כשהוועדה הבינמשרדית בראשותה הציגה את עיקרי תוכנית החומש, הכריזה כהן שזוהי "תוכנית בהיקף תקדימי והיסטורי". במונחים כלכליים גרידא, היא צודקת. התוכנית שיזמה ממשלת הליכוד בזמן כהונתה של השרה הקודמת גילה גמליאל היתה מהפכנית לשעתה, אך תוקצבה בכמחצית מהסכום (כ–16 מיליארד שקל). ואף על פי כן, כהן היא הראשונה להודות שגם הסכום המשודרג לא יכסה בור שנחפר במשך 75 שנה. "האם אחרי ה–30 מיליארד שקל האלה לא יהיו יותר פערים כלכליים־חברתיים בין החברה היהודית לחברה הערבית? לא, אני לא יכולה להגיד דבר כזה. אבל כן אפשר לעשות שינוי משמעותי וכזה שאפשר למדוד אותו. למשל, אם בסוף הכהונה של הממשלה הזאת נצליח להעלות כמה יישובים ערביים מאשכול 3 לאשכול 4 במדד הסוציו־אקונומי, זו הצלחה. האתגר הכי גדול שאני מתמודדת איתו בשנה האחרונה הוא לגרום לאנשים מתוך החברה הערבית להאמין שזה לא ציני. אני פוגשת המון אנשים סקפטיים. ראשי רשויות שבעי הבטחות שלא מאמינים שמשהו יקרה. ארגוני נשים שליוו נשים שנרצחו והתעייפו גם כן מהבטחות לשינוי. חוסר האמון הוא עצום. מאוד עצוב לראות את זה".

ואת? תמיד אופטימית?

"לא תמיד. אני זוכרת רגע מסיור בעראבה, שבו ראיתי את מצב התשתיות והכבישים ואמרתי לעצמי: אין סיכוי שנצליח לתקן כאן הכל. אז נקים מרכז תעסוקה, בסדר, אבל צריך פה ריסטארט. זה מסוג הרגעים האלה שאתה מסתכל ובאמת אומר, טיפה בים. אבל מה האלטרנטיבה? להרים ידיים זו לא תוכנית עבודה".

בג'סר א־זרקא מגולמת אחת הדילמות המרכזיות של כהן ביחס לתוכנית: האם להקצות את המשאבים ליישובים הערביים באופן שוויוני, או לחלופין לרכז מאמץ במספר מוגבל של יישובים שמצבם ירוד במיוחד אך יש להם מנועי צמיחה בעלי פוטנציאל (תיירות במקרה של ג'סר) ולחולל בהם שינוי דרמטי. "יש רצון לייצר הצלחות נקודתיות ואז להשתמש בהן כמודל שאולי ניתן לשכפל בעתיד. כשאתה משקיע רוחבית וסולל כביש בכל יישוב יש סכנה שדברים יתבדרו ברוח. זה דיון פנימי מאוד לא פשוט שמתקיים אצלנו במשרד. בינתיים ההחלטה היא ללכת על זה שוויונית, חוץ מנצרת ומג'סר א־זרקא שלהן הותאמה תוכנית נפרדת".

בביקור במועצת ג'סר, ראש המועצה עמאש פותח בסקירה גיאוגרפית של ג'סר ומתעכב על הגבול עם קיסריה, שתושביה הקימו סוללת עפר כדי לחצוץ בינה לבין היישוב הערבי השכן. רוב המצגת של עמאש נועדה לשכנע שהמצב ביישוב שלו קטסטרופלי. הוא מציג גרפים עם שורה של מדדים — מחלות גנטיות, עודף משקל, תמותת תינוקות, נשירת תלמידים — שבהם ג'סר מאפילה על יישובים אחרים באשכול החברתי־כלכלי שלה ובכלל. "אנחנו מקום ראשון בכול", הוא אומר בעצב.

עמאש גם מציג את הפרויקט האבסורדי שמותג בשם "צפון מערב קיסריה". בתקופת הממשלה הקודמת כפה משרד השיכון את תוכנית "מחיר למשתכן" על עיריית ג'סר וערך הגרלה לשיווק דירות מפוארות כ–100 מטר מקו החוף הבתולי בכמיליון שקל בלבד (לצד דירות נוספות שיימכרו בשוק החופשי). השכונה החדשה היתה אמורה לתת מענה למצוקת הדיור בכפר הצפוף והמתפקע, אבל עמאש התריע כבר אז שתושבי ג'סר לא יוכלו לעמוד אפילו במחיר המסובסד. ואמנם, לדברי עמאש רק 20 מבני המקום נרשמו להגרלה לצד 1,800 יהודים שעטו על ההזדמנות לקנות בית נופש להשקעה. ובינתיים, לפי רישומי העירייה ישנם 500 אנשים ללא קורת גג בכפר. כהן לא אדישה לחלמאות התכנונית, אבל לא יכולה להבטיח חלופה. "בסוף, אם אנחנו מרחיבים את היישוב ויוצרים עוד יחידות דיור ועוד בתים בתוך מערכת כל כך חלשה ומדממת מבפנים, אנחנו רק מחמירים את הבעיה", היא אומרת.

בואו לא נתייפייף

התשוקה של כהן לחברה הערבית לא נעלמה גם מעיניהם של פעילי ימין, וכשמתווסף לה גוון של פמיניזם, אלו נוטים לצאת מדעתם. לפני שבועות אחדים חנכה כהן גן "מודע מגדר", פרויקט משותף שלה ושל שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון שנועד להטמיע ערכים של שוויון מגדרי כבר בקרב פעוטות. מדובר בפיילוט שהחל השנה בתשע רשויות, חמש מהן ערביות. "פיתחנו תוכנית לימודים שתמנע הסללה של בנות ובנים ופשוט תאפשר לכל אחד להתפתח לאן שהוא רוצה", סיפרה כהן לעוקביה בטוויטר. איש התקשורת ינון מגל שיתף את הציוץ והוסיף הערה לעגנית ("תודה בנט") וכהן מיד הפכה מטרה למטח תגובות שטנה שבהן כונתה "פרוגרסיבית מטורללת", "פסיכופתית" ו"הזויה" — ואלו היותר עדינות שבהן. כהן, המעידה על עצמה כאדם רגיש וככזאת שחשוב לה שכולם יאהבו אותה, לא לקחה ללב הפעם. "אני גאה בזה, גם כשברשתות החברתיות קוראים לי 'שרת הערבים'".

כהן בין איימן עודה למנסור עבאס בסיור מקצועי בג'לג'וליה. "הניתוק בין החברה הערבית לחברה היהודית הרבה יותר חמור משדמיינתי"
מוחמד חליליה

לפני כמה חודשים היא הקימה "פורום מגדרי מייעץ של נשים בחברה הערבית", המורכב מנשות תקשורת, יזמיות חברתיות ופעילות פמיניסטיות ערביות. הוועדה המייעצת הזאת היא, לדברי כהן, אחד המרכיבים שמייחדים את תוכנית החומש שמשרדה מוציא לפועל. "לא היתה ראייה מגדרית ב–922 (תוכנית החומש שיזמה הממשלה בראשות נתניהו — ה"ג)", היא אומרת, "צריך לתקן את זה".

איך?

"אנחנו עוברות על כל פרקי התוכנית ומכניסות תוכניות מותאמות לנשים. לא רציתי שזה יסתיים בפרויקט אחד שמקצים לו 20 מיליון שקל. זה צריך להיות מוטמע בכל תחומי החיים. ג'סר זו הזדמנות טובה ליישום החשיבה הזאת כי שם זה אקסטרים, המקום הזה יכול להיות אבטיפוס של איך מושיטים יד לנשים ערביות".

את בטוחה? זה לא קצת פטרוני להחיל עליהן אמות מידה של כלל הנשים במדינת ישראל?

"אפשר לטעון נגדי: מי את, האישה הלבנה שבאה לתפוס תחת על נשים אחרות ממך ומטיפה להן איך לחיות את חייהן? זו שאלה של ליברליזם מול רב־תרבותיות. ובסוף אני ליברלית בתפיסת העולם שלי. אני יכולה לקבל את זה שיש אמונות ותפיסות עולם שונות, אבל עד גבול מסוים. האם הגבול הזה עובר בכך שלאישה אסור לשבת בבית קפה? שאסור לה לעבוד בתחומים מסוימים? שהיא לא משתתפת בדיונים במועצת העיר? הרי זה מתחיל שם ומסתיים באונס וגילויי עריות. זה מדרון חלקלק. בואו לא נתייפייף. לפעמים כשאני מגיעה לסיורים (ברשויות ערביות — ה"ג) מדברים איתי על הצורך להעלות את המודעות לבדיקות גנטיות לפני הריון. אבל אף אחד לא ישכנע אותי שילדה בת 14 מעוניינת להיכנס להריון. אני גם פוגשת את הנשים האלה, אני שומעת אותן".

לדברי כהן, מיפוי הצרכים שנעשה במשרדה העלה כי 34% מהנשים הערביות בישראל כמעט אינן מסוגלות לקרוא ולכתוב בעברית. לפי הנתונים, שני שלישים מהסטודנטים הערבים בישראל הן נשים, אך 43% מכלל הנשים הערביות כלל אינן משולבות בשוק התעסוקה.

דומה שיזמים ואנשי שטח בחברה הערבית זיהו מהן המסילות ללבה של השרה הממונה על התקציבים. בביקורה במונא, אקדמיה יישומית במאג'ד אל־כרום שמכשירה צעירים למקצועות ההייטק, הפגישו אותה מנהלי המיזם עם שתי נשים צעירות מבוגרות המסלול. אחת מהן, מהנדסת אוטומציה בחברת כתר, הציגה עצמה בתור "הדרוזית הראשונה שסיימה תואר בהנדסת מכונות". דבריה היו מנגינה לאוזני השרה. "ההורים שלי רצו שאלך ללמוד משפטים, כלכלה או רפואה אבל אני התעקשתי על הנדסת מכונות", סיפרה, "התגובות היו: מה תעשי שם? מה לך ולזה? מונא העצימה אותי, חיזקה אותי ונתנה לי כלים לפעול כאישה בעולם שהוא סופר־גברי".

כהן מתמוגגת. "מהנשים הערביות תצא המהפכה", אמרה לכתבים מכלי תקשורת ערביים שחיכו לה ביציאה משם. משם המשיכה לאולם האירועים "גני טמרה" שבו התקיים טקס הסיום של התוכנית "הזדמנות שנייה" המאפשרת לנשים בנות 40 פלוס לרכוש השכלה אקדמית. כ–30 בוגרות המחזור, נשים לא צעירות ורובן דתיות שזה עתה סיימו תואר ראשון, עונדות לגופן סרט אלכסוני שמתכתב עם תחרויות יופי, ומתגודדות לסלפי עם אורחת הכבוד. "עשיתן את זה כנגד כל הסיכויים", אמרה כהן בנאומה. "השכלה הגבוהה היא הדרך לעצמאות כלכלית וזה כמובן מגדיל את השליטה שלנו בחיינו, שזו זכות בסיסית של כל אדם".

רע"ם ביום בהיר

אבל מסעותיה של כהן בתוככי החברה הערבית לא כוללים רק טקסים מעצימים ופוטו־אופים עם נשים מעוררות השראה. ביקור במעון יום לאזרחים ותיקים בסכנין חשף צד אחר, אפור ומתסכל, במשימה שלקחה על עצמה. הוא התחיל בכך שמנהל המקום הטיח בה: "אני אומר לך את זה בפרצוף — המשרד שלך לא שם פה שקל, ההשקעה של המדינה מינימלית". כהן השיבה שלא היא אחראית לתקצוב אלא משרד הרווחה. ההמשך לא היה ממוקד יותר. אחד הדוברים ביקש מהשרה להנגיש טיפולי שיניים לאוכלוסייה המבוגרת בעיר, ראש המועצה ביקש שתפעל להקמת אודיטוריום וסינמטק והדיון הפך לבליל של אי־הבנות.

בעיה מהותית יותר נעוצה בכך שמימוש התקציבים לחברה הערבית עובר ברובו דרך העיריות, והרי חלקים נרחבים בשלטון המקומי נגועים בשחיתות. "אנחנו נעשה הרבה שימוש בספקים חיצוניים וחברות ממשלתיות כדי לוודא שהכסף מגיע לידיים הנכונות ולא לארגוני פשיעה", אומרת כהן. "לזכותם של ראשי הרשויות ייאמר שהם מודעים לבעיה ואפילו מבקשים עזרה. בפרונט ומסביב לשולחן אף אחד לא יגיד שפושעים לוחצים עליו וחונקים אותו, אבל בחדרי־חדרים הם אומרים לי 'אל תעבירי דרכנו', 'תעשי את הביצוע בדרך אחרת' או 'אם תביאי קבלן חיצוני אני לא אצא להפגין על זה'. זה אמיץ בעיניי".

גם עם עמיתיה בקואליציה לא הכל הולך חלק. כהן מדווחת על יחסי עבודה תקינים ואף פוריים עם מנסור עבאס, אולם בפרסומים שונים של העיתונאי מוחמד מג'אדלה דווח על חריקות שמקורן בכך ש"השרה כהן דואגת להתוות מדיניות שלא תמיד מסתדרת עם רע"ם". אנשי רע"ם לא השיבו לפניות מוסף הארץ בניסיון לברר את אופי חילוקי הדעות, אבל דומה שאלו נובעים מרצונם להיות יותר מעורבים בעבודה השוטפת ולקבל עבורה קרדיט הולם.

למוסף הארץ נודע כי בחודשיה הראשונים של הממשלה הביע עבאס תסכול מכך שכהן גוזרת קופונים תקשורתיים דרך פרסומים על פרויקטים והעברות תקציביות לחברה הערבית, באופן שמאפיל עליו. הוא אף תיקשר את אי־הנחת הזאת ליאיר לפיד, יו"ר מפלגתה של כהן, ולאחרונה נראה שהיא מקפידה מאוד בכבודו של יו"ר רע"ם. בהודעות לתקשורת מטעמה שעוסקות בחברה הערבית, לרוב מודגשת המעורבות שלו. כהן טוענת שלא מדובר בסיכום פורמלי. "חשוב לי לתת קרדיט, זה דבר הגיוני ונכון באופן גורף לכל שיתוף פעולה עם חבר בממשלה. לגבי מנסור, הוא עשה מהלך סופר־אמיץ ופורץ מוסכמות. אנחנו צריכים לעזור לו להוכיח לציבור שלו שזה משתלם".

בדופן ימין של הממשלה, כהן מתמרנת מול שרת הפנים איילת שקד, שקידום החברה הערבית לא נמצא בהכרח בראש מעייניה. "האירוע הכי קשה היה סביב מענקי האיזון לרשויות", מגלה כהן. "ברמה האישית אני אוהבת לעבוד עם שקד. היא סופר־רצינית ותקתקנית־על. אני גם מבינה את הרגישות והקושי שלה לבוא לראש עיר יהודי ולהגיד לו 'אני לוקחת ממך לטובת רשות ערבית'. צריך לייצר מצב שזה לא יבוא אחד על חשבון השני, ככל שניתן".

גם מול משרד החינוך העניינים מקרטעים. 9.4 מיליארד שקל, כשליש מתקציב תוכנית החומש, הוקצו לחינוך, ואמורים להיתרגם לבניית אלפי כיתות לימוד חדשות. אלא שהמשרד גורר רגליים ובינתיים מצבו של החינוך הערבי בשפל. לאחרונה פורסם כי ברע"ם רואים בשאשא־ביטון אחראית לסחבת, ומייחסים לה היעדר מוטיבציה לפעול למען החברה הערבית מתוך שיקולים פוליטיים. כהן לא התרשמה כך. "יפעת לא הציפה מולי דבר כזה ואנחנו עובדים טוב איתה ועם הצוות שלה. אבל כן, קשה עם משרד החינוך ולא רק בחזית הזאת. זה משרד מורכב ומסורבל".

זה יתפוצץ לנו בפנים

מירב כהן, 38, נשואה פלוס שלושה, נולדה וגדלה בירושלים. היא בת הזקונים של סעדיה וסולנג' (שולמית) שעלו ממרוקו והתיישבו בדירת סוכנות בעיר. אביה היה נהג אוטובוס וסולל כבישים, ואמה הקימה משפחתון לטיפול בפעוטות. כשמירב היתה בכיתה ה' עברה המשפחה למבשרת ציון, והיא נעשתה לראשונה מודעת למרכיב העדתי. "לילד אחד בכיתה שלי היה אבא שופט, לילד אחד היה אבא מנכ"ל, וההורים שלי לא למדו באוניברסיטה, אפילו לא בתיכון. זה יצר אצלי תחושת נחיתות מסוימת. התביישתי להביא הביתה חברות, התפדחתי כשההורים היו מדברים לידי במרוקאית".

בנעוריה פירסמה כתבות במקומונים ירושלמיים, כדי לצבור ניסיון שיקרב אותה ליעד הנכסף של שירות בגל"צ. כהן לא הסתפקה בכך, ולקראת מבחני המיון שיננה אנציקלופדיות שלמות של ידע כללי. החרשנות השתלמה, וכהן התקבלה לתחנה. תחילה שירתה כמפיקה ובהמשך עברה למחלקת החדשות וסיקרה תחומים כמו איכות הסביבה וצרכנות. דווקא השירות באחד ממעוזי האליטיזם של התקשורת, חולל אצלה שינוי תפיסה ביחס למוצאה. כהן נזכרת ברגע מכונן בהקשר הזה, כאשר הורי החיילים הוזמנו לביקור בתחנה. "ההורים שלי כמובן הגיעו, אבל אמא שלי לא העזה לפתוח את הפה. היא פשוט לא אמרה כלום לאורך כל היום. כאילו אין לה ביטחון לדבר מול שלונסקי כזה, או בניהו. היא נעשתה אילמת מרוב פחד לעשות טעויות, מפחד להביך אותי. הרגשתי כל כך רע. אבל זה גם היה אירוע חזק שעורר בי משהו".

"ככל שהתבגרתי, התחדדה אצלי ההבנה של איזו דרך עשו ההורים שלי — מאיפה הם התחילו ואיפה הם סיימו — וההערכה שלי אליהם גברה", היא ממשיכה. "אני לפעמים כועסת על מי שהייתי כילדה. התנהגתי במין כפיות טובה בזמן שהם קרעו את התחת בשבילי, השקיעו את הנשמה. היום אין דבר שיותר חשוב לי מאשר לרצות אותם ולגרום להם נחת. מערכת היחסים שלי עם המזרחיות התחילה בבושה והסתיימה בגאווה".

גנץ
דני שם טוב / דוברו

"אני לא אוהבת את עצמי בסיפור הזה", היא אומרת על המעבר מהמפלגה של גנץ ליש עתיד. "זה אחד האירועים הטראומטיים בחיי. בני הוא איש טוב שנתן לי הזדמנות, ואני עברתי לקבוצה אחרת בשעתו הקשה, בשפל שלו. אין דרך אחרת להציג את זה"

עם זאת, כהן מדגישה שבפטריוטיזם המזרחי שלה אין שום גוון לעומתי, מהסוג שמבטא דודי אמסלם עם אמירות כמו "כל הגזענים אשכנזים", "האשכנזים לא מבינים מה זה כבוד לאומי" וכיו"ב. "אמסלם מבייש את העדה שלנו", תוקפת כהן. "הוא מתיימר לייצג את עדות המזרח בצורה מאוד אלימה ובוטה שאין כלום בינה לבין התרבות שלנו, שהיא תרבות של כבוד. הוא לא מייצג אותנו בשום בצורה".

מטעמו של אמסלם נמסר בתגובה: "היחידים שמחליטים ויחליטו אם וכיצד אני מייצג אותם אלו הציבור הישראלי ככלל ומתפקדי הליכוד בפרט. גברת כהן, שמדלגת ממפלגה למפלגה על מנת לסדר לעצמה תפקידי שרה, ובוחרת במפלגות של שליטים כול יכולים שמשבצים אותה כמזרחית המחמד שלהם, ושכל האג'נדה שלהם בנויה על הדרת מזרחים ופגיעה במסורת ישראל — היא האחרונה שיכולה להטיף לי מוסר. היא בעצמה בושה לעדה כולה".

אחרי השחרור היתה כהן כתבת לענייני כלכלה ב–ynet והשלימה תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים ותואר שני במינהל עסקים ותכנון עירוני. ב–2004 מונתה לדוברת לעניינים כלכליים־חברתיים במשרד ראש הממשלה תחת אריאל שרון. בתחילת העשור שעבר היתה שותפה לגרעין שייסד את תנועת "התעוררות" בירושלים וכיהנה כחברת מועצה מטעמה. בהמשך שימשה מנכ"לית חברת אמון הציבור אבל את האשראי הציבורי שלה צברה בעיקר כמייסדת מטה המאבק בעושק הקשישים. מאבקה התמקד באותן חברות ששיווקו לקשישים מוצרים מיותרים במחירים מופקעים או גבו מהם תשלומים מופלגים בניגוד לחוק. בכך הפכה כהן מטרה להשמצות והטרדות, ששיאם בכך שמספר הטלפון שלה הודפס על גבי כרטיסי ביקור שמציעים שירותי ליווי.

ב–2013 התמודדה ברשימת התנועה של ציפי לבני ושובצה במקום התשיעי שלא הכניס אותה לכנסת. ב–2019 הצטרפה למפלגת חוסן לישראל שהקים בני גנץ ושובצה במקום ה–17 מטעמו ברשימת כחול־לבן המאוחדת. עם פיצול כחול־לבן והקמת ממשלת נתניהו־גנץ, מונתה לשרה לשוויון חברתי. כאשר הממשלה התפרקה ומפלגתו של גנץ נפוצה לכל עבר, הודיעה כהן כי היא חוברת ללפיד והוצבה במקום החמישי ביש עתיד. בראיון לידיעות אחרונות תיארה כהן את ייסוריה מהמהלך ("לא אכלתי, לא ישנתי, הנפש שלי התרסקה") ועד היום מדובר אצלה בנקודה רגישה. "אני לא אוהבת את עצמי בסיפור הזה. זה אחד האירועים הכאובים והטראומטיים שהיו לי בחיים. בני הוא באמת איש טוב, שנתן לי הזדמנות, ואני עברתי לקבוצה אחרת בשעתו הקשה. לא עזבתי אותו בשיא אלא בשפל שלו, אין דרך אחרת להציג את זה. אבל רציתי להמשיך בעשייה הפוליטית־חברתית והוא לא הותיר לי שום נתיב אפשרי".

למה את מתכוונת?

"נתניהו הוכיח מעבר לכל ספק שאין לו שום כוונה לכבד את ההסכמים ושהוא יעשה הכול כדי להתחמק ממשפט. הקושי שלי היה עם זה שגם בנקודה הזאת בני המשיך איתו במשא ומתן. ולא בתיאוריה. הכי קונקרטי שיש. שליחים כבר באו אליי עם נוסחים להפחתת הסמכויות של משרד המשפטים ובדקו אם אהיה מוכנה לחתום".

טעיתם כשנכנסתם לממשלה עם נתניהו?

"במבחן התוצאה — ברור. אני הבנתי למה לא היתה לנו ברירה אלא להיכנס, אבל אני חושבת שהיתה נקודה מוקדמת בהרבה שבה היה ברור שאין לנו מה לחפש שם. היינו צריכים להבין שעובדים עלינו ולצאת קודם".

גם את יכולת להתפטר.

"חבל שלא התפטרתי מוקדם יותר, בהחלט. אבל בסופו של דבר, כשהבנו סופית שנתניהו לא מתכוון להעביר תקציב, הבהרנו לבני שכבר אין לו רוב ושם זה נגמר".

סיפרת שבשיחה עם גנץ שבה הודעת לו שאת עוזבת, אמרת לו שקשה לך עם הכיוון הימני שתפסה כחול־לבן. למה התכוונת?

"היתה סיטואציה שבה הוא לא היה מוכן לשקול חבירה ללפיד ועל הפרק עמדה חבירה ל'ימינה'. ובנט של אז זה לא בנט של היום. זה בכלל לא אותו אירוע. מה גם שיש הבדל בין לשבת בקואליציה עם מישהו שחושב אחרת ממך ולעשות איתו פשרות, לבין להתפשר מראש. כשאתה רץ עם מישהו באותה מפלגה, אמורה להיות לכם זהות ערכית משמעותית. כשהבנתי שלא פוסלים חבירה ל'ימינה' החלטתי סופית לעזוב למקום שאני מרגישה איתו הרבה יותר נוח אידיאולוגית".

אבל זה לא היה רק עניין אידיאולוגי. עזבת אחרי אבי ניסנקורן, גבי אשכנזי, יזהר שי, אסף זמיר, רם שפע ומיקי חיימוביץ'. חשבת על הג'וב הבא וחילצת את עצמך מספינה שוקעת.

"גם אם הספינה הזאת היתה מצליחה לצוף, לא הייתי מסוגלת להישאר בה. להיות תחת ביבי — לא יקרה. להתאחד עם בנט — לא יקרה. ובהינתן זה שבני לא היה מוכן למשא ומתן עם לפיד, הוא לא הותיר אף שביב של תקווה. בני לקח את זה למקומות לא נכונים, לא רק בעיניי. אתה יכול לקרוא ל–13 איש אופורטוניסטים ואתה יכול לשאול מה גרם לנו להרים ידיים".

על לפיד, שהחזיר אותה למשרד שהוא בבת־עינה, יש לה רק מילים טובות. כך גם על ראש הממשלה בנט. "הוא סופר־מקצועי, ענייני, קשוב ונכון לשנות את דעתו כשמראים לו מידע סותר", היא אומרת. ככלל, כהן מרבה להרעיף מחמאות על שותפיה ומדגישה כמה היא נהנית בתפקיד ("אני שרופה על המשרד הזה"). נטישת עידית סילמן תפסה אותה בהפתעה ("היא היתה מהדוברים הכי אגרסיביים בימינה בעד ממשלת אחדות") והיא מביאה בחשבון שקִצה של הממשלה קרוב ("הערכתי מראש שתהיה לנו שנה"). שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת כדי להאריך את ימיה אינו על הפרק מבחינתה. "משהו עובר על איימן עודה", היא אומרת. "רמת הקיצוניות שלו לאחרונה הפתיעה אותי. בכל ראיון אפשרי הוא דורש שיאספו את כלי הנשק ולא יפקירו את החברה הערבית ואז קורא שלא להתגייס למשטרה. זו צביעות בעיניי. תחליט, אתה חלק מהמדינה הזאת או לא".

עודה מסר בתגובה: "הרשימה המשותפת המליצה פעמיים על גנץ אבל הוא, וגם מירב כהן, בחרו ללכת עם נתניהו. מבחינתה שקד, קארה, הנדל ואורבך הם לגיטימיים אבל אנשים שוחרי שלום אינם לגיטימיים. כך שהיא עצמה לא לגיטימית".

הסיור של כהן בגליל ממשיך לתחנה נוספת בסכנין. היא הוזמנה למרכז הצעירים של "אג'יק", ארגון שמציע שנה של התנדבות אזרחית לבוגרי תיכון מהחברה הערבית, שבמהלכה הם לומדים עברית, משפרים בגרויות, מקבלים הכוונה תעסוקתית ועוד. מבחינתה של כהן, שבמפגשיה עם צעירים ערבים מגלה עניין רב במיומנויות השפה שלהם ובחשיפתם לעברית, זהו ארגון שכדאי לטפח. "זה המקום הכי טוב לשים בו את הכסף", היא אומרת. גם הביקור באג'יק עמד בסימן מפגש עם נערות שיש להן חלומות גדולים. כהן יוצאת משם בתחושות מעורבות. "זה כל כך מעורר תקווה וכל כך לא ציני. מצד שני, מנהל אג'יק אומר ש–60% מבני הנוער הערבים מעולם לא פגשו נער יהודי. זה הזוי".

את מסתובבת כבר כמעט שנה בחברה הערבית. מה למדת עליה?

"שהניתוק בינה לבין החברה היהודית הרבה יותר חמור משדמיינתי. זה ממש יקום מקביל. הלכה למעשה אנחנו שתי מדינות. מנותקים. הם צורכים כלי תקשורת נפרדים, קוראים דברים אחרים. זה בלתי נתפס, כי אום אל־פחם זה פה מעבר לכביש וג'סר זה מטר מקיסריה. אם נטפל באי־השוויון הזה, זה יכול להיות מנוע צמיחה אדיר ולהועיל לכל המשק. ואם נזניח אותו, זה יתפוצץ לנו בפנים. אני לא אמכור פה חזון של 25 שנים קדימה. יש לא מעט מיואשים שחושבים שהכסף הזה יישטף בים של צרות. אבל חייבים לצאת לדרך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות