חברים עשירים: האם תעדיפו שישלמו עליכם או שלא?

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חברים עשירים: האם תעדיפו שישלמו עליכם או שלא?

לכתבה

"היא משלמת עליי, זה הגיוני", אמרה לי לא מזמן חברה על חברה אחרת שהתעשרה. "שתינו יודעות שאין לי כסף ללכת למסעדות האלה, אז זו בגדול הדרך היחידה שנוכל לבלות יחד במקומות שבא לה להתפנק בהם". רציתי להגיד ולא אמרתי: ככה זה מתחיל

121תגובות

עברו קצת יותר משבועיים מאז ששודר סרטה של שי לי שינדלר, "העשירים החדשים". למזלה או לדאבון ליבה - הכל עוכל כל כך מהר, נלעס ונפלט והתייבש תחת השמש שהתחושה היא שעברו מאז עידנים ועידנים. שום שיח שניצת לא החזיק מעמד, הסנה בער וגם אוכל. קשת 12 הזינו את נתוני הרייטינג ורצו לדיון הבא, בעד ונגד: כלה מלאה (במידה 44) עם המון "שמחת חיים" (במידה 44) בעונה החדשה של "חתונה ממבט ראשון". כמה דברים מסרטה של שינדלר בכל זאת נשארו איתי. הראשון הוא כמובן מקרר הארטיקים עם תמונות הילדים בחצר של אחת המרואיינות, והשני הוא ההתייחסות של שינדלר לציפייה שהיא תשלם על חבריה במסעדות. 

השאלה שהציגה, האם היא אמורה לשלם את החשבון או שהדבר יחשב לפטרוני, עוררה בזמנו, לפני 12 מיליארד שנה (אפשר לצפות בפרק עם הטלסקופ ווב), תרעומת צפויה, לא לכולם הרי יש בכלל את הזכות לעסוק בהלכות הטיפ והחשבון. אבל האמת היא שבצורה זו או אחרת רובנו מסתבכים עם סוגיית החשבון מרגע שהמלצרית ניגשת ושואלת אם לחלק אותו, ואנחנו מתחילים להריץ משוואות עם נעלמים: כמה רביולו בדיוק-בדיוק אכלתי, כמה יוסי מרוויח בהייטק וכמה ימים אצליח לצום כדי לכפר על היציאה למסעדה החדשה של יובל בן נריה?

הציפייה שהשמן יאכיל את הרזה היא כנראה אוניברסלית (אם כי היום צריך להפוך את המשל: הרזה הוא זה שיש לו את היכולת לקנות קינואה אורגנית ולבקר במכרות שרירי הבטן על שם בר רפאלי, והשמן הוא מי שבעו"ש שלו נשאר מספיק כסף לפסטה אסם ושוקולד פרה). חוש הצדק הטבוע בנו מדנדנן בבהלה כשאנחנו נתקלים בחוסר שוויון, ותובע לדעת מה פשר העיוות ואיך אפשר להחזיר את הנפש לשיווי משקל. לפעמים התשובה תהיה להקריב את הקשר - ומה זה משנה, ישראל בכל מקרה הולכת לכיוון של תרבות קאסטות; לפעמים התשובה היא לשלוח את היד לארנק בתנועה כל כך איטית עד שכמעט אי אפשר להבחין בה.

הציפייה הזו, שיכסו אותך, מושרשת גם בשיח הלארג'יות והפירגון הישראלי, תודעת השפע והשופוני. אנחנו לא אירופאים עדינים שבודקים בחשבון מה כל אחד אכל, אנחנו המצאנו את הקיבוץ, אכלנו מאותו המסטינג. לא רק שההתקטננות לא מקובלת, היא נחשבת לבריונית: בסירובך להשתתף בחשבון, אתה בהכרח אומר משהו שיפוטי על אורחות חיי.

אז מה עדיף, חברים עשירים שמשלמים עלינו או חברים עשירים שלא משלמים עלינו? שתי האפשרויות די מחורבנות, ובכל זאת אני מציעה לבחור באחרונה, ומיד אסביר: בהזנה מושרש מרכיב הורי. כך אנחנו מתחילים את דרכנו בעולם, צווחים ומקבלים שד או פטמת בקבוק ולאט לאט לומדים שאפשר לסמוך על היצורים המטושטשים האלה שמרחפים מעלינו. אנחנו מתגעגעים לאוכל של אמא, לדבר-וחצי-הזה שאבא יודע להכין, ומכנים את הרכיבים הבסיסיים שהגוף שלנו נזקק להם "אבות המזון", זה ממש שם. כך, כשחבר אמיד ממך מזמין אותך דרך קבע למסעדות, בין אם מתוך רצון ובין אם בעקבות מניפולציה עדינה שבטעות הפעלת עליו ("סורי, יקר לי שם מדי"), בהכרח לוקח על עצמו משהו מהתפקיד ההורי ופורש עלייך את חסותו. לרוב, לחברים עשירים יהיה גם בית מרווח יותר, עם פינת אוכל של גדולים לערוך בו ארוחות בוגרות ומכובדות, ואם הם ממש רציניים, הם יתנו לכם גם כמה קופסאות הביתה. 

חלוקת התפקידים לדמוי-הורה ודמוי-ילד היא סוג של מנגנון התמודדות. דרך לגשר על הפערים הכלכליים שתמיד היו שם או נוצרו לאחרונה. קול ממדורי התודעה האחוריים מסביר לך ברגישות שזה לא שהחברים האלה הצליחו כי הם מוכשרים יותר, או יותר חכמים וחרוצים ממך (למרות שסביר להניח שהם כן), וזה אפילו לא עניין של מזל. הם פשוט ההורים. הם המבוגר האחראי, שווי תיק המניות קבע את הגיל שלהם, לא תאריך הלידה. או עצם העובדה שיש להם תיק מניות חוץ בנקאי ועוד מילים כאלה. קל יותר לשאת את המציאות כשההיררכיה מתחפשת לביולוגיה, קל יותר לשאת את עצמך - עד שכבר לא.

למה בעצם הורות זה דבר כל כך רע? זה לא, אם את פסיכולוגית. יש אלמנטים הוריים-חבריים מאוד יפים, הרצון להעניק, לתמוך, לדרבן. ויש גם את הצד השני של המטבע, לחנך, להשפיע, לשלוט. זה יכול לעבוד כל עוד התנועה היא עדינה ודו כיוונית, כל אחד מקבל משהו, כל אחד נותן. אבל מרגע שהאיזון מופר, נניח על ידי כמה מאות מיליונים (זה יכול לקרות גם בגלל סיבות אחרות), וצד אחד מתאהב במעמדו בהיררכיה ודורש קביעות בבכירות, שליטה במקום השפעה, זה רק עניין של זמן עד שיוצתו המאבק והמרד בסמכות. 

חברה סיפרה לי לא מזמן על חברת ילדות אחרת שלה, שמאז שהחלה להרוויח סכומים גבוהים, מושכת אותה למסעדות יקרות שקודם היו מעבר להישג ידן של שתיהן. "והיא משלמת עליי, זה הגיוני", אמרה, "שתינו יודעות שאין לי כסף ללכת למסעדות האלה, אז זו בגדול הדרך היחידה שנוכל לבלות יחד במקומות שבא לה להתפנק בהם". רציתי להגיד ולא אמרתי: ככה זה מתחיל. כי בדרך כלל דברים נוטים להסתבך, וברגע שאותה חברה תתחיל למדוד כמה היא נתנה וכמה מקבלת או תחשוד שרוצים בקרבתה רק בגלל ההטבות או תתחיל להציב מבחני נאמנות לוודא שאוהבים אותה באמת; ומנגד - החברה שעליה משלמים תותקף ברגשי נחיתות - שום סביצ'ה, לא משנה כמה הוא אלוהי, לא יציל אותן מעצמן. משהו ביחסים בהכרח יתקלקל. 

לחיבור כסף-מסעדות יש עוד דרך לעוות את היחסים, כשהיא הופכת צד אחד לספק וצד אחר ללקוח. והלקוח, במקרה הזה, לא רק שהוא לא צודק, הוא גם מרגיש די רע. לפני ארבע שנים פורסם מחקר שהציג את המונח "חרדת הדדיות" (Reciprocity anxiety), תופעה שסביר להניח שכל אישה ששילמו על הבירה שלה בדייט מכירה. המחקר מתמקד בהתנהגות צרכנים אבל נכון גם לגבי יחסים בין אישייים, וכמובן שזה משתנה מאדם לאדם. האדם הסביר והלא פסיכופת, שחבר משלם עליו שוב ושוב במסעדה, ירגיש לרוב לחץ כלשהו לתגמל את המסבסד, בין אם על ידי הרמות וכיופים, רכילות עסיסית או חנופה ואלף סטוריז מתוייגים באינסטגרם. במקרה כזה המבנה הסמוי הוא לא הורי, אלא של כוכב ופמליה - הטבות תמורת משהו שמתחפש לחיבה. רחמים על כולם.

החדשות הטובות הן שיש ביט (ואת החברה הפחות עשירה שלה, פייבוקס). האפליקציות שדוחקות את המזומן לסף הכחדה עשויות גם לטפל בכסף השחור וגם להציל את מוסד החברות. כי אם פעם היה אפשר, ואפילו נהוג, להבטיח להחזיר את החוב מתישהו בהמשך, ובפועל למסמס עד המוות, היום המצפון מקפיץ לך התראות על המשימה שהשארת פתוחה. אי אפשר לעבור על סמליל של ביט מבלי להיזכר מיד בכסף שאתה חייב למי שאתה חייב לו. מי שטוען ש"סליחה סליחה, ברח לי" משקר. נכון, לא תמיד האצבע קלה על ה"העבר תשלום" הזה, בטח כשבצד השני מחכים לנמען - לפחות בדמיונך - מטילי זהב, אבל הוא משחרר את כולם מלפקפק באינטרסטים. כי אין אינטרסים. 

הדבר היחיד שהוא יותר נעים מלחלוק את התשלום על הארוחה ולהעביר ביט זה שהחבר העשיר יסרב להעברה, ובהודעה יוסיף, "עזוב, עליי". בסדר נו - זה לא חייב להיות כל כך פטליסטי, ייהרג ובל יעבור. חברים עשירים שיכולים להרשות לעצמם מדי פעם להזמין אותנו לארוחה זה בסך הכל דבר נחמד, מחווה של נדיבות. את החברים העשירים שלי אני מזמינה אפילו לקחת אותי לחו"ל אחת לכמה שנים. משהו קרוב. קרוב לאוסטרליה למשל. כלל האצבע, כרגיל, הוא למצוא את הדרך בה אלה לא חוששים שמישהו מנסה לשלוט בהם - ואלה לא מרגישים שמנסים לשנורר אותם. כי בסופו של דבר, זו המטרה הכי נעלה של חברות: לעזור לזולת להרגיש קצת יותר חופשיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות