השנה 2030, המגפה בעיצומה. אדיפוס מתהלך בין הפליטים. אין לו לאן לחזור - סוף שבוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השנה 2030, המגפה בעיצומה. אדיפוס מתהלך בין הפליטים. אין לו לאן לחזור

לכתבה
איור: נטעלי רון-רז

6תגובות

אני פוגשת אותו בשנת 2030, זקן, עיוור, נשען על כתפי בתו אנטיגונה, מסתובב בין המוני פליטים ועקורים, רוצה להגיע אבל לא יודע לאן. הוא כבר בסוף ימיו, גורש מביתו ומעירו על ידי גיסו ושני בניו ואין לו לאן לחזור. אם להסתמך על המחזה האחרון של סופוקלס, "אדיפוס בקולונוס", המקום שבו הוא נמצא נקרא קולונוס. אבל סביר יותר שהמקום יהיה אזור הגבול שבין יוון לבולגריה. כאן, במחנה פליטים ענק, יתקבצו כל אלה שהממשלה היוונית נטשה אותם, מקומות העבודה שלהם נסגרו, הם ברחו מהמגפה והם חולמים להגיע לגרמניה או לצרפת או אפילו לבולגריה. אבל הגבול סגור, המדינות העשירות נעלו את שעריהן, הממשלה שלהן קרסה, מיליונים כבר מתו ולהם אין לאן לברוח.

הוא הגיע הנה לפני עשר שנים, בדיוק עם הסימנים הראשונים של המגפה, ואז באו הגלים — השני, השלישי וכבר הגענו לשביעי, כאילו המגפה הזאת רודפת אחריו. וכאן, על גבול יוון ובולגריה, הוא רוצה להבין איך זה קורה לו שוב, מה שוב הוא עשה. פעם הוא ידע איך מטהרים עיר והעניש את עצמו כשגילה שהוא זה שטימא אותה. הוא ידע מה זה חטא ומה הוא עונש ומה האלים רוצים, עכשיו הוא לא מבין.

וכאילו עדיין בתבאי הוא רואה את הדיות מעופפות מעל הפגרים, את הגופות מוטלות לתוך מדורות ואת האש עולה לשמים. האישה הזקנה הזאת שלא תחזיק מעמד עד מחר, התינוק שלא מפסיק לצרוח, איפה אמא שלו? הם כולם כאן כדי להזכיר לו שהוא אשם, יושבים קבוצות קבוצות, מעבירים את הזמן, והוא מסתובב ביניהם, לא רואה אותם, אבל בתו רואה למענו. פתאום מישהו קורא לו, "בוא, זקן, תצטרף אלינו", אין להם הרבה מה לאכול אבל הם מחלקים ביניהם קצת לחם, מוזגים קצת יין ומכבדים גם אותו ואת בתו. האיש שקרא לו אומר "אתה לא לבד, הרי כולנו באותה צרה". ומישהו אחר מזהה אותו, "אתה לא המלך הזה... איך קוראים לו, מהפרשה ההיא?", זיכרון קטוע.

הוא היה רוצה להישאר איתם לתמיד, משפחה, ילדים, הורים, יש מעגל של חיים סביבם אבל הוא גם יודע שהם לא ישרדו את המגפה הזאת, שלעולם לא יעברו את הגבול וגם לא יחזרו לביתם. הוא רוצה לדעת למה ויודע שאין את מי לשאול. כי בסיפור הזה אין אלים, לא אפולון ולא האורקל ואין מי שיסביר, גם אין מי שינבא להורים שהילד שייוולד להם עתיד לרצוח את אביו ולשכב עם אמו. הוא נמצא במאה הזאת, לאחר הפוסט־מודרניזם והפוסט־אמת, בתוך מגפת קורונה שאינה נגמרת, אבל בכל זאת הוא זוכר את התקופה שבה כשהאלים רצו, הכוכבים נשפו אש, מרכבת הזהב של הליוס טיילה בשמים ונימפות עלו מתוך הגלים. כך שהוא חי עכשיו בגלות, שומע ברקים ויודע שזה לא זאוס שאומר לו משהו, השחר עולה והוא לא רואה את אצבעותיה הוורודות של אאוס. הוא חי בתוך המיתולוגיה כגולה בלי סימנים ובלי קולות.

הוא לא מתלונן, הוא מבקש לעצמו כל כך מעט ומקבל עוד פחות ובכל זאת די לו בזה. הרי הוא לא לגמרי לבד. יש לו בת שוויתרה על חייה למענו, שלעולם לא תתחתן ולא תלד ילדים, והיא הולכת איתו באשר יילך, לנה איתו במקומות העזובים שהוא לן בהם ולא תעזוב אותו לרגע. אבל בלילות הוא לא מצליח להירדם. אשתו, עם חבל על צווארה, קוראת לו מהשאול, והוא הולך אליה, עובר את שבעת השערים של העיר שלו תבאי, מתקדם בין המרכבות, מגיע לארמון ושם היא מחכה לו לנצח, ראשה מוטה ועיניה עצומות. "אתה נזר הבריאה ואין לך לאן ללכת", שרה לו המקהלה משהו שנכתב לפני שנים. וכל הזמן הזה שני בניו, שגירשו אותו מהעיר, באים אליו בחלומות, באים אליו ביום, באים בלילה, כמו סכין בתוך הבטן שמסתובבת ומסתובבת. "מספיק אבא", אנטיגונה אומרת לו, "תפסיק לחשוב עליהם. אין לך בנים אבל יש לך בנות". והוא אומר לה: "אני לא יכול, הם לא עוזבים אותי".

כי כשמתוך כל מגפות העבר ומגפות ההווה, מעל מחנה הפליטים הענק הזה עולה קינה ארוכה כמו יללה, הוא מקשיב ורוצה תשובה. למה הן רודפות אותו ואיפה נמצאים האלים שהיו צריכים לעזור לו והאם באמת הוא נידון לנוע בין אוסף של מקרים ללא כל סיבה והסבר וללא אפשרות להבין?

שער מוסף הארץ 18.9

סיפורים מהעתיד || בעל הגוף האחרון / ישי שריד | באמריקה הקטנה / קן קלפוס ניקוז / שמעון אדף | הגעתם למשרד הנחמה. איך אפשר לעזור? / אלכס אפשטיין | ATID LTD. / לאה איני | כולם להיות צוננים / אסף גברון | האם אתם מוכנים לאפוקליפסת זומבים / יערה שחורי

אומרים שהמגפה היא מין חלום רע שיעבור, אבל מחלום רע אחד לחלום רע אחר האנשים הם שעוברים. כך כתב אלבר קאמי בספרו "הדבר", ואדיפוס הרי מכיר היטב את האימה הזאת, בתוך המגפה וגם לפני המגפה, להיות נידון ללא אשמה וללא חטא, כך סתם, לנדוד מאסון לאסון, ולהמשיך לנדוד עד שראשו הזקן כבר לא מפריד בין האסונות שלו לאסונות שמסביבו. בגיל שלושה ימים שלחו אותו הוריו למות בהרים החשופים של קיתריון כי פחדו מנבואת האלים. בגיל 17 הוא ברח מהוריו המאמצים כי פחד שיפגע בהם, על פי נבואת אותם אלים. לאחר עשר שנים של שלטון בתבאי הוא נאלץ להיפרד שוב מכל מה שהיה לו, כשהתגלה שהוא הגשים את אותה נבואה, ועכשיו, בסוף ימיו, שני בניו גירשו אותו מהעיר. והוא רוצה להבין: למה אמא שלו, שצריכה היתה להגן עליו, הפקירה אותו למוות, ולמה הדבר שממנו ברח כל ימיו חיכה לו בסבלנות בסוף הדרך. ושוב לבד, רועד מקור, בהרים החשופים ההם, הוא מבין שמה שמרחף עכשיו באוויר הוא לא קינה, אלא הבכי של התינוק שהושלך למות שם והוא מהדהד בראשו כל השנים וגם לכאן הגיע, למחנה הפליטים שעל הגבול.

כי עכשיו, כל כך הרבה שנים לאחר שעיוור את עיניו והוא מסתובב בין מוכי הגורל ויש לו זמן לחשוב, הוא מביט אל חייו ורואה שם משהו שסופוקלס אולי לא ראה. זה לא היה סיפור מהמיתולוגיה על רצח וגילוי עריות, זה היה סיפור על נטישה.

משהו נורא קרה לו עם לידתו וכל חייו היו בנויים סביב הניסיון לדאוג לכך שזה לא יקרה שוב. אבל כל מה שהוא עשה הוביל אותו במסלול פגיעה ישיר אל האסון הבא, עד האסון האחרון. הוא יודע שהוא אשם, אם אמא שלו נטשה אותו, אם אשתו שהיתה גם אמו תלתה את עצמה, ואם בניו זרקו אותו מהעיר אז כנראה שהוא אשם. אבל במה? הוא מוכן להודות בכל, במה שהוא אשם ובמה שהוא לא אשם, רק שיגידו לו מה האשמה. בינתיים הוא חי בתוך בית דין שדה שבו כל הזמן נשמע קולו המונוטוני של התובע, חוזר על עצמו, והשופט מכה שוב ושוב בפטיש ונותן את גזר הדין, ומה החטא — לא אומרים לו.

זה הזמן שבו המקהלה צריכה להיכנס לתמונה, להתחיל בחקירה ולהציג שאלות:

"נסה לחשוב, מה עשית. נניח הבנים, מאיפה בא הזעם הזה, מה כל כך הכעיס אותם? נסה להיזכר".

הוא לא יודע, הרי עברו שנים מאז, והעיוורון והזיקנה, ובינתיים גם מנמוסינה אלת הזיכרון עזבה אותו, אבל הוא בטוח שהוא נתן להם כל מה שיכול היה.

"מה לדוגמה?"

"יש כל כך הרבה דוגמאות, קשה לספור".

"אז תנסה לפחות דוגמה אחת".

כאן, על גבול יוון ובולגריה, הוא רוצה להבין איך זה קורה לו שוב, מה שוב הוא עשה. פעם הוא ידע איך מטהרים עיר והעניש את עצמו כשגילה שהוא זה שטימא אותה. הוא ידע מה זה חטא ומה הוא עונש ומה האלים רוצים. עכשיו הוא לא מבין

והוא מנסה: למשל, בניגוד למה שהיה מקובל באותה תקופה, הוא היה לוקח לפעמים את שניהם לכיכר השוק שכונתה "אגורה" ונותן להם להתרוצץ בין הדוכנים, גם בזמן הנאומים, ואולי פעם או פעמיים הוא לקח אותם לחגיגות דיוניסוס ובסוף התהלוכה נתן להם להזות מעט יין על המזבח ושני הסוסים החומים שהוא קנה להם, איך הם יכולים לא לזכור את זה? והבוקר הנפלא ההוא שבו יצאו שלושתם לדהור מחוץ לחומות, אל השדה שבו הכלניות היו צבועות בדמו של אדוניס. איך הם יכלו לשכוח?

"אבל לא", המקהלה תתעקש, "תחפש במה אתה כן אשם, לא במה אתה לא אשם, משהו שיוכל להסביר".

נכון, יש כל מיני דברים שהוא יכול להודות בהם, אבל על זה נקמה כל כך נוראה? על זה מותירים אדם בודד בעולם, עיוור בשתי עיניו, גולה מעירו?

אולי כן, אולי הוא היה עסוק מדי בענייני העיר ולא ראה אותם ובוודאי לא לקח אותם לאגורה כי הם הפריעו לו לשמוע את הנאומים, וגם לא לחגיגות דיוניסוס כי לשם לא נהוג היה לקחת ילדים, ואולי הוא לא קנה להם שני סוסים ואף פעם לא דהר איתם אל ים הכלניות בשדה של אדוניס.

"ובכל זאת, על זה גזר דין כל כך קשה?" הוא תוהה, והמקהלה עונה: "כנראה היה עוד משהו, תחשוב, צריך להיות עוד משהו אחר".

הוא לא רוצה לחשוב, הוא כבר עייף ורוצה להניח את ראשו על משהו רך, לעצום עיניים ולהירדם. אבל הוא פוחד, כי אם רק יעצום עיניים יבואו שוב הזיכרונות שהנה הם כבר עולים ובאים.

לקראת סוף האביב הציפורים הגיעו לתבאי. הן קפצו מענף לענף, התעופפו מעל לגגות, פיטפטו בקולי קולות, וציפור אחת, סנונית, נכנסה אפילו לארמון ופירפרה שם עד שאחד העבדים פתח חלון גדול והיא פרחה החוצה. בסוף הקיץ, כשהן התחילו את מסע הנדודים שלהן דרומה, הוא יצא משערי הארמון, עבר את החצר, הסתכל עוד פעם אחרונה על המזרקה ועל החומות ועל ההרים מסביב ועזב את הבית שלו כדי לא לשוב אליו עוד לעולם.

או יום לפני כן. הוא עומד מול החלון, עם רדת הערב, מביט החוצה. מתי זה יבוא ומאיפה? הכל כל־כך סגור וכל־כך מוגן כאן, אי אפשר לחדור. מי שירצה להגיע צריך יהיה לעבור קודם את כל האגפים ואחר כך את הטירה שמקיפה את ההיכל הפנימי ולאחר מכן לחצות את החצרות, להבקיע דרך במורד המדרגות ולהידחק ולעבור אל האולמות ואל ההיכל הפנימי. מי יוכל לחדור ולהגיע לכאן, ועוד עם הודעה על אסון קרב? עדיין ההמונים אוהבים אותו ומאמינים בו ורק הוא כבר יודע שאין לו שום בשורה להביא להם וכשתבוא המגפה הוא לא יוכל לעזור. אבל בינתיים הוא כאן, הוא יעלה במדרגות לקומה השנייה, אל החדר הפנימי, אל מיטת האפיריון, ושם הוא יישאר כל הלילה. למה כל כך שקט שם עכשיו, מדוע לא שומעים את הארמון הריק צועק? ומדוע הרוח שעוברת מחדר לחדר מחפשת אותו ולא מוצאת?

הוא עדיין עם קולות הצרצרים בתבאי, עדיין מחכה לבשורה שתגיע מהארמון, אבל צריך להעיר אותו, לא לוותר, להכריח אותו לחשוב. כי אולי זו באמת לא הנבואה שניבאו לו האלים ולא האכזריות של אלוהים ששוב נעלם ברגע שהיו זקוקים לו, אלא הוא עצמו. אולי מה שרודף אותו אינו הגורל וגם לא התת־מודע האדיפלי, אלא כעס שבער בו כל הזמן מבפנים — על אמו שעזבה אותו, על ההורים שגידלו אותו ולא סיפרו לו שהם לא הוריו, ועל בניו שאולי יעזבו אותו גם הם יום אחד. אולי בגלל הפחד מהזעם הזה ולא בגלל נבואת האלים הוא ברח מהוריו המאמצים, ואולי בגלל הזעם הזה הוא הרג איש זר בריב על זכות קדימה בהצטלבות שלוש דרכים, זה האיש שהיה אביו, כפי שהתברר מאוחר יותר.

כאן אדיפוס לא מתאפק, הוא כבר התעורר לגמרי והוא רוצה להתערב ולומר את מה שאמר כבר במחזה של סופוקלס: "לכוד באותה טעות גורלית הרגתי את זה שעמד להרוג אותי. על פי החוק ידיי היו נקיות". איזה חוק? החוק של יוון הקלאסית? ב–2030 שום שופט לא יקבל טענה כזאת. אז מה אם האיש ההוא פתח בקטטה, זו סיבה להרוג, ואחר כך עוד להאשים את האלים?

וזו עכשיו המשימה של המקהלה — להכריח אותו לעזוב את האלים, הם לא יעזרו לו. הוא צריך להסתכל פנימה — אל עצמו, לשמוע את הקול הפנימי שייתן לו את ההסבר. הוא יצטרך להבין את הכעס הזה שבא מתוכו ותסס וניתך על האיש ההוא ואחר כך גם על אחרים וגם על ילדיו. ואז אולי הוא יוכל לסלוח וגם לזכות למחילה, ואם ישמע שוב את קול הבכי בהרי קיתריון, הוא ידע עכשיו שזה לא הבכי של התינוק, אלא של שתי האמהות — זו שתלתה את עצמה וזו שהוא ברח ממנה.

איור: נטעלי רון-רז

היו אנשים שבמותם הפכו לבני אלמוות, לו זה לא יקרה, לא בתקופה שאליה הגיע. הוא גם לא רוצה להיות בן אלמוות, הספיקו לו החיים האלה. עוד מעט הלילה הארוך הזה יסתיים, המחלה תיסוג, יכוּנן סדר גלובלי חדש, השערים ייפתחו והאנשים כאן יחזרו לבתיהם. אבל לו כבר אין כוח לחכות וגם לא בית לחזור אליו. עכשיו הוא רוצה להגיע לחורשת האירניות, שנקראת גם חורשת נוטות החסד, או לחורשה אחרת בסביבה, ושם, בין עצי זית, דפנה וקיסוס, לשבת ולחכות למותו.

איך הוא נראה עכשיו, כשהוא הולך לשם? איך נראה בן אדם שמגיל שלושה ימים הולך ונפרד מכל מה שיש לו ועכשיו הוא עומד להיפרד סופית מכל מה שכבר נפרד ממנו. איך נראה איש שכל חייו הקים לו בית עם קירות וגג ובפנים משפחה והורים וילדים ואף פעם לא היה לו בית?

הוא נראה כך: זקן, כפוף, נשען על בתו אנטיגונה, צל וצלם של כל העקורים, החולים, המיואשים, שהמגפה לקחה מהם את הכל וגם את האשליה שהחיים לא דומים למגפה. מי שמת בלילה מהמגפה, כתב אלבר קאמי, מת לבד. אבל מי שלא מת בלילה ולא מהמגפה, לא מת לבד?

אולי לא. כי הנה אדיפוס, הולך עכשיו אל קברו מתחת לעץ האגס והוא אינו לבדו. בתו הולכת איתו, מחזיקה את ידו, אמו ואביו מחכים לו כבר בשדה המתים ואפילו אפולו חזר והוא קורא לו: "מדוע אתה מתמהמה? בוא".

"הנה העץ", אומרת בתו וקול הזמיר מאשר, "כאן ננוח", היא אומרת, מניחה יד על גבו ומנגבת את מצחו. אמנם הוא הולך מכאן והיא תחיה את שארית חייה עם היעדרו, אבל הוא משאיר לה כאן את אהבתו. הוא לא לגמרי עוזב אותה, הוא לא לבד.

הרשמה לניוזלטר

כל הפרשנויות, הטורים והדעות של מיטב הכותבים אצלכם במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות