בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הנערות האלה מנסות להתאים לאידיאל היופי בלי להבין בכלל מי הן"

עדי לייבל סגיב, בת 35, דיאטנית קלינית במחלקה להפרעות אכילה וטיפול יום במרכז שניידר לרפואת ילדים ■ שיחות עם אנשי מערכת הבריאות

20תגובות
עדי לייבל-סגיב בשניידר, בחודש שעבר
מוטי מילרוד

עדי לייבל סגיב, בת 35, היא דיאטנית קלינית שמתמחה בהפרעות אכילה במחלקה להפרעות אכילה ומסגרת טיפול יום במרכז שניידר לרפואת ילדים. תושבת תל אביב, נשואה עם ילדה וכלבה.

מה עושה דיאטנית קלינית?

"דיאטנית קלינית יכולה לעבוד בתחומים רבים, כמו מחלקות פנימיות או מחלקות אונוקולוגיות, במרפאות ובעצם בכל מקום. אני בחרתי להתמקד בתחום של בריאות הנפש, ובפרט בהפרעות אכילה. התפקיד של הדיאטנית בתחום הזה הוא חלק מהטיפול השלם, הוא תפקיד מרכזי".

המחלקה להפרעות אכילה בשניידר, בחודש שעבר
מוטי מילרוד

מה את עושה במחלקה להפרעות אכילה?

"אני עובדת בשלוש מסגרות: אשפוז, טיפול יום ומרפאת מעבר. כל מטופל ממוין לפי דרגת החומרה של ההפרעה. באשפוז נמצאים הילדים שצריכים את הטיפול הכי אינטנסיבי, טיפול יום זה בין לבין, ובמרפאה יש את האינטנסיביות הכי נמוכה.

"רוב המטופלים הם בעצם מטופלות, בעיקר בנות 12 ומעלה. הפרעת אכילה זו הפרעה נפשית שבאה לידי ביטוי דרך האוכל, המשקל ודרך החשיבה שלהן בתחומים האלה. גיל ההתבגרות זה בדיוק הגיל ששמים בו יותר דגש על המראה החיצוני, שמתחילה בו ההתפתחות המינית ושהגוף משתנה, וזה שינוי די מבהיל. בנוסף, בגיל הזה הופכים בני גילם להיות האנשים שהדעה שלהם היא החשובה ביותר. וכל הדברים האלה גורמים למשהו פחות מוצלח בנפש של המתבגרים".

למה ההפרעה מתפרצת מלכתחילה?

"הבסיס הוא קודם כל הפרעה נפשית ממשפחות החרדה, וההתפרצות יושבת על מרכיבים אישיותיים ותשתית גנטית שאנחנו לא כל כך מבינים בנוסף לשילוב של גיל ההתבגרות והשינויים בגוף, יש גם את החברה שלנו שמעודדת אידיאל יופי. אנחנו לא יודעים מי החליט על האידיאל הזה, אבל הוא לא תואם את המציאות. הנערות האלה, כדי לקבל אישור מהחברה, מנסות להתאים את עצמן לאידיאל הזה בלי להבין בכלל מי הן ומה הצרכים של הגוף שלהן".

"עשיתי עסקה שלמה עם מטופלת כדי שהיא תתחייב לאכול כף חמאת בוטנים"
מוטי מילרוד

איך את מטפלת בהן?

"הדבר הראשון שאנחנו מדגישים הוא שהתרופה העיקרית היא אוכל, ושום דבר אחר לא יביא להתקדמות המצב. התפקיד שלי הוא לבנות תפריט למטופלות שסובלות מהפרעת אכילה. המטרה היא להביא לשיקום של משקל המטופלת. אני שואלת אותן מה הן אכלו בימים שקדמו להגעה שלהן, כדי להבין את כמות האנרגיה שהן צרכו. ברגע שאני מבינה כמה בערך הן אכלו עד לתקופה שהן הגיעו אליי, אני בונה תפריט שבו אני צריכה לדאוג לכמות אנרגיה, חלבון וסידן מתאימה שתואמת את הגיל. בהתחלה התפריט יחסית מצומצם באנרגיה ואני מגדילה אותו בהדרגה.

"מטרת התפריט היא להוריד את הסטרס של הגוף עם הזמן, שהגוף יחזור לסמוך על מי שמנהל אותו, לתת לו אספקת אנרגיה בשעות קבועות - בוקר, ביניים, צהריים, ביניים, ערב וארוחת לילה. שש ארוחות ביום שצריך להקפיד לאכול אותן בזמנים קצובים. התפריט הוא עוגן, והוא מסייע להוריד את החרדה של הנערה. ברגע שהיא יודעת מה, כמה ומתי היא צריכה לאכול, היא פחות חושבת על הצמצום באוכל. ככה גם אין מצב שאומרים לנערה שהיא אחראית על הכמויות שהיא מכניסה לפה, כי ככה היא לא תתקדם. במצב כזה, או שהיא מאוד תצמצם באוכל, או שהיא תאכל, תרגיש אשמה ואולי תקיא.

"הטיפולים הם ארוכי טווח, הם נמשכים שלושה עד שישה חודשים, שבמהלכם אנחנו מצפים לשיקום משקלי. הטיפול הזה נועד לילדות עם כוחות, כי הן אחראיות לאכול את התפריט. הן צריכות להסכים לאכול. אין כאן קסמים".

איך המטופלות מגיבות לתפריט?

"הן לא רוצות לאכול ולא רוצות להשתפר, אבל הדברים האלה צריכים לקרות. זאת מהות העבודה, איך מתחילים תהליך עם ילדה שנכנסת לחדר ומסרבת לתפריט עד שמגיעים לנקודת הסיום?

"הילדה הזאת יודעת שאם היא לא תאכל את התפריט היא עלולה להפסיד כמה דברים. אולי יעבירו אותה למקום אחר שבו הטיפול יהיה שונה, אולי היא תצטרך האכלה בזונדה ואז היא תאבד שליטה על מה שנכנס לה לגוף. אם ילדה בטיפול יום מסרבת לאכול אז אולי היא תצטרך לעבור לאשפוז מלא, ואז היא לא תישן בבית, לא תראה חברות. הדברים האלה עוזרים לנו לתת מוטיבציה להתקדם בטיפול".

המחלקה להפרעות אכילה בשניידר, בחודש שעבר
מוטי מילרוד

נשמע שהטיפול הוא בעיקר שוט.

"כשנערות יורדות במשקל בצורה דרסטית וחדה, רואים במוח אזורים של נוקשות. בהתחלה הן בתת-תזונה ודיכאון ונוקשות מאוד גדולה. הדרך היחידה לתקן את זה היא על ידי שיקום משקלי. ככל שהן עולות במשקל ומתקדמות, אז יש יותר עם מי לדבר, יש יותר הבנה. בשלבים הראשונים של הטיפול יש פחות מלל, הטיפול הוא ממוקד והמסרים קצרים: 'זה התפריט וזה מה שצריך לאכול'. כשיש יותר הסברים זה מעורר יותר התנגדות כי אזורי הנוקשות במוח מופעלים, וההסברים גורמים למצוקה.

"בהתחלה יש איזה פרצוף שבוהה בך ולא מדבר כל כך. אחרי זה המבט משתנה, יש יותר רגש בעיניים, כאילו שיש מישהו בבית. ועם הזמן מישהו מסתכל בחזרה. ולחזור לראות את המבט הזה זה משהו מאוד מרגש.

"הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי לטווח ארוך הופך לרלוונטי ככל שיש יותר התקדמות משקלית. אנחנו עוזרים להן לחקור את הרווח וההפסד שלה מול ההפרעה. ככל שמתחיל שיקום תזונתי, יש התבוננות יותר עמוקה של המטופלת בעצמה על המחיר שהיא משלמת, ואז יש תהליך הנעה של שינוי".

יש משא ומתן על התפריט?

"כל הזמן. זו ממלכת הדיבייט - איזה פריט אני מורידה להן כדי שהן יתחייבו לאכול פריט אחר. למשל, עשיתי עסקה שלמה עם מטופלת כדי שהיא תתחייב לאכול כף חמאת בוטנים, אז הורדתי לה משהו שעצבן אותה המון זמן בתפריט.

"מישהי אחרת מאוד רצתה דייסת שיבולת שועל, אז אמרתי לה שתעלה השבוע במשקל כמה שהיא צריכה ואז אתן לה את הדייסה בשבוע הבא. אמרתי לה שקודם היא צריכה להרוויח את הפריט הזה. היא רוצה שאכניס לה את זה לתפריט כי היא חושבת שהוא הרע במיעוטו, או שהיא יודעת את הקלוריות של הפריט הזה והיא לא בטוחה לגבי אחרים. זה לא סתם פריט, הוא נותן לה ביטחון מאיזושהי סיבה שקשורה להפרעת האכילה. אבל אם זה יכול לשרת ולהביא אותה לטובת עלייה משקלית, כנראה שאלך על זה.

"התפריט שומר את המטופלות בשליטה, והכמויות מאוד מדודות. למשל, פרי, ארבע כפות גרנולה וגביע יוגורט. וזאת הכמות, ולא יותר ולא פחות. הן גם ככה כל הזמן בעיסוק איך הן יכולות לצמצם, אבל אנחנו מסכימים איך מה כוללת כף ומה כוללת כוס. וגם ההורים שלהן יודעים שהם לא נותנים מעבר למה שיש בתפריט, וככה התפריט שומר על הנערות בחזרה, שהן יודעות שלא מוסיפים להן משהו מאחורי הגב. הן גם יודעות שאם היא תעלה יותר מהמינימום שהן צריכות לעלות בשבוע, אז אצמצם את התפריט.

עדי לייבל-סגיב בכניסה למחלקה בשניידר, בחודש שעבר
מוטי מילרוד

"אלה מטופלים מאוד חכמים. הם לפעמים מספרים לי סיפורים אישיים, כי הם חושבים שמרוב שהם יספרו לי סיפורים אני אשכח את התפריט. אני צריכה להיכנס לחדר עם 2,000 נורות אדומות לכל פגישה".

הקורונה מאוד החמירה את המצב.

"אני חושבת שהבידוד החברתי לא עשה טוב, הם איבדו קצת קשר אנושי שכל כך חשוב בגילים האלה, וכמובן הם צרכו יותר את כל התוכן שיש באינטרנט.

"ילדתי ב-2020, וכשחזרתי בספטמבר הרגשתי שחזרתי למציאות אחרת. תמיד היו רשימות המתנה ואף פעם לא היו מספיק מיטות, אבל פתאום חזרתי למציאות מאוד מוצפת. הקמנו מרפאת המתנה, כמו בית חולים שדה, לילדות שצריכות לחכות חצי שנה לאשפוז. היתה תקופה קצרה של רגיעה בסביבות אוקטובר ואז שוב היתה עלייה באומיקרון".

איך ההתמודדות הזאת משפיעה עליך?

"אני הולכת לטיפול. אני חושבת שזה לא רע לשתף בזה שזה משפיע. גם חלק מהקסם הוא שאני לא לבד. אני עובדת עם מטפלת רגשית שמכירה את הילדה ועם הפסיכיאטרית שלה, ויש לנו ישיבות צוות פעם בשבוע, והדבר הזה מחזיק אותי".

מה את אוהבת בעבודה?

"יש בה המון אופטימיות. אני מאמינה שכל מטופלת חדשה יכולה לצאת מזה, גם אם היא מאוד סוערת בהתחלה. מטופלת כתבה לי שהיא ידעה שיש ביום שלה שעה אחת שהיא שלנו, שבה היא ידעה שמישהו רואה אותה ומדבר אליה בגובה העיניים כמו לאדם בוגר. אני מאוד משתדלת להמשיך לעשות את זה. אני מקווה שהמתבגרת הזאת, שתהיה בוגרת בעתיד, שחשבה שאף אחד לא צריך לחיות במשקל שלה, תזכור בעתיד שהיתה איזו דיאטנית שאמרה לה שזה משקל שיש לו ערך ושהוא מתאים עבורה ושיש לו מקום בעולם הזה".

"יש שש ארוחות ביום שצריך להקפיד לאכול בזמנים קצובים. זה מפחית חרדה"
מוטי מילרוד

ומה את לא אוהבת?

"השכר לא מתגמל. דיאטנית ממוצעת עובדת בעוד מקום עבודה, ואולי אפילו בעוד שלושה מקומות, כדי שהיא תוכל להגיע לשכר שהיא אולי תגיד שהוא בסדר".

יש מקרה שנכנס לך ללב?

"אני חושבת שהכל נכנס לי ללב, כי זאת אני. אבל אני חושבת שיש מוטיב חוזר שמאוד מרגש אותי אצל המטופלות. בהתחלה הן באות לפגוש את האויבת שלהן, מישהי שרושמת להן אוכל, שזה הדבר שהן הכי לא רוצות. ואני פוגשת מישהי שאני לא מבינה מי היא, שהיא כנראה שריד של ילדה עם שמחת חיים שהיתה פעם. ככל שהטיפול מתקדם, אני הופכת לפחות אויבת ואני רואה יותר את הגרסה של מי שהיא היתה פעם.

"הדבר הכי משמעותי זה שיחות הסיכום, שהן מאוד מרגשות ולפעמים מאוד מפתיעות. נגיד מקרה שבו חשבתי שהיא הכי התבאסה עליי, שלא הסכמתי לוותר לה ולהפוך גבינה צהובה 28% ל-9%, ופתאום בסיום אני זוכה לתודה שלא ויתרתי. זה מאוד מחזק אותי, בעיקר בעבודה שלי מול מטופלות אחרות".

יש לך ילדה קטנה. את חושבת על העולם שבו היא תחיה בעוד עשר שנים?

"אני חושבת על המורכבויות שהיא תצטרך להתמודד איתן, על הקושי שלנו כחברה לקבל אנשים בגדלים שונים ולהבין שזה מה שבריא בשבילם, ושאין דרך חיים וגוף אחד בשביל כולם. חזרתי מחופשת הלידה יותר מרוככת לעבודה שלי עם הורים. עד אז הייתי יותר בצד של המטופלת, ומאז התחלתי להיות יותר מוכוונת לעבודה עם ההורים".

מה ההורים באמת יכולים לעשות?

"הרבה הורים מגיעים אלינו עם אשמה, כאילו הכתובת היתה על הקיר והיא פוספסה, אבל די קל לפספס אותה. אולי הילדה עשתה קצת יותר ספורט וקצת הפחיתה במתוקים, ואולי הפכה לצמחונית. זה נראה כמו משהו חיובי ופתאום מידרדר. אז עדיף לשאול ולטעות מאשר לתת לתופעה להישאר. כדאי לאכול ביחד ארוחה משפחתית. ככה אפשר לראות אם הילדים נמנעים ממשהו באופן עקבי ואפשר לדבר על זה. לא לפחד לשאול. וברגע שחוששים ממשהו אז ללכת לבדוק. לא לפחד, מקסימום נגלה שזה כלום".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו