בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תפסיקו לומר לי לחיות את הכאן והעכשיו

32תגובות
איור: איתן אלוא

חברה אחת אמרה לי פעם שהיא נמנעת מלצאת לחופשה משום שגילתה שהחזרה מהחופשה מסבה לה צער גדול וממושך יותר מההנאה שהסבה לה החופשה עצמה. לדבריה, יש אפילו יחס ישיר בין מידת ההנאה בחופשה עצמה לבין מידת הסבל שבחזרה ממנה. האינטנסיביות של החוויות והתחושות, ההתעוררות הרגשית שמייצרים המראות, הקולות, הריחות והמפגשים עם האנשים שאיננו פוגשים בחיי השגרה שלנו, מתפוררים אל תוך בור גדול של סתמיות וריקנות כשאנחנו חוזרים אל החיים הרגילים. בעיקר כשאותם חיים "רגילים" מתקיימים בתוך תקופה בלתי־רגילה, ייחודית מבחינה היסטורית, שכל מהותה היא אי־ודאות, פרידה מהעולם המוכר שלנו ואי־בהירות מוחלטת לגבי העתיד שלנו, העולם שלנו, ועוד יותר מפחיד — העולם שנשאיר לילדינו ונכדינו.

זו תקופה שבה כל מחשבה על העבר מעוררת גם תחושה של אבל, ואילו הניסיון להתנחם במחשבות על עתיד טוב יותר הופך בעצם להתקף חרדה. כי הרי הלקח העיקרי שלמדנו בתשעת החודשים האחרונים הוא שאין באמת, בשום מקום בעולם, מבוגר אחראי שינהל את העולם עבורנו. בעוד אנחנו עסוקים בשאלות הרות גורל לגבי הישרדותנו הכלכלית, התרבותית, החברתית והנפשית בעתיד הקרוב, ממשיך כדור הארץ להיהרס, והאנשים הרעים מאוד שעומדים בראשי מדינות חשובות ממשיכים להתעלם מהבעיה כאילו היא המצאה של אנשים חמוצים ומחרבי מסיבות, כלומר שמאלנים.

זהו הזמן שבו מסקנתו האירונית של הפילוסוף וולטר בנובלה הסאטירית שלו "קנדיד" נשמעת מתאימה מתמיד. על פי וולטר, במקום להתנחם במחשבות על עתיד טוב יותר או על כך שאנחנו חיים בטוב שבעולמות האפשריים, על כל אחד מאיתנו "לטפח את הגן שלו". ואמנם אם לשפוט על פי מספר האנשים שהפכו בחודשים האחרונים, בהשפעת ההסתגרות והריחוק החברתי שכופה עלינו המגפה, לשפים חובבים, גננים נלהבים, קבלני שיפוצים ומגדלי מחמצת לאפיית לחם, לא נותרה לנו ברירה אחרת אלא לדאוג אך ורק לעצמנו ולאנשים היקרים לנו. ההשלכות החברתיות של דאגה אך ורק לעצמנו עלולות להיות מזיקות וארוכות טווח. זהו מין עולם של התנערות מכל סדר חברתי ומכל מחשבה על איך להפוך את העולם לטוב יותר. זהו מין קיום של הווה נצחי שבו ההמלצה היא "לחיות את הכאן והעכשיו" ואם אפשר גם לנסות לא לחשוב יותר מדי.

ההמלצה הזאת מקובלת מאוד בשיטות טיפול, קואצ'ינג ועזרה עצמית חדשניות והיא עתיקת יומין כמו המצאת הדתות בערך, אבל אני מוצאת אותה מעצבנת במיוחד. ראשית משום שתמיד ממליצים לי לחיות בכאן ובעכשיו דווקא ברגעים שבהם הכאן והעכשיו הם לגמרי בלתי־נעימים, כשכל מה שמתחשק לי הוא לברוח מהכאן והעכשיו הזה אל השם והאז (בין שמדובר באז של העבר ובין שמדובר באז של העתיד שעדיין לא קרה). אלא שבעבר הפרטי שלי אין כמעט רגעי האז והשם שאני יכולה לחזור אליהם בזיכרוני בלי שלאותה חזרה תתלווה גם תחושה מסוימת של כאב או חרטה או החמצה. לעומת זאת, את השם והאז של העתיד אני חשה בחודשים האחרונים בעיקר בצורת חרדה, ואילו הכאן והעכשיו הם בעיקר תחושה של ריקנות, ניתוק ושיעמום בלתי־פוסק.

שנית, משום שהניסיון לכייל מחדש את המחשבות, לשנות את התודעה על ידי חיווט מחודש של המוח — בין אם על ידי לימודי בודהיזם, הצטרפות לכת (שבה מישהו או מישהי אחרים יגידו לי בדיוק מה לחשוב), חזרה בתשובה או טיפול באמצעות שיטות כמו NLP, דמיון מודרך, מדיטציה או חשיבה חיובית — נראים לי כמו קשקוש ובזבוז זמן מוחלט. יש הרי משהו אבסורדי לגמרי בניסיון להקדיש שעות למחשבה על איך לא לחשוב יותר מדי, או לחשוב אחרת או לא לחשוב על פילים לבנים. אני לא מאמינה בניסיון לשלוט על המחשבות, אני מאמינה בניסיון לשנות התנהגויות מזיקות לעצמנו או לייצר ויסות רגשי באמצעות טיפול נפשי. כלומר לנסות לשנות את ההווה על ידי הבנת העבר, המניעים הנפשיים והגדלת המודעות העצמית וגם באמצעות תרופות. לדעתי אי־אפשר בכלל להתחיל לחיות בכאן ובעכשיו בלי להבין מי את, מניין באת ולאן את הולכת, וגם אז הציווי לחיות בכאן ובעכשיו נראה לי בלתי־אפשרי לביצוע. כי הרי אדם צובר זיכרונות, מאלה שגלויים לו הוא ניזון כמו הנמלים בחורף, אבל לרובם הוא אינו מודע, ועליו לעשות מאמץ כדי לגלות שדווקא הם אלה שמניעים את התנהגותו ועולמו הרגשי בהווה. ההווה הזה הוא אותו כאן ועכשיו שהופך לממש מעצבן. כל שריר בגופי מתכווץ בכאב מהמאמץ לחוות אותו ברגע שמישהי אומרת לי לחיות אותו.

מה שמחזיר אותי לעניין החופשה. ראשית, אבהיר שחופשה בעיניי היא בעיקר שינוי מקום, משום שאני אישה שיש לה הרגלים אבל אין לה שום סדר יום, ולכן אין בעיניי שום משמעות לחופשה במובן של חופש מעבודה. האוויר שיש לו ריח אחר, האנשים שמדברים בשפה אחרת, המראות השונים, הטעמים האחרים והתאווה לספוג את כל הדברים האלה לתוכי (אבל לא כמו הנמלים כדי לצבור זיכרונות כמו בשירה של יונה וולך, אלא כמו החגב, כדי לשיר), כל אלה הופכים את החופשות לתקופות היחידות שבהן בלי שהתבקשתי בכלל אני לא רק חיה בכאן ובעכשיו, אלא גם מטפחת באותה הזדמנות את הגן של עצמי. עכשיו הסתיימה החופשה, ווינטר איז קאמינג, וכמו החגב אלך לחזר על הפתחים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו