טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לא העזנו לדעת" של איריס לעאל: של מי האבל הזה?

איריס לעאל כתבה רומן על בן משפחתה שנהרג במבצע צוק איתן ועל השפעת מותו על סביבתו. אלא ש"לא העזנו לדעת" נותר צהובון משפחתי יומרני ונרקיסיסטי, שאינו מצליח להפוך לספרות של ממש

הלווייתו של רב"ט יוסוף מועדי שנפל במבצע "עופרת יצוקה", 2009 (המנוח והמצולמים אינם קשורים לכתבה). היכן נמצא הזולת אצל לעאל?
ירון קמינסקי
425תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

עורכי הסדרה: משה רון, יובל שמעוני, דבורה נגבי ומאיה פלדמן

סוגה: פרוזה
קהל: חובבי כתיבה אישית בגוף ראשון
מדף: לצד "שנות העשרים" של יערה שחורי
לסיכום: פטפטנות מלאה בחשיבות עצמית

עטיפת הספר "לא העזנו לדעת"
עיצוב: דורית שרפשטיין / הוצאת עם עובד

"שאלת אותי יותר מפעם אחת בזמן האחרון מה אני עושה, ואני כתבתי שאני כותבת אלגיה לנמרוד... מנסה להפוך את האובדן לזיכרון ואת הכאב החדש הזה, שפועם לי בראש וסוחט אותי עוד לפני שהתחיל היום, למשהו מובן הדומה לקינה" (מתוך "לא העזנו לדעת")

"לא העזנו לדעת", ספרה השישי של איריס לעאל, נכתב בגוף ראשון, על ידי מספרת שאחיינו של בעלה נפל בשירותו הצבאי במבצע צוק איתן. לקורא ידוע שבמציאות, אחיינו של בעלה של הכותבת נפל באותו מבצע. שמו היה נדב ריימונד. מעיון באתר של הנוער העובד והלומד, בעמוד שהוקם לזכרו, למדתי שנפל ב–28.7.2014, שהיה בן 19 שנים ועשרה חודשים, שנולד ב–3.10.1994, במושב השיתופי מי־עמי, ליד ואדי ערה; שלמד בבתי ספר במועצה האזורית מנשה ואחר כך בכדורי, שהיה גאה מאוד על היותו דור שלישי בחטיבת הצנחנים, שאליה התגייס ב–21 בנובמבר 2013, וכשקיבל כומתה אדומה — השתמש בכומתה של אביו; שהוצב עם שבעה מחבריו לקורס מ"כים בפילבוקס סמוך לקיבוץ נחל עוז, לצורך הגנה על המרחב שבין הקיבוץ לעזה. על החיילים הוטלה המשימה לתצפת על פתח גדר הביטחון באזור מעבר קרני ולמנוע חדירת מחבלים. ביום שני, בשעת ערב, הגיחו תשעה מחבלים. נדב נפל. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ביישוב מגוריו, שדמות דבורה.

ברומן בחרה הכותבת להעניק לו את השם נמרוד (גיבור ציד תנ"כי, שליט ממלכת שנער, שיוסף בן מתתיהו מייחס לשמו ב"קדמוניות היהודים" את מרד האדם באיתני הטבע ובאל. במדרשים מאוחרים מוזכר שמו בהקשר של מרד בעבודת אלילים). אני מביט בפניו של נדב בעמוד הזיכרון, מתוודע למראהו בתצלום, מביט במבע עיניו, בפניו, צופה בסרטונים שהועלו לרשת על ידי חבריו, בראיונות עם בני משפחתו, לוחמים ששירתו עמו. אני צופה בחניכים ובחניכות ממכינת תבור משתתפים במרוץ לזכרו, לומד מהם שהיה ספורטאי מצטיין, שחיין בחסד עליון, שאהב לרוץ למרחקים ארוכים. אהבתו הגדולה היתה אופניים. הוא השתתף בתחרויות, זכה במדליות, ובשנת 2011 אף הוכתר בתואר אלוף ישראל בסגנון הרכיבה "דאון היל" לבני 16–17. הוא אהב מים ונהג להיכנס לנחלים, אגמים, בריכות ומעיינות ולטפס על עצים עד לענפים הגבוהים ביותר; הוא הדריך בתנועת בני המושבים, קיבל את פרס הראל על הצטיינות בלימודים, אהב ספורט אתגרי, היה ילד טבע. פעיל, תוסס, סקרן ובעל כריזמה שהאירה וסחפה את סובביו. במכתבו האחרון כינה את שחר, חברתו, שהכיר בכיתה י"ב, "אהובתי הראשונה והאחרונה".

מדוע אני למד עליו משיטוט ברשת? מפני שבסיום קריאת 238 עמודים של הספר, שעילת כתיבתו היא נפילתו של נדב, איני יודע כמעט דבר עליו כאדם שהתקיים בעולם הזה: על נפשו, על תחביביו, על טעמיו, על חברתו, על הדרך שבה ראה ותפש את העולם סביבו, על יחסיו עם אמו ואביו, עם אחיו, סבו וסבתו, משפחתו המורחבת, חבריו; במה התבלט, מה אהב. שהרי חי כאן, בכברת הארץ הארורה הזאת, 19 שנים ועשרה חודשים.

איזו קינה זו שבמקום שתהא מלאה בתיאור חייו הקצרים של הנופל, היא מלאה עד לזרא באהבה עצמית עד להתפקע של הכותבת, בהתעסקות בעצמה, באבל שלה, שלרגע לא העלה בי ולו רטט של טלטלה או דמעה או כאב.

כוחן המוגבל של מלים

אובדנים רבים עברתי בחיי. מגיל צעיר מדי. עשור מחיי אני מוכן לתת בשביל להריח לדקה אחת את ריח גופה של אמי. כל מלאכת הכתיבה כולה, מהי אם לא המאבק הסיזיפי, האינסופי בכמיהתו, לצוד לשבריר שנייה, במלים, את הדמות שכה אהבת; גלעד של זיכרון לדבר היותנו קיימים בעולם הזה, הנצחת כל מה שנראה בעינינו כחוויה של הוויה חד־פעמית שלא תחזור על עצמה בכל ימי הבריאה הזו, כפי שהתקיימה בנו, באהובינו שמתו; לראות במקומם, יום־יום, את הבתים, העצים, הרחובות, החיים הנעים שאנו נעים בהם ככלי, המבקש לחיות אותם עבורם.

כי מי יראה את האור הנופל על קרן רחוב כמו שראו, ומי יידע שכך נפל האור ואלו היו ריחות הסתיו בעיר, בכפר, במושב, לעת ערב, בנפשו של מי שכבר לא יוכל לחוותם. איך, לעזאזל, מישהו כה מתגעגע למישהו בלי להיות עסוק באובססיביות טבעית, אלמנטרית, ברצון לאחוז במלים את זכר האהוב; ברצון לתאר את צבע עורו, ריחו, מבטו, אופן דיבורו, צחוקו, הליכתו, תחביביו, אופן חשיבתו, משפטים שנהג לומר. אין כותב, בעל מלאכה אמיתי, שאינו מודע לתסכול הגדול בהכרה בכוחן המוגבל של המלים לתאר אדם. כמה עלוב. ועדיין, אנו נלחמים כל חיינו כיוצרים כדי לאחוז באנשים שאהבנו מאוד, דמויות שאנו מתגעגעים אליהן, במלים. בספר הזה, המאבק הזה נעדר, והחוסר שלו אינו נובע מקושי רגשי. לא להתבלבל.

אני תוהה אם כל ניכוס האבל הזה לשם כתיבת ספר שעוסק בכותבת עצמה וביחסיה עם משפחת בעלה אינו מעשה שיש בו לא רק חוסר יושרה, אלא גם נרקיסיזם לא־הגון החוטא לאמת. לא לאמת "פייק ניוזית". האדם שהיה חי ועתה הוא מת כלל לא נראה, ומי שהיתה אמורה לראותו היא כותבת הספר: 238 עמודים של געגוע ותהומות, שכתובים בגודש של תיאורי אבל בנאליים ואינספור ניתוחים של חיבוטים מייסרים על עצמה. לכך מתווסף צהובון הסכסוכים המשפחתיים, שהצדקת חשיפתם אמורה להיות תיאור "אמיץ" ו"נאמן" של פרימת הביחד המשפחתי השבטי הישראלי מרגע נפילת האחיין, ופרימת האבל המולאם על ידי המדינה והחברה. כל זה לצד ציטוטים הגותיים, ספרותיים, פסיכולוגיים ופילוסופיים, מצ'רלס דיקנס ועד ויליאם סטיירון, והחבר ההוא בשנות ה–20 וזיכרונות פצעי הילדות.

מה לא גייסה הכותבת כדי למלא את הקינה הזאת, הכל — פרט לדבר היחיד שהיתה אמורה באמת לכלול בה: את המת. את חייו והקשריהם. ומילא הפטפטנות המלאה בחשיבות עצמית והיעדר היכולת האמיתית להרגיש עבורו (כן, עבורו) את האבל; אילו היתה אוחזת בתיאור אחד, פרגמנט כלשהו של אדם צעיר שחייו נקטעו לפני שהתחיל אותם, כדי לנסות להחיות את היותו לא ייצוג־אבל אלא אדם שלא רצה להיהפך לייצוג שכזה — אילו עשתה זאת, היו עולות ללא כל מאמץ, באופן בלתי נשלט, אצל הקורא, דמעות. ולא של רגשנות, אלא של רגש. אבל זה לא קורה — לא מפני שהספר הוא מסה שכלתנית שתפקידה לנתח בהידוק ברזל שאינו נכנע לרגשנות את יקום האבל של השכול המלחמתי הישראלי. לא. הוא אינו מסה. ולמען האמת, לא משנה אם היה נכתב כך. זה באמת משנה אם הכתוב הוא יומן אבל, מסה, רומן או מלים שנכתבות למטפלת על גבי דפים בשל הקושי לדבר בקול? לא.

"אמנם יצאת להגנתי מול אחיך, אבל באופן אבסורדי האמנת לו כשאמר שכל הסערה שמסחררת עכשיו את המשפחה שלכם באה באשמתי, שאלמלא הייתי פותחת את הפה שלי ואומרת להם מה שאמרתי, אלמלא אמרתי שאני מקווה שבחיים לא אראה את פרצופם שוב, נותנת בכך תוקף לקרע שעד לאותו רגע עוד אפשר היה להעמיד פנים שאינו קיים — היית שרוי גם עכשיו במרינדה החמימה של חיבוקם האוהב". כקורא, העד לסאגה המשפחתית דרך עיני הכותבת, יש לי דעה על הנפשות הפועלות ועליה, אך אין זה העניין בביקורת זו. עיסוק בקרע משפחתי בעקבות שכול אינו טלנובלה ואינו נאום הגנה במשפט. חמלה, לכל הרוחות, חמלה נדרשת. לא כלפי המספרת עצמה, אלא כלפי הסובבים אותה. כזו שנובעת לא מתפקיד, לא ככסות, לא משוחקת; חמלה המאפשרת לדמויות סביב המספרת להתקיים במסגרת הדברים שלא ניתן לומר, שאותם יש לשתוק — כי הם ליבתה של כל טראומה. כשהמספרת צועדת בצעדי פיל לחנות חרסינה, אל לה לתהות מדוע הדמויות מסרבות להיכנס לתפקיד שבירוּתן למענה.

"רוב הזמן הרגשתי דביקה, אילמת ומוקעת. הקיץ ההוא היה תוקפני כמו כל הדברים בחודשים ההם. שום דבר לא היה רגיל, ולא האמנתי שייתכנו עוד חיים נורמליים. במקום לקבל בתודה שקטה את התנחומים שהוצעו לי, את ההתעניינות בהרגשתי, את פטפוטי החולין, התהלכתי בין האנשים כמו אשה־זאב, מסתירה את מהותי הרצחנית, נאבקת בנטייתי להשתנות, מפחדת מהרגע שגופי יצמיח פרווה ואני ארד על ארבע..." ועוד אני ואני ואני.

איריס לעאל. גבורה קטנה מאוד
יח"צ

אנו יודעים על הקנאה בין אביו של הנופל לאחיו, בשל בחירתו לנטוש את שדה היצירה האמנותית לטובת עסקים. אנו יודעים על היותה של מספרת הסיפור נטע זר במשפחת בעלה. אנו יודעים על האהוב שהיה לה בפריז, על סלידותיה מהרב הצבאי, מהמבשר החובש כיפה, על המשברים ביחסים עם בעלה, על תערוכותיו, על יחסיה שלה עם אמו של האחיין שנפל — רק על הנופל איננו יודעים כמעט דבר. מי שיכולה לנתח לאורך דפים רבים את נימי הנימים של תחושות האבל הפנימיות שלה, בהתמודדות הרואית, כמעט מרטירית בעיניה, יכולה להתמודד עם תיאור האחיין שנפל.

באחת הפתקאות האחרונות שכתב ונתגלו בכיסו לאחר נפילתו, כתב האחיין: "אולי החיים שלי היו קצרים מן הרגיל, אבל נהניתי מכל רגע ורגע בחיי". איזו בחינה של החיים הללו מתקיימת בספר? אמו של הצעיר, מה אנו יודעים עליה ועל יחסיה עם בנה שנפל? אנחנו יודעים המון על יחסיהם של בני המשפחה של בעלה של הכותבת עמה — מפני שהיא ליבת ההתעסקות של הכתיבה בספר ה"קינה" הזה — ודרכה על יחסיהם עם בעלה, אבל לא יודעים כמעט דבר על יחס המשפחה אל האחיין שנפל, בחייו הקצרים אמנם, החיים שהתקיימו והכילו מערכת יחסים. שהרי לא גדל בריק. מידה לא מבוטלת של אטימות וגסות יש בהעזה לכתוב על התפרקות תא משפחתי בגין שכול, בלי לעסוק ביחס של הנופל אל אמו, ברגשותיו כלפיה, כלפי אביו. רגשותיהם כלפיו, בחייו, מה אנחנו יודעים עליהם? שאהבו אותו? הדי בכך? מערכת יחסיו עם חברתו? מי היא? מה הרגישה? מה הרגיש כלפיה? מה עבר עליה לאחר נפילתו? להביט באם השבורה, שחור נפער בלבה, ולקונן דרכה על קללת סכסוך הדמים הזה, שנבזות רבת־מעללים הולידה אותו — אינו אומץ. זהו מעשה של גבורה קטנה מאוד. כשכותב משתמש בסבלם של אחרים, הוא צריך מידה של ענווה. של מי האבל הזה, אני תוהה.

כך מתוארת המשפחה המורחבת של נמרוד: "הנה אחיך הבכור", "הנה ש' לצד בעלה והילד שהביאו מבית יתומים בבלרוס", "הנה אשתו של האח", "פניו של הגיס", "הגיסה שכבר החלימה לגמרי". הכותבת בחרה להרחיק את עצמה מהסיפור הטרגי הביוגרפי על ידי הענקת שם אחר לנופל, לאמו, לאביו, לבעלה. מדוע שאר הדמויות אינן זוכות לשם? הן ייצוג מקרטון? קאט־אאוט פרסומי? הרי גם בחיים וגם כדמויות בספר הן לא משמשות תפאורה. אם הן עברו במקרה במסרטת הסיפור שנלחצה בטעות, יש לחתוך אותן החוצה. אם יש להן משמעות ותפקיד במארג, מדוע להתייחס אליהן בביטול מרחיק ומחפצן? הכותבת לא צריכה לכנות דמות "אח בכור" או "אח קטן" כדי להאכיל את הקורא בהקשרים השחוקים של דרמות הסנדוויץ' הנצחיות, בהקשרי העקידות והיעקב ועשו חוצי־הזמנים והתרבויות, כדי ש"יבין". יש לאנשים קיום. הם לא עובדים אצל הכותבת שעות נוספות. הם דמויות חיות, לא ייצוג, ולחייהם בעלילה המתוארת, כמו בחיים עצמם, יש מהות, אשר יש לכבד. ולא משום חוסר נעימות, אלא משום שהיחס המכבד הבסיסי אל דמות בשר ודם או כזו העשויה מלים, גם לנבלים שבדמויות, נובע מהיות הכותב רואה, רואה באמת את האדם.

לא ברורה לי עמדתו של אורין מוריס בביקורתו על הספר ("תרבות וספרות", 6.9): "לעאל היא באמת אחת הכותבות המוכשרות שבנמצא, אלא שסגנונה הארסי־סרקסטי אינו מתאים לתחום הפעולה שכאן". אז מה השורה התחתונה? מצד אחד היא כותבת מוכשרת, ומצד אחר היא לא בעלת מלאכה מוצלחת? אולי המבקר חשש לומר בקול רם את אשר מתבקש לומר: הרבה אנשים הם כותבים מוכשרים. לא כל כותב מוכשר הוא סופר. המרחק בין כותב מוכשר לסופר הוא תוצר הכתיבה. הוא מזהה כאן ספרות? אני לא. יש כאן גרפומניה נרקיסיסטית.

לא קינה ולא קול מקונן. האם זהו מסמך נדיר ואינטנסיבי על כאב ואובדן גדולים? האם, כפי שנכתב על הכריכה האחורית, "בספר אמיץ מעזה (הכותבת) להישיר מבט נוקב אל נבכי ההוויה הישראלית ולהאיר שם, בלי לחוס על עצמה, את אחד האזורים הטעונים ביותר, אם לא הטעון מכולם, ולתת לו ביטוי אישי עמוק, חד־פעמי, מדויק וחסר פשרות"? לא. זה ספר אינטנסיבי להפליא בנרקיסיותו. מדוע? לא מפני שלא העזה לדעת, אלא מפני שלא עניין את הכותבת לדעת. ולדעת פירושו לראות באמת את הזולת.

עמוס עוז זה לא

מה הופך היסטוריה משפחתית מרכילות לספרות גדולה, פועמת? "סיפור על אהבה וחושך" הוא יצירה גדולה לא משום כישרון הכתיבה הגדול של עמוס עוז; כישרון כתיבה וכישרון המחיקה, החשוב ממנו, קיימים אצל סופרים רבים. אבל מעטים הצליחו להגיע בכתיבתם האישית הביוגרפית לשיא ספרותי נדיר זה. כל היסטוריה וביוגרפיה מכילות אינפורמציה מציצנית, רכילותית. האם העובדה הביוגרפית, שחידת התאבדותה של אמו הדיכאונית של עוז, ששמה קץ לחייה כשהיה בן 12 — היא ורק היא כוחה העז של הביוגרפיה הזו? לא. כוחה בלבו של עוז, ברגישותו, ביכולתו לראות באמת, בהיותו מי שנשא את החסר כל ימי חייו, חי ונוכח ונושם, כדי לכתוב את החיים עבור מתיו עד יום מותו שלו.

"כתבתי אותו מתוך רצון להזמין את המתים הביתה, להכיר להם את אשתי וילדי, להושיב אותם ולומר להם 'מתים יקרים, שתו כוס קפה וסוף־סוף נדבר. כי כשהייתם לא דיברנו'. מה זאת אומרת לא דיברנו? דיברנו בלי סוף: אבל לא דיברנו על הדברים החשובים: על רגשות. מאין באתם, למה קיוויתם ומה מצאתם", כותב עוז. לאחוז בלב ביד אחת ולכתוב קינה, משמע לנסות לכתוב בידיעה מראש שהניסיון הוא כה עלוב בהיותו תלוי־מלים, פרגמנטים שבורים של מציאות שבורה; לאחוז בלבו של מי שמת ולכתוב. אחרי 238 עמודים של קינה, אני רוצה לדעת, להרגיש, את לבו־שלו, במארג החיים שחווה, דרך הכותבת, לא אותה. הקול הצנוע, האותנטי, הרגשי, שרואה, אבל באמת רואה את הזולת, אינו נשמע. אינו ניכר. הוא עטוף בצלופן, בכותבת.

בשירו הקצר "אל אמי" כותב ברטולט ברכט: "וכשהלכה לבסוף, הניחו אותה באדמה / פרחים פרחו, פרפרים ריחפו מעליה... היא, קלה, בקושי לחצה את האדמה / כמה כאב נדרש, עד שהיתה כה קלה!" והלב נשבר עליה, לא עליו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות