האם הגיע הזמן להפסיק לפחד ממזון מהונדס גנטית?

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם הגיע הזמן להפסיק לפחד ממזון מהונדס גנטית?

לכתבה
עגבנייה סגולה. עשירה בנוגדי חמצון, עם כמות כפולה מזו המצויה באוכמניות Boonchuay1970/Shutterstock.com

החששות מובנים, אבל היתרונות של ההנדסה הגנטית הולכים ונערמים

79תגובות

באחד מימי דצמבר הקרים נפגשתי עם קתי מרטין במעבדה שלה במרכז ג'ון אינס בנוריץ' שבאנגליה. מרטין, ביולוגית צמחים, חקרה עגבניות במשך כ–20 שנה, ונסעתי לפגוש אותה בגלל זן עגבנייה ספציפי שהיא יצרה: עגבנייה בוהקת בצבע סגול כהה, עשירה בנוגדי חמצון באופן חריג, עם כמות כפולה מזו המצויה באוכמניות.

מרטין, בת ה–66, חוקרת כבר זמן רב את האופן שבו צמחים מייצרים חומרים מזינים מועילים. העגבנייה הסגולה היא הראשונה שתיכננה, והיא מכילה יותר אנתוציאנין, תרכובת אנטי־דלקתית שקיימת בצמחים באופן טבעי. "לכל הצמחים העילאיים יש מנגנון לייצור אנתוציאנינים", הסבירה מרטין כשנפגשנו. "גם צמח העגבנייה מייצר אותם, בעלים שלו. פשוט הכנסנו מתג שמפעיל את ייצור האנתוציאנין בפרי". מרטין ציינה כי אף על פי שיש עוד זני עגבניות שנראים סגולים, אלה מכילים אנתוציאנינים רק בקליפה, כך שהיתרונות הבריאותיים שלהם מעטים. "אומרים לי, 'אבל יש כבר עגבניות סגולות'", אמרה מרטין. "אבל אין להן רמות כאלה של אנתוציאנין".

ומדובר בהבדל משמעותי. כשעכברים מועדים לסרטן הוזנו במזון שהכיל את העגבניות הסגולות של מרטין, תוחלת חייהם היתה ארוכה ב–30% מזו של עכברים שניזונו מאותה הכמות של עגבניות רגילות; הם גם היו פחות רגישים למחלות מעי דלקתיות. לאחר פרסום המאמר הראשון של מרטין, שהציג את התועלת האנטי־סרטנית של העגבניות שלה, בכתב העת האקדמי "Nature Biotechnology" ב–2008, התחילו הטלפונים מהעיתונים ומתחנות הטלוויזיה. "איזה סיקור!" אמרה. "ימים על גבי ימים פימפמו את זה! היתה המון התרגשות". היא שקלה לשווק את העגבנייה בחנויות או להציע אותה באינטרנט כמיץ. אבל מכיוון שהצמח הכיל שני גנים של לוע הארי — הסיבה שגורמת לעגבניות לייצר יותר אנתוציאנין — הוא מסווג כאורגניזם מהונדס גנטית (GMO).

הסימון הזה גורר שלל התחייבויות, לא רק בבריטניה אלא גם בארה"ב ובמדינות רבות אחרות. מרטין חשבה לייצר את המיץ בקנה מידה קטן, אבל רק כדי לקבל את אישור מינהל המזון והתרופות האמריקאי נדרש לה סכום של מיליון דולר. הוספת אישור של מחלקת החקלאות של ארה"ב עלולה להעלות את הסכום עוד יותר (מיץ עגבניות מוגדר "מוצר מהונדס גנטית" והוא מוסדר על ידי מינהל המזון, ומשום שלעגבנייה יש זרעים שיכולים לנבוט, הוא מוסדר הן על ידי המינהל והן על ידי מחלקת החקלאות). "זה נראה לי מגוחך", אמרה מרטין.

בסופו של דבר הגישה מרטין את המסמכים הנדרשים, אבל התהליך, והתיקונים שנדרשו לאחר מכן, ארכו כמעט שש שנים. "ה'מודל העסקי' שלנו הוא חברה זעירה שאין לה עובדים", צחקה מרטין. "מובן שמינהל המזון רגיל לארגונים הגדולים" — קונגלומרטים חקלאיים עולמיים כמו דאודופונט (DowDuPont) או סינג'נטה (Syngenta) — "כך שכאן את קצת בבעיה. כשהם אומרים, 'אנחנו רוצים קצת יותר נתונים בנושא', זה קל לתאגיד. בשבילי — זו אני שצריכה לעשות את זה! ואני לא יכולה פשוט לזרוק על זה כסף".

מרטין הודתה שכאשת אקדמיה היא לא התמקדה מספיק בהפצת העגבנייה לשוק (עמיתה ג'ונתן ג'ונס, ביולוג צמחים, נחלץ לעזרתה בסופו של דבר). אבל התהליך היה אטי גם משום שהעגבנייה הסגולה, אם תאושר, תהיה אחת ממעט מאוד פירות וירקות מהונדסים גנטית שנמכרים ישירות לצרכנים. פירות וירקות אחרים כאלה הם פפאיה מזן "קשת בענן", ששונתה כך שהיא עמידה בפני נגיף הרינגספוט; סוג של תירס מתוק; כמה סוגים של תפוחי אדמה מזן "רוזט"; ותפוח עץ "ארקטי", שפותח בקנדה ועמיד בפני השחמה.

היא גם עשויה להיות הגידול המהונדס גנטית הראשון שאנשים באמת רוצים. מאז הופעתם של הגידולים המהונדסים גנטית באמצע שנות ה–90, הם נותרו לא פופולריים במיוחד בקרב הצרכנים, שרואים בהם אמצעים מפוקפקים של החקלאות התאגידית.

"יש כל כך הרבה מטען סביב כל נושא ההנדסה הגנטית", אמרה מרטין. "אני לא מנסה להרוויח כסף. אני דואגת לבריאותם של אנשים! אבל הם רואים את זה כדוקטור פרנקנשטיין וכניסיון לשלוט בעולם".

בשלושת העשורים שמאז הופעתם של גידולים מאורגניזמים מהונדסים גנטית, רק מספר זעום מהם פותחו ואושרו למכירה, כמעט כולם מוצרים של חברות אגרוכימיות גדולות כמו מונסנטו (Monsanto). עם זאת, בתוך הקטגוריות שלהם, הגידולים המהונדסים גנטית השתלטו על חלק ניכר מהשוק. כ-94% מפולי הסויה הגדלים בארצות הברית הם מהונדסים גנטית, וכך גם יותר מ-90% מכלל גידולי התירס, הקנולה וסלק הסוכר, המשתרעים יחד על כ-688 מיליון דונם אדמה.

מצד שני ההתנגדות למזון מהונדס גנטית אכן רק הלכה והתבססה עם השנים. כמעט מחצית מכלל הקונים בארה"ב אומרים שהם משתדלים לא לקנות מזון מהונדס גנטית, ואילו מחקר של ג'ניפר קוזמה, ביוכימאית ומנהלת המרכז להנדסה גנטית וחברה באוניברסיטת צפון קרוליינה, מצא כי צרכנים מוכנים לשלם עד 20% יותר כדי להימנע מהם.

עבור רבים מאיתנו, הדחייה של רכיבים מהונדסים גנטית היא אינסטינקטיבית. "אנשים שלא מרגישים בנוח עם זה טוענים שזה לא משהו שיקרה בטבע אי־פעם", אומר אלן לווינוביץ, פרופסור לדת ומדע באוניברסיטת ג'יימס מדיסון. "עם הנדסה גנטית, יש תחושה שאנחנו משחקים באבני הבניין החיוניות של המציאות. אולי לא נסתייג מסידור מחדש של גנים, כפי שהטבע עושה, אבל לא נוח לנו לערבב אותם בין יצורים".

החשדנות שלנו עשויה לנבוע גם מהאופן שבו הוכנסו המוצרים המהונדסים לשוק. כשענקית החקלאות מונסנטו השיקה את היבול המהונדס גנטית הראשון שלה ב–1996 — פולי סויה עמידים בפני קוטלי עשבים — היא דרשה מהחקלאים לחתום על חוזים מגבילים לשימוש בזרעים. בשלב מסוים היה לחברה צוות של 75 איש שהיה מיועד אך ורק לחקירת חקלאים החשודים בשמירת זרעים — מסורת נהוגה של שמירת זרעים מיבול של שנה אחת לשתילה בשנה שלאחר מכן — והגשת תביעה נגדם בגין הפרת קניין רוחני.

התנגדות זו גברה משום שבגידולים המהונדסים המוקדמים — שהתמקדו בעיקר בעמידות בפני מזיקים וחומרי הדברה — לא היתה תועלת ישירה לצרכן. וברגע שהסנטימנט הציבורי התקבע היה קשה לשנות אותו, גם כשהתחילו לצוץ מוצרים מועילים יותר. אחד מהם, "אורז זהוב", יוצר ב–1999 על ידי שני חוקרים באוניברסיטה בתקווה להילחם במחסור בוויטמין A, מחלה פשוטה אך הרסנית שגורמת לעיוורון בקרב מיליוני בני אדם באפריקה ובאסיה מדי שנה, ויכולה גם להיות קטלנית. אבל הפרויקט נכשל בעקבות הפגנות של פעילים נגד הנדסה גנטית בארה"ב ובאירופה, שזרעו בהלה בקרב ממשלות ואוכלוסיות במדינות מתפתחות.

פפאיה קשת בענן. שונתה כך שהיא עמידה בפני נגיף הרינגספוט

"הכעס הגדול ביותר שחשתי אי־פעם היה כשארגונים שמתנגדים להנדסה גנטית השמידו שדות של 'אורז זהוב' בפיליפינים", אומר מארק ליינס, סופר ופעיל סביבתי שהפגין נגד גידולי הנדסה גנטית במשך יותר מעשור, וב–2013 התנער פומבית מהתנגדותו. "לראות יבול שהיה בעל פוטנציאל כה רב להצלת חיים מושמד — זה כמו שמתנגדי חיסונים יפלשו למעבדה וישמידו מיליון בקבוקונים של חיסון נגד קורונה".

בשנים האחרונות, עם הצטברות ההוכחות לכך שהגידולים המהונדסים גנטית הקיימים בטוחים לאכילה ואינם מזיקים מטבעם לסביבה, גם ארגונים סביבתיים רבים נסוגו בשקט מהתנגדותם. פיתוח התירס Bt, המכיל גן של בצילוס תרינגינסיס, חיידק עמיד בפני חרקים באופן טבעי ושחקלאים אורגניים מרססים אותו באופן שגרתי על גידולים, צימצם את השימוש בקוטלי חרקים ביבול ב–35%. חציל Bt העמיד למזיקים התקבל באהדה דומה בבנגלדש, שם אימצו החקלאים גם את "אורז הצלילה" העמיד בפני הצפות, זן שנועד לשרוד כשהוא שקוע במים עד 14 ימים ולא רק שלושה. בכל שנה מאבדות בנגלדש והודו כארבעה מיליון טונות אורז בגלל השיטפונות — כמות שמספיקה להאכלת 30 מיליון בני אדם — ומבזבזות כמות תואמת של קוטלי חרקים ועשבים, שחודרים אחר כך למי התהום.

אך ייתכן שממרחק קשה להתרשם מהיתרונות האלה, לעומת מה שנתפס בעינינו כ"מזון טבעי". זה נכון במיוחד משום שבעיני רבים מאיתנו, השימוש בהנדסה גנטית ונזקי החקלאות התעשייתית (מונוקולטורות, שהן שיטות עיבוד חד־זניות, שימוש יתר בקוטלי חרקים ועשבים) נותרו קשורים זה לזה. "בגלל האופן שבו הוצגו גידולי ההנדסה הגנטית לציבור — כמוצר תאגידי, המתמקד ברווח — כל הטכנולוגיה הוכתמה", אומר ליינס. "אנשים מבחינים בין הנדסה גנטית למונוקולטורה ולמערכת המזון הפגומה'. אבל זה לא חייב להיות ככה".

התפוח המורעל

החממה שבה מגדלת מרטין את העגבניות שלה צנועה באופן מפתיע: מבנה קטן ומלוכלך מעט, מלא צמחים מדובללים בעציצי פלסטיק. לרוב היא עסוקה בכמה פרויקטים במקביל, וכשהלכתי אחריה לאורך שורת השתילים, היא הצביעה על עגבנייה (לא מהונדסת) מועשרת בוויטמין D; על עגבנייה אחרת עם רמות גבוהות של רסברטרול, התרכובת נוגדת החמצון המצויה ביין אדום; ועל עגבנייה נוספת שפוסט־דוקטורנט אחד, יוג'ניו בוטלי, מנסה לשנות כדי לייצר סרוטונין, מוליך עצבי המשמש בתרופות נוגדות דיכאון. כששאלתי אם עגבניות נוגדות דיכאון הן הבאות בתור, מרטין משכה בכתפיה. "הוא משחק", אמרה. "הרבה ממה שאנחנו עושים זה משחק".

גם אם העגבניות מייצרות הסרוטונין היו אפשריות, הוסיפה, הן לא היו נמכרות בחנויות, אלא פשוט מתווספות לרשימת התרופות הביולוגיות ההולכת וגדלה: צמחים או חיידקים שהונדסו גנטית לייצר את המרכיב הפעיל בתרופות, ובהן תרופות לסוכרת, לסרטן השד ולדלקת פרקים. מרטין עצמה יצרה לאחרונה עגבנייה המייצרת לבודופה, התרופה העיקרית לטיפול בפרקינסון, בתקווה להפוך את התרופה לזולה יותר ונסבלת יותר (הגרסה הסינתטית של לבודופה עלולה לגרום לבחילות ולתופעות לוואי אחרות, והיא גם עולה כשני דולר ליום, יותר ממה שחלק מהחולים, במיוחד תושבי המדינות המתפתחות, יכולים להרשות לעצמם).

בהמשך השורה היה הדור הבא של העגבנייה הסגולה: זן כחול כהה־שחור בשם "אינדיגו", שאותו יצרה מרטין על ידי הכלאת העגבנייה הסגולה העשירה באנתוציאנין עם עגבנייה צהובה העשירה בפלבונולים, תרכובת אנטי־דלקתית המצויה בין השאר בקייל ובתה ירוק, וכך הפכה אותה לעשירה עוד יותר בנוגדי חמצון. עגבניית האינדיגו, שאף היא אורגניזם מהונדס גנטית, עדיין חדשה, ויתרונותיה הבריאותיים לא נבחנו, אבל מרטין מקווה שיהיו לה השפעות בריאותיות משמעותיות עוד יותר מאלה של העגבנייה הסגולה.

שני עציצים הלאה נעצרה מרטין ליד שתיל של עגבניות סגולות שאשכול יחיד של פרי עסיסי השתלשל ממנו. "הנה אחת נהדרת", אמרה מרטין, קטפה אותה בעדינות והסירה כמה גרגירים לבנים. "מעניין שלעגבניות העשירות באנתוציאנין יש גם חיי מדף ארוכים. אנחנו לא יודעים בדיוק מה הסיבה, אבל נראה שהן עמידות יותר לזיהום פטרייתי, שזה מה שגורם לעגבניות להירקב".

"יש הרבה מטען סביב נושא ההנדסה הגנטית", אומרת ביולוגית הצמחים קתי מרטין, שייצרה עגבנייה בעלת ערכים בריאותיים. "אני לא מנסה להרוויח כסף, אלא לדאוג לבריאות של אנשים. אבל הם רואים את זה כד"ר פרנקנשטיין וכניסיון לשלוט בעולם"

עם שינויים גנטיים בלתי צפויים כאלה, זה יכול להתפתח לשני הכיוונים. ב–1996 קבעו חוקרים כי פולי סויה המכילים גן מאגוז ברזיל עלולים לעורר תגובה אצל אדם אלרגי (פולי הסויה היו ניסיוניים ומעולם לא נועדו לשיווק). כמו כן, במקום להחזיק מעמד זמן רב יותר, העגבנייה של מרטין היתה יכולה להיות קמחית או מרה יותר. תיאורטית, היא גם היתה יכולה להיות מסוכנת. אילו היתה מרטין מוסיפה גנים המגבירים את ייצור הסולנין — כימיקל רעיל המיוצר על ידי צמחים ממשפחת הסולניים, ובהם עגבניות ותפוחי אדמה — הפרי שהיה מתקבל היה עלול להיות קטלני.

למי שתוהה, טעמתי את עגבניית האינדיגו והעגבנייה הסגולה של מרטין, ועד כה לא היו לכך השפעות מדאיגות, לפחות לא כאלה שהצלחתי לזהות. אבל אני לא יכולה לומר בוודאות, כמובן. מה קורה אם לירקות מהונדסים גנטית יש השלכות מושהות או לא צפויות על בריאותנו? משהו שאין באפשרותנו לצפות או לבדוק בקלות, או אולי אפילו לזהות עד שזה מאוחר מדי?

החשש מהשפעות בלתי־צפויות כאלה, מה שקוזמה מכנה "אי־ידיעה", הוא אולי הדאגה הגדולה ביותר של הצרכנים במה שנוגע לגידולים מהונדסים גנטית. אחרי הכל, ידוע שאינטראקציות גנטיות הן מורכבות. רק לעתים רחוקות הוספת גן חדש — או פשוט שינוי האופן שבו מווּסת הגן (כלומר, מידת פעילותו) — משפיעה על דבר אחד בלבד. כמו כן, ההבנה שלנו את האינטראקציות האלה ואת השפעותיהן מתפתחת כל הזמן. מייגן וסטגייט, מנהלת "פרויקט ללא הנדסה גנטית", התייחסה לנקודה זו. "כל מי שמתמצא בגנטיקה יודע שיש הרבה דברים שאנחנו לא מבינים", אומרת וסטגייט. "אנחנו תמיד מגלים דברים חדשים או מגלים שדברים שחשבנו הם לא ממש נכונים". צ'רלס בנברוק, מנהל ברית המחקר לבריאות הרטלנד, מציין גם כי כל השפעה בריאותית פוטנציאלית של הנדסה גנטית תהיה חזקה יותר במזונות מלאים — בירקות שאנחנו צורכים בצורתם הגולמית, ללא עיבוד ובכמויות גדולות — מאשר במרכיבים כמו סירופ תירס.

למרות זאת, גנטיקאים של צמחים נוטים לא לחשוש יותר מדי מסיכוני ההנדסה הגנטית, כל עוד השינויים נעשים בזהירות מסוימת. כפי שהראה דוח של האקדמיה הלאומית למדעים ב–2016, גידולים מהונדסים גנטית הם בטוחים בדרך כלל, אם כי קיימת אפשרות תיאורטית של השפעות קלות.

אבל החשש המוחצן שלנו מפני הנדסה גנטית משקף משהו עמוק יותר: העובדה שרובנו לא ממש מבינים איך הגנים עובדים. כפי שציינו כמה מדענים שעמם דיברתי, גן הוא רק קבוצה צרה של הוראות ביולוגיות, שרבות מהן מופיעות במגוון רחב של מינים. הגן של לוע הארי בעגבנייה של מרטין, למשל, ידוע כגורם שעתוק: מעין כפתור עוצמה שמווסת את הכמות של חומר מסוים שיפיק גן כלשהו. אותו חומר יכול להיות אנתוציאנין, או שהוא יכול להיות רעל מסוכן, אבל הכפתור עצמו הוא לא הבעיה, וגם לא התהליך שבו הוא התווסף. "עבור רוב האנשים, החרדה סביב הנדסה גנטית כמעט לחלוטין אינה קשורה להבנה של מה שקורה ברמה מדעית", אומר לווינוביץ. "אבל זה בעצם מקשה את ההתמודדות עם החרדה, ולא מקל אותה".

זה נכון במיוחד בכל מה שקשור לאוכל. לא משנה אם אנחנו באמת מבינים מאין מגיעים הפירות והירקות שלנו, אומר לווינוביץ, אנחנו חושבים שאנחנו מבינים — ואנחנו מוטרדים כשזה משתנה. המונח הפילוסופי שמתאים כאן הוא ערפול אפיסטמי. "כשאתה חושב שאתה יודע איך משהו עובד, או מאין הוא מגיע, זה מנחם", הוסיף. "אז כשאתה שומע שתפוח עבר שינוי גנטי, אתה חושב, מה זה אומר? זה יוצר ניכור".

עבור צרכנים רבים, אומר לווינוביץ, המילה "טבעי" הפכה לכלל אצבע: קיצור דרך מנטלי להחלטה אם משהו הוא טוב או בטוח. "אנחנו שומעים את זה כל הזמן, ולרוב זה נכון. למה יש לנו כאבים כרוניים? כי לא נועדנו לשבת שעות ליד שולחן. למה צבי הים לא מתרבים? בגלל האור המלאכותי שהכנסנו לחופים. זו לא השקפה עקבית כל כך, יש כל מיני דברים לא טבעיים שאיש אינו מודאג מהם, כמו נטפליקס וחדרי שירותים בתוך הבית — אבל זה הפך לשם קוד של העולם הזה שאנחנו מרגישים שאיבדנו".

בפועל, כמובן, כמעט כל מה שאנחנו מגדלים ואוכלים היום עבר שינוי דנ"א נרחב. במשך אלפי שנים, חקלאים שגילו שגרסה אחת של צמח — בדרך כלל מוטציה גנטית אקראית — היא חסונה יותר, מתוקה יותר או שיש לה זרעים קטנים יותר, היו מכליאים אותה עם גרסה אחרת שהניבה יותר פירות, למשל, בתקווה להפיק את שני היתרונות. אבל התהליך היה אטי. שינוי פשוט של צבע העגבנייה מאדום לצהוב תוך שמירה על תכונות אחרות שלה היה עלול לארוך שנים של הכלאות. ועגבניות הן מהמקרים הקלים יותר. יצירת שינוי קל בדובדבן באמצעות הכלאה, נאמר לי, עלולה לארוך עד 150 שנה.

האטיות הזאת מרגיעה את אלה שחוששים מהנדסה גנטית. "יש תחושה שכן, הדברים האלה עברו שינוי", אמר לווינוביץ. "אבל השינוי נמשך זמן רב מאוד, כמו השינויים בטבע".

סלק הסוכר. 90% מהגידולים של הזן מהונדסים גנטית

אלא שהדרך שבה מתחוללים שינויים בטבע היא גם אקראית ביותר. לפעמים צמח ירכוש תכונה אחת על חשבון תכונה אחרת. לפעמים השינוי הוא בעצם לרעה. ואותו הדבר לגבי הכלאה חקלאית. לא רק שאין דרך לקבוע אילו גנים ישתמרו ואילו יאבדו, בתהליך מוכנסים גם שינויים לא רצויים. המונח הטכני לכך הוא "גרירה בתאחיזה" (linkage drag): כל הגנים הלא־מכוונים, והלא־ידועים, שנגררים במהלך האבקה הדדית, כמו דגים ברשת. מגדלי פירות יער מסחריים השקיעו עשרות שנים בניסיון ליצור גרסה מבויתת של פטל שחור באמצעות הכלאה, אך לשווא: טעמם של הפירות חסרי הקוצים היה גרוע יותר, הם כמעט לא הניבו פרי או שפיתחו בעיות אחרות. זו גם הסיבה שהיענות לצורכי החקלאות המודרנית — גידול פירות וירקות שניתן לשגר למרחקים ארוכים ולהחזיק בחנות ובבית במשך יותר מכמה ימים — יכולה להביא ליצירתם של עגבניות בטעם קרטון או תותים שאינם מתוקים כבעבר. "בהשבחה קונבנציונלית אתה בעצם טורף את חפיסת הקלפים הגנטית", אמר המנהל החקלאי טום אדמס. "לעולם לא תעביר רק את הגן שאתה רוצה".

בשנים האחרונות כלים להנדסה גנטית כמו קריספר (CRISPR) מציעים דרך לעקוף את חוסר הדיוק הזה ומאפשרים לזהות אילו גנים שולטים באילו תכונות — כמו צבע, חוסן, מתיקות — ולשנות רק אותם. "זה הרבה יותר מדויק", אומר אנדרו אלן, ביולוג צמחים מאוניברסיטת אוקלנד. "במקום להטיל את הקוביות, אתה משנה רק את הדבר שאתה רוצה לשנות. ואתה יכול לעשות את זה בדור אחד במקום בעשרה או בעשרים".

בשנה שעברה קבעה מחלקת החקלאות האמריקאית כי צמחים שעברו עריכות ציסגניות פשוטות — שינויים בדנ"א של הצמח עצמו, כאלה שניתן ליצור, באופן תיאורטי, במשך שנים של הכלאה מסורתית — לא יהיו כפופים לאותן תקנות כמו גידולי הנדסה גנטית אחרים. ויש כאלה הטוענים שהגיע הזמן לבחון מחדש גם את הרגולציה על גידולי ההנדסה הגנטית, במיוחד כשמדובר במגדלים קטנים כמו מרטין. מבחינת הרגולציה, אמר אלן, כל גידולי ההנדסה הגנטית מטופלים באופן שווה, בלי קשר לשינוי ולקנה המידה שלו. "בין אם אתה תאגיד שרוצה לשתול מיליוני דונמים של תירס עמיד למזיקים או מישהו שיצר עגבנייה קטנה ומקסימה שיכולה להציל חיים, זה אותו תהליך", אמר. אלן ציין כי הפרויקט הנוכחי שלו, התפוח האדום, מכיל גן יחיד שנלקח מתפוח הבר שמגביר את נוגדי החמצון שלו. "זה שינוי בסיכון נמוך במיוחד", אמר. "אנחנו פשוט לוקחים גן מסוג תפוח אחד ומכניסים אותו לתפוח אחר. אבל זה עדיין, בפירוש, אורגניזם מהונדס גנטית".

המדיניות היא בחלקה המשך מימיה הראשונים של ההנדסה הגנטית, כשהידע על התהליך והשפעותיו היה מצומצם יותר. אך היא נמשכת, בין השאר בגלל קמפיינים סוערים נגד הנדסה גנטית. אריק וורד, מנכ"ל משותף של חברת הטכנולוגיה החקלאית אג־ביום (AgBiome), טוען שהמצב "תקוע בלולאה סגורה". לדבריו, "אנשים חושבים, טוב, אם יש כזאת מערכת רגולטורית נוקשה, זה בטח ממש מסוכן. ככה שזה מזין את עצמו".

מבחינת מרטין, הדבר יצר מלכוד 22 מוזר. חנויות חוששות להחזיק מוצרים כמו עגבניות מהונדסות גנטית כי הן חוששות שהצרכנים ידחו אותן. מגדלים ועסקים חוששים להשקיע בעגבניות כאלה מאותה הסיבה. הנדסה גנטית, מציין וורד, הפכה לנגישה הרבה יותר מאז הופעתם של הגידולים המהונדסים הראשונים בשנות ה–90. "אבל זה הפך למין דבר כזה שרק חצי תריסר חברות בעולם יכולות להרשות לעצמן לעשות, כי הן צריכות להתמודד עם כל הרגולציה הזאת". הוא שתק לרגע. "זה אירוני. הפעילים שהתנגדו לראשונה לשימוש בהנדסה גנטית עשו זאת כי הם לא האמינו בתאגידי חקלאות גדולים. אבל התוצאה כעת היא שרק חברות גדולות יכולות להרשות לעצמן לעשות זאת".

לאהוב ברוקולי

כמה ימים לפני הנסיעה לנוריץ' הצטרפתי למרטין בכנס "מזון העתיד" של החברה המלכותית בלונדון, סדרת הרצאות בנושא הנדסה גנטית בחקלאות. פגשתי שם את הייבן בייקר, מייסד חברה בשם פיירווייז, שהוקמה במטרה ליצור פירות וירקות שערוכים גנטית אך אינם מהונדסים. "אני לא חושב שנוכל לשנות את דעתם של אנשים לגבי שימוש בהנדסה גנטית", אמר בייקר. "אבל עריכת גנים היא דף חדש. ואולי גידולי ההנדסה הגנטית יוכלו לבוא בעקבותיהם".

בהרצאתו ציין בייקר כי ישנם מאות סוגים של פירות יער בעולם. אבל מתוכם אנחנו אוכלים רק ארבעה: תות שדה, פטל, אוכמניות ואוסנה. יש סיבה לכך שהזנים האחרים מגיעים אלינו רק לעתים רחוקות. לפעמים הפרי נרקב בתוך ימים לאחר הקטיף (פטל אדום מערבי), או שהצמח מניב פירות רק כמה שבועות בקיץ (מין של פטל מטפס). לפעמים הצמח אינו מפיק פירות רבים כלל או שהוא קוצני מדי או משתרע על שטח נרחב מדי ומצריך השקעת מאמצים ניכרים בקטיף.

החסרונות האלה משפיעים על התזונה שלנו. רק 10% מהאמריקאים אוכלים את הקצבה היומית המומלצת של פירות וירקות בארה"ב, ובני נוער אוכלים אפילו פחות. וזה לא משום שהסטנדרט גבוה במיוחד: בשנה שלמה, האמריקאי הממוצע צורך רק כמה ראשי ברוקולי. "אז איך נשנה את זה?" שאל בייקר. "אנשים כבר יודעים שהם אמורים לאכול ירקות. הם פשוט לא עושים את זה. אבל אם נוכל להשתמש בעריכת גנים כדי להפוך את הברוקולי למעט פחות מר, אולי אנשים — ובעיקר ילדים — יאכלו ממנו יותר וכך יקבלו יותר סיבים ויותר ויטמינים. מה שעשוי לחולל שינוי בבריאות שלהם בטווח הארוך".

"חשתי כעס רב כשארגונים שמתנגדים להנדסה גנטית השמידו שדות של 'אורז זהוב' בפיליפינים", אומר הסופר מארק ליינס, שהפגין נגד גידולי הנדסה גנטית במשך יותר מעשור, וב–2013 התנער פומבית מהתנגדותו. "זה כמו שמתנגדי חיסונים יפלשו למעבדה וישמידו מיליון בקבוקונים של חיסון נגד קורונה"

זמן לא רב לאחר הכנס טסתי לצפון קרוליינה להיפגש עם בייקר ושותפו, טום אדמס. לקראת הביקור שלי הכין ריינר דוגמאות מ"פרויקט ירקות הסופר־פוד" של החברה, שאותו תיאר כיצירת "משהו שהוא בעצם חסה אבל בריא יותר". בייקר אמר שאמריקאים המנסים לאכול בריא מזמינים הרבה סלטים, אבל כמחצית מהסלטים עשויים מחסה אייסברג או מחסה רומית, המכילות מעט חומרים מזינים ומעט מאוד סיבים. "אם אפשר יהיה להחליף את העלים הריקים האלה בעלים בריאים, זה יהיה שיפור תזונתי גדול", אמר. הבעיה היא שאף אחד לא ממש אוהב את הטעם של ירקות בריאים. "את רוצה לנחש מה שיעור הקייל משוק ירקות העלים?" שאל בייקר בשלב מסוים. "למיטב הבנתנו, מדובר בכ–6.5%. והבעיה היא שקייל הוא מזון בריא ביותר. הוא עשיר מאוד בסיבים ובמיקרונוטריאנטים: ויטמינים ומינרלים. אבל אנשים לא אוהבים לאכול אותו".

באופן תיאורטי, עריכת גנים עשויה לשנות את זה. חלופת החסה הראשונה של פיירווייז, עלי חרדל, שייכת למשפחת הקייל, הסביר ריינר, והיא בעלת ערך תזונתי טוב יותר. אלא שהעלים האלה חריפים ביותר, תכונה שהחברה מקווה לצמצם. לצורך הטעימה הניח ריינר שני סוגים של עלי חרדל שעברו שינוי גנטי. הראשון היה מקסים ביופיו: עלה ירוק כהה בעל עורקים אדומים, כמו מנגולד מיניאטורי. הגרסה הערוכה היתה טעימה במיוחד — מושלמת לסלט — אבל כשריינר דיבר עם חוקרי צרכנים, הם התלוננו שהעלים אדומים מדי ("זה בסדר שיש מעט אדום, כמו בסוגים מסוימים של עלי חסה", הסביר ריינר. "אבל אנשים מצפים שרוב מה שהם רואים בשקית יהיה ירוק").

הזן השני היה מוכר יותר: עלה מסולסל גדול, ירוק בהיר. גם הגרסה הזאת היתה חריפה ביותר, כמעט בלתי אכילה. כרסום של קצה העלה בלבד פתח לי את הסינוסים כאילו אכלתי ווסאבי. "התרכובת שטעמת נקראת אָליל איזותיאוציאנט (allyl isothiocyanate)", אמר ריינר כשמחיתי את עיניי הדומעות. "היא נוצרת רק כשלועסים אותה. הצמח מכיל הן את האנזים והן את התרכובת שממירה אותו — אבל הוא מחזיק אותם בנפרד. כשלועסים אותו, הם משתלבים ויוצרים טעם שדומה לחזרת. לכן יש לך את ההשהיה הקטנה הזאת כשאת נוגסת בו לראשונה, לפני שהוא צורב אותך".

לשם השוואה, הגרסה הערוכה גנטית היתה מענגת עד בלתי מורגשת כמעט: עדינה מתוקה כמעט, בעלת מרקם נעים וגמיש. יש לה גם יתרון שהיא נראית יותר כמו חסה רומית, ועם ממדיה הגדולים יותר והסלסול הרב יותר של העלים היא עושה עבודה טובה יותר, כדברי ריינר, ב"מילוי הצלחת". הגרסה הזאת נראתה כמו משהו שאני יכולה לאכול בשמחה, ובחודשים שלאחר הטעימה, כשהתייגעתי על הסלטים הרגילים שלי, מצאתי את עצמי מצפה ליום שבו אוכל לקנות את עלי החרדל של פיירווייז. אהבתי את הרעיון שאפשר לקבל את כל תוספת התזונה — הוויטמינים, הסיבים — ללא אימת החריפות. אבל במקביל הייתי מודאגת. אם אתרגל לאכול ירקות שעברו עריכה גנטית לצורך עידון טעמם, האם לא אוכל לסבול יותר את הטעמים הפרועים יותר, כמו רפיני מריר או צנון מפולפל? האם באיזשהו שלב לא ארצה לאכול אפילו את הירקות המקומיים משוק האיכרים?

המשמש שנעלם

אם הפירות והירקות של פיירווייז ינחלו הצלחה בקרב הצרכנים, אין ספק כמעט שהם יפתחו את הדלת לפירות וירקות נוספים המיוצרים באמצעות סוגים שונים של הנדסה גנטית. אבל כדי לגרום לקונים לסמוך על כך שהמוצרים האלה בטוחים, יש צורך לבנות אצלם את האמון ברגולציה. "ביחס למוצר מהונדס גנטית כדאי לשאול: האם יש בו משהו רעיל? האם יש חלבונים חדשים או משהו אחר שעלול להיות אלרגני?" אומר ליינס. "וכדאי לעשות אנליזת מרכיבים. זו באמת בטיחות מזון בסיסית".

גולד ושותפיו לכתיבת הדוח של האקדמיה הלאומית למדעים הציגו חלופה מדוקדקת יותר: חוקרים ישוו את הפרופילים הכימיים והתזונתיים של פרי או ירק מהונדס גנטית לזנים קיימים שאנחנו כבר אוכלים. "כיום יש טכנולוגיות שמאפשרות לנו לבדוק אלפי תכונות כדי לראות אם משהו השתנה", אמר גולד. "למה לא להשתמש בהן כדי לבדוק, למשל, אם תכולת הוויטמין C בתפוז שיצרת ירדה או נשארה זהה?"

אמצעי הגנה כאלה לפירות וירקות מהונדסים גנטית אמורים להרגיע. אבל בדיוק כמו שמי שאינו בוטח בחיסונים נוטה להתמיד באמונה הזאת גם כשמוצגות בפניו שפע ראיות לבטיחות וליעילות, אלה שאינם בוטחים במוצרים מהונדסים גנטית אינם צפויים לשנות את עמדתם עד שתהיה לכך סיבה דוחקת. אחד הגורמים שעשויים לשכנע אותם הוא שינוי האקלים. כפי שמציין אלן, אוכלוסיית העולם רק הולכת וגדלה: עד 2050 היא תגדל בשני מיליארדי נפשות, ואת כל האנשים האלה צריך להאכיל. "אז מאין יגיע האוכל הנוסף הזה?" הוא אומר. "הוא לא יכול להגיע משימוש באדמה נוספת, כי כדי להשתמש באדמה נוספת צריך לכרות יותר יערות, והטמפרטורה תעלה עוד יותר. אז מה שבאמת צריך זה להגביר את פריון הייצור. וזה, כנראה, יצריך גידולים מהונדסים גנטית".

אחרים מאמינים שאנחנו נאמץ את הגידולים המהונדסים רק כשהאלטרנטיבה תהיה לאבד משהו שיקר לנו. במשך שנים סובלת תעשיית ההדרים בפלורידה מ"התיירקות" (greening) הדרים, מחלה חיידקית המרוסנת כיום — בהצלחה מוגבלת — על ידי ריסוס אנטיביוטיקה וקוטלי חרקים. "אם תצטרכי להחליט אם לקנות מיץ תפוזים ממקור מהונדס גנטית או לא לקנות מיץ תפוזים בכלל, במה תבחרי?" אמר המגדל הארי קלי. "זה בדיוק מה שקרה עם הפפאיה בהוואי. בשלב מסוים, הצרכן יצטרך להחליט מה חשוב לו באמת".

אחד הדברים האלה עשוי להיות עצם המגוון הביולוגי שאותם גידולים מהונדסים גנטית תרמו לצמצומו. עם הפיכתה של החקלאות לתעשייתית יותר ויותר, המגוון הגנטי הלך והתכווץ קשות, עם מונוקולטורות (או עם מספר מצומצם של זנים חסונים), שמחליפות את מה שהיה פעם שפע של זני בר. אחד המחקרים מצא שעוד לפני הופעתם של הגידולים המהונדסים גנטית, איבדנו 93% מהמגוון הגנטי של הפירות והירקות שלנו. בראשית המאה ה–20 נהגו חקלאים באיווה לגדל אבטיחי צ'לסי ורודים שנודעו בטעמם המתוק, אך כעת כמעט נעלמו מהנוף משום שהם עדינים מדי למשלוח. למשמשי בלנהיים, שגודלו בעבר בכל רחבי קליפורניה, יש טעם מתוק שמימי וקליפה עדינה עטורת כתמי סומק, אבל הם גם נחבלים בקלות ומבשילים מבפנים כלפי חוץ, דבר שמטעה את הצרכנים. כתוצאה מכך כמעט אין למצוא היום משמשי בלנהיים טריים.

תפוחי אדמה מזן "רוזט". נמאס מתפוחי אדמה מוכי מחלות

ההנדסה הגנטית והגידולים המהונדסים יוכלו לעזור להשיב את האובדן, על ידי שחזור זני מורשת נדירים ועדינים שהיו בעבר בשפע אך כעת כמעט נעלמו. אבל לא סביר שנזכה לראות פרויקטים כאלה אם הגידולים המהונדסים הם תוצרתן הבלעדית של חברות האגרוכימיה העולמיות. חוקר במכללה חקלאית אמנם עשוי להתעניין בהחזרתו של משמש הבלנהיים, או ביצירת עגבנייה נוגדת חמצון חדשה ונפלאה, אבל אין לכך כל תמורה כספית. "תארי לעצמך שאת חברה גדולה", אומר וורד, מנכ"ל חברת אג־ביום. "את יכולה להשקיע דולר בתכונה של הדברת חרקים בפולי סויה ולהכניס 10 עד 15 מיליארד דולר. או שאת יכולה להשקיע דולר בעגבנייה בריאה יותר שבשיאה עשויה להיות שווה כמה מיליוני דולרים. זה חישוב פיננסי פשוט למדי".

כמה סימנים כבר מצביעים על כך שעתיד הגידולים המהונדסים גנטית, התפורים לפי מידה, בקנה מידה קטן, אולי כבר יצא לדרך. בסוף אפריל סיפרה לי קתי מרטין שמחלקת החקלאות האמריקאית עידכנה לאחרונה את תקנותיה כך שיאפשרו גידול של צמחים מהונדסים גנטית נוספים בחוץ, ללא ניסוי שטח של שלוש שנים או בתוך חממות מפוקחות היטב (פרט לצמחים או אורגניזמים שעלולים להיות מזיקים, מחוללי מחלות או עשבי בר). בעקבות השינוי הזה, מרטין וג'ונס מתכננים להפוך את העגבנייה הסגולה לזמינה תחילה עבור גננים ביתיים, שיכולים לגדל אותה מזרע כבר באביב הקרוב — הרבה לפני שהעגבנייה שגדלה באופן מסחרי תגיע לחנויות (האישור של מחלקת החקלאות צפוי להתקבל בדצמבר). הם בודקים כעת שישה זנים שונים כדי למצוא את הטעים ביותר. "כשפיתחנו לראשונה את העגבנייה הסגולה, הגננים הביתיים התעניינו בה יותר מכולם", אמרה מרטין. "והיום עם הגינון הביתי, ההצטרפות פתוחה לכל. תחליטי בעצמך אם את רוצה לגדל את זה".

זה היה רעיון מסקרן. כמה חודשים קודם לכן, כשגלשתי באתר בשם The Garden Professors, ראיתי שגננית בשם ג'נט שנולט שאלה היכן תוכל לרכוש זרעים של גידולי הנדסה גנטית. גם אחרים תהו על כך. "הייתי שמחה לנסות כמה זרעי ירקות מהונדסים גנטית בגינה שלי", כתבה אישה בשם לורי דלהנטי.

לאחר כמה חיפושים הצלחתי לאתר את דלהנטי, שיצאה לפנסיה לא מזמן וחיה בשרלוטסוויל, וירג'יניה. בטלפון היא תיארה את עצמה כבעלת "חצר אחורית קטנטנה באמצע העיר" שהיא ובעלה עמלו קשות על עיבודה, שתלו אוסנות לאורך הגדר ויצרו מקלט לציפורים מסביב לחלקת הירקות. היא התעניינה בזרעי גידולים מהונדסים, לדבריה, משום שהיא נוהגת להכין בעצמה שימורים ומוקפאים למיניהם, "ואני תמיד מחפשת לגוון את הירקות שלי".

כששאלתי אותה מה היא מחפשת, היא התעוררה לחיים. "משהו עם טעם מתוק ומעושן של פלפל סקורפיון בלי החריפות המטורפת", התחילה. "וגם תפוחי אדמה שעמידים בפני גרב חיידקי. נמאס לי לקבל תפוחי אדמה מוכי מחלות. העגבנייה הסגולה — הייתי מנסה אותה בלי היסוס". היא השתהתה. "אה, ואוסנות גדולות יותר!"

תרגום: מרב שמבן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות