בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דעה

אחרי כל כך הרבה שנים של מלחמה בהשמנה, הגיע הזמן שננסה גישה אחרת

במציאות הקיימת, אדם שמן נתפס כמי שזקוק לתיקון, וההשמנה מצליחה להפעיל את הפחדים הכי עמוקים שלנו. במקום מאבק בהשמנה, יש לעזור לאדם בכל משקל למצוא כוח כדי לבנות חיים מלאים

61תגובות
השאלה היא איך משנים את זווית ההסתכלות על ההשמנה
Vaselena/Getty Images/iStockphot

גילי (שם בדוי) היתה בת 35 ושקלה 100 ק"ג כשהגיעה אליי. ההשמנה עיצבה את חייה, ותחושת ה"לא שווה" הכתיבה את איך שהתלבשה, התנהגה, אכלה, ובעיקר את האופן בו חוותה את עצמה. אחת התופעות שבלטה במיוחד היתה הבגדים. תמיד אותם בגדים. חולצות טריקו גבריות ורחבות, ג'ינס וסנדלים. שום סממן נשי, עידון או חן. "לשמנים אסור" נהגה להגיד. היא היתה רוויית דיאטות שנכשלו בזו אחר זו, מיואשת מעצמה ובעיקר מתחושת העצמי שלה. "היא לא ראויה".

תהליך הטיפול בה היה מרתק. היא באה לעבוד, להציל את עצמה ממלתעות המשקל. ההתחלה היתה קשה. ההבנה שהטיפול לא מתמקד בירידה במשקל החרידה אותה. "מה את אומרת? שאשאר שמנה?" אמרה כשדמעות בעיניה. בהדרגה הפסיק המאבק בגוף ובאוכל. משהו נרגע בה. זה לא שהיא הפסיקה לרצות לרדת במשקל, אבל היא הניחה לקרב נגדו.

החיים לא מתחילים רק לאחר הפחתת המשקל או העלאתו
Nina Buday / Shutterstock

פתאום היה לה אכפת מעצמה. היא התחילה לקנות בגדים והתאהבה בעצמה. הבגדים היו צבעוניים עם מחשופים, היא קנתה שמלות ונעלי עקב. זה היה מפעים. וכשהיא עשתה חורים באוזניים וקנתה עגילים הרגשתי שבאמת משהו אמיתי קורה. היא לא רזתה, היא גם לא תרזה. אבל היא התחילה לחיות.

גישת הבריאות הקיימת בחשיבה הרפואית והפסיכולוגית נשענת על המודל הפתוגני לבריאות המניח שבריאות במובנים רבים היא היעדר חולי. לפי גישה זו, האורגניזם האנושי הוא מערכת מצוינת בעלת מבנה מכני מופלא שמדי פעם מותקפת בידי פתוגן (מחולל מחלה) המביא לנזק, למחלה כרונית או אקוטית. כלומר, כדי שמצבנו יהיה תקין, רצוי שנמנע את הגורם הפתוגני, בין אם הוא ביולוגי ובין אם הוא חברתי-פסיכולוגי. גישה זו עוסקת בגורמי הסיכון, בפתוגנים כגורמי לחץ וחולי, ועל בסיסה מתנהלת היום המלחמה בהשמנה, שמניחה שאדם צריך לרדת במשקל כדי שיוכל להיות בריא.

עם השנים השתכללה המלחמה בהשמנה, אבל הטרמינולוגיה המאיימת והמפחידה המשיכה ללוות אותה. על האדם השמן להתמודד גם עם מטאפורות חברתיות, שגדלות ככל שאין מרפא או תרופה ברורה. ה"מחלה" עוברת דמוניזציה ועוד יותר מזה האנשים ה"חולים" בה.

אנחנו חיים היום במציאות שבה הפחד מהשמנה הוא פחד מוות, והאדם השמן נתפס כמקולקל וחייב תיקון. ההשמנה היום מחוברת כמעט לכל סוגיה חברתית, בריאותית ותרבותית, והיא מצליחה להפעיל את הפחדים הכי עמוקים שלנו.

האדם השמן נתפס כמקולקל וחייב תיקון
VlarVix/Getty Images/iStockphoto

השמנה קיצונית, כמו רזון קיצוני, אינם בריאים. אבל בין לבין נמצאים מיליוני בני אדם במשקלים שונים, הנאשמים במשקלם על בסיס יומיומי, הנדרשים לרדת במשקל בלי שלאיש יש פתרון בר קיימא וארוך טווח עבורם. השאלה היא לא איך עוזרים לאנשים לרדת במשקל אלא איך משנים את זווית ההסתכלות על ההשמנה. אנו צריכים לבדוק איך לעזור לאנשים עם השמנה במצב שבו לא קיים פתרון בריא וגורף עבורם, ולא איך ננציח את תעשיית הדיאטות והשפה השמנופובית. ומה אם אי אפשר לרדת ולשמור? ומה על כל אלה שכל כך רוצים לרדת במשקל ולא מצליחים בגלל שהגוף שלהם מתנגד לשינוי? מהי אותה בריאות שאחריה אנחנו רודפים, אם היא שמורה ליחידי סגולה שניצחו את משקל גופם?

בשנות ה-80 הציע אהרון אנטונובסקי גישה אחרת לתפיסת הבריאות. הוא העלה את השאלה הסלוטוגנית, שמחפשת אחר מקורות הבריאות. גישה זו מניחה שאנו חיים בעולם שבו הכאב והסבל הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הגישה הסלוטוגנית מכוונת לחיפוש אחר הכוחות והמשאבים התורמים לבריאות ולרווחה, ופחות לעיסוק בחולי. הכיוון החדש שמציעה הגישה הסלוטוגנית מדגיש את חשיבותם של משאבי ההתמודדות.

אנטונובסקי טבע את המונח "קוהרנטיות", שהחוזק שלה הוא הגורם המשמעותי בתנועה לעבר הבריאות. כלומר, השאלה שנשאל היא איך תשתנה התמונה אם נפסיק להתמקד במשקל ובחולי ונתמקד דווקא בקידום הבריאות? ואכן, המודל הסלוטוגני מאפשר זווית ראייה חדשה על בעיית ההשמנה: לא מאבק בה, וגם לא ניסיון אינסופי להעלימה, אלא דווקא בדיקת השאלה איך נעזור לאדם בכל משקל למצוא את הכוח והיכולת לבנות לעצמו חיים מלאים ובריאים.

הגישה הזאת לא אומרת "בואו נהיה שמנים", אבל היא כן מסבירה שהחיים אינם מתחילים לאחר הפחתת המשקל או העלאתו, ואף אינם כרוכים בו. החיים הם כאן ועכשיו, על המכלול שלנו כבני אדם, שהמשקל הוא רק חלק קטן מהם. נכיר בכך שיש אנשים בכל מיני משקלים, ועלינו כאנשי טיפול ובריאות לפתוח עבורם את האפשרות להניח את תופי המלחמה בגוף ולהעצים בהם את מידת הקוהרנטיות, כך שהם יהיו יותר אכפתיים ואחראים על גופם. אין זה אומר שהם ירדו במשקל, אבל זה כן אומר שהם יחיו חיים מיטביים ובריאים התואמים אותו.

מה על כל אלה שכל כך רוצים לרדת במשקל ולא מצליחים בגלל שהגוף שלהם מתנגד לשינוי?
Artemenko_Daria / peakSTOCK / Ge

המעבר מגישה של מלחמה בהשמנה לגישה שממוקדת בבריאות כולל שישה שלבים עיקריים:

1. היכרות עם שפת הדיאטה על כל תחפושותיה - זו שפה דיקטטורית, שתלטנית, מאשימה, מפלה ומענישה, שאומרת לנו מה לאכול כמה ומתי. זו שפה שמכניסה אותנו למעגל הדיאטות שכמעט תמיד סופו כתחילתו.

2. שחרור משפת הדיאטה כשפה של שליטה - תהליך השחרור הוא תהליך קוגניטיבי, שעיקרו הבנת האופן שבו מנהלת השפה האנושית את התנהגות בני האדם, ואת היכולת להניח לשפה כשהיא מקדמת אותם להתנהגויות לא מיטביות.

3. הפסקת המאבק בגוף - הרפיה ממרדף הרזון. הפסקת השימוש במשקל, במדדי BMI ובתפריטים כדרך לירידת משקל.

4. שינוי האופן שבו מסתכלים על ההשמנה ועל השמנים - הנחת המלחמה הגורפת בגוף וקבלת העובדה שיש אנשים בריאים בכל מיני צורות וגדלים. קבלת העובדה שירידת משקל אינה תוצאה של נחישות וכוח רצון, ומשקלו של האדם לא מעיד על ערכו וזהותו וגם לא בהכרח על בריאותו. ההבנה שלכל אדם יש נקודת שיווי משקל, המתאימה לגוף שלו, ומשקלו לא הופך אותו מקולקל, אבל המאבק בו מקלקל אותו.

5. נרמול מערכת היחסים עם האכילה ועם הגוף - הנחת השיח הדיכוטומי של מותר ואסור. הנחת הניטור, ההגבלה, הספירה ומערכת ההפחדה המשומנת. וקידום קשב לאכילה והנאה ממנה.

6. עצירת ההשמנה ומניעתה - התקפי האכילה פוחתים ואף נעלמים כשאנו מפסיקים להיאבק בגוף ובאכילה. הגוף שלא מנסה לרדת במשקל לא נכנס למעגלים שסופם כמעט תמיד בעליית משקל, לעיתים גם מעבר למשקל שהיה לפני ההרזיה. הרעש הקוגניטיבי פוחת וגם המטבוליזם נרגע, וכך אט אט נחלצים מהמעגל ועוצרים את ההשמנה. העיסוק באוכל והמאבק נגדו פוחת, וכך גם מונעים עליית משקל נוספת.

שינוי פרדיגמה הוא תהליך מורכב. המעבר ממלחמה לשלום מורכב עוד יותר. אבל אחרי כל כך הרבה שנות מלחמה בהשמנה, הגיע הזמן שננסה גישה אחרת.

איילת קלטר היא מנהלת מרכז "שפת האכילה" לטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת גוף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו