בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהושע קנז, 2020-1937 | לא המצאתי כלום בסיפור הזה

סיפורו של יהושע קנז "התיק השחור" הוא לא 
פחות מטיפוס לאברסט של הז'אנר

8תגובות

מיד אחרי שנגמר השיעור שבו לימדתי לראשונה את "התיק השחור" ניגשה אלי תלמידה ושאלה: "למה זה סיפור?" אני מודה שהופתעתי מהשאלה, הרי רק לפני רגע הרגשתי שהמלים של יהושע קנז היפנטו כיתה שלמה. הרגשתי שהנה אני המלצר המוסיף מנה משובחת לאבות המזון שכל כך רציתי לערבב במוחם של התלמידים האלה, שנפלטו מתיכוני העיר ובאו ללמוד בתיכון ההזדמנות החדשה.

לפני שהספקתי לענות ראיתי שאותה תלמידה בודקת שהכיתה התרוקנה, ראיתי שאנטנות ההקשבה שלה נדרכו והתחלתי לצטט שוב את שבחי הסיפור הקצר ולנסות להסביר שהסיפור הזה הוא לא פחות מטיפוס לאברסט של אותו ז'אנר. היא הקשיבה וברגע שעצרתי לקחת אוויר היא אמרה: "כל מה שאתה אומר זה נכון, אבל מה שמסופר בסיפור הזה הוא החיים שלי. אבא שלי מתנהג בדיוק כמו האבא בסיפור. אבל בדיוק". היא חזרה על המלה "בדיוק" כמה פעמים כאילו רצתה למסמר אותה כסימן קריאה בסוף המשפט. ומיד חידדה את דבריה בשאלה רטורית: "אז מה, החיים שלי זה סיפור?"

יהושע קנז. איור: רוני סומק

עניתי מה שעניתי, ראיתי שדמעות מתרוצצות בעיניה, שנינו ידענו שצלצול סוף ההפסקה יישמע בעוד שנייה. היא חזרה למקומה ואני מיהרתי לתחנה של קו 5 מעבר לכביש לפגישה עם חבר באחד מבתי הקפה שבצפון דיזנגוף.

"התיק השחור" הוא סיפור מפגש של אב גרוש עם בנו באחת ממסעדות החומוס בתל אביב. האב קורא עיתון ומדבר בסלולרי, הילד שלא אוהב חומוס בוהה בטלוויזיה. ביניהם מפריד תיק שחור. יהושע קנז, שתירגם את ז'אן פול סארטר, מבין משהו באקזיסטנציאליזם ובונה סיפור מהודק שבו הניכור מדלג משורה לשורה.

קו 5 לוקח אותי לאותו בית קפה, ואלי שנברג חברי הטוב מפנה את תשומת לבי שבשולחן פינתי יושב כמעט יום־יום יהושע קנז. לא הכרנו עד אז, אבל זכר התלמידה שלפני פחות מחצי שעה קיצרה את המרחק בין חייה לסיפור שלו דוחף אותי לקום ולגשת אליו. אנחנו לוחצים ידיים ואני בהתרגשות גדולה מספר לו מה קרה במרחק שלוש תחנות מכאן.

הוא מקשיב, וכשאני מגיע כמעט לסוף אני רואה שדמעת התלמידה מחלחלת עכשיו בעיניו. מיותר להגיד שעיני מספקות את השלישית. אחרי שתיקה הוא מבקש ממני להגיד לה ש"התיק השחור" הוא סיפור אמיתי, שהוא ראה את אותו אב ואת אותו בן כשאכל חומוס יחד עם ידידו הסופר ישעיהו קורן במקום שהוא כל כך היטיב לתאר.

"לא המצאתי כלום בסיפור הזה", אמר, "העתקתי את מה שראיתי". למחרת כשסיפרתי לה חזרה לה הדמעה והיא אמרה "בחיים, אני לא אראה את הסיפור הזה לאבא שלי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו