רוצו לראות את "אהבה ומגפה", דבר כזה כמעט לא קורה בתיאטרון ישראלי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוצו לראות את "אהבה ומגפה", דבר כזה כמעט לא קורה בתיאטרון ישראלי

לכתבה
נדב נייטס ונטע גרטי ב"אהבה ומגפה". אמיתיות אינטימות רדי רובינשטיין/ התיאטרון הקאמרי

המוזיקה, התאורה, הטקסט, הבימוי והמשחק הם פשוט תענוג. אף ש"אהבה ומגפה" היא כביכול הצגה קלילה ומצחיקה, היא מצליחה להכניס את הצופה לחוויה רגשית כוללת

25תגובות

בין גל קורונה אחד למשנהו, בין וריאנט סיני להודי — כניסה לאולם תיאטרון כשהתמונה הראשונה הנגלית היא דמויות חייזריות בסרבלים ומסיכות מרססות חומר חיטוי על תפאורת חדר בית מלון אינה מבטיחה כיף גדול. סאונד של רדיו קקופוני במתכוון מצטרף לתמונה ונשמעות מילות קורונה אופייניות בקולות סמכותיים: "בידוד", "עלייה בתחלואה" וכו'. המחשבה שצצה היא: אוי, לא, בשביל זה יש לנו את הטלוויזיה ובעיקר את השלט כדי להשקיט ולכבות. למה המציאות המדכאת צריכה לחדור לאולמות התיאטרון? זה בטח יהיה מין ריאליזם דרמטי קומי שטלוויזיה עושה טוב יותר מתיאטרון, או עוד איזה "מחזה עיתון".

אך למרבה ההפתעה, כמעט מההתחלה נפרשת לפנינו "אהבה ומגפה" כמעין מתנה מרובת עטיפות עם תכנים וגוונים רבים שמפתיעה בהיבטים התיאטרליים והאנושיים שבה. המחזה מורכב משלושה חלקים, מחזות קצרים, המתרחשים באותו חדר בבית מלון שנועד לבידוד חולי קורונה. בסצינה הראשונה, "הזדמנות" מאת עירד רובינשטיין ויואב שוטן־גושן, יש זוג צעיר נשוי, (נדב נייטס ונטע גרטי) חולי קורונה טריים והמומים המגיעים לבידוד. הגבר נחוש בדעתו להפוך את גזר הדין הכפוי לחופשה כיפית ובעיקר להזדמנות לפתיחת דף חדש ביחסים הזוגיים. האישה מסרבת בתחילה. היא רצתה לעזוב את בן זוגה לפני שאומתו כחולים.

מתוך "אהבה ומגפה"

אבל הנה הם פה, בחדר אחד סגור ולזמן ממושך דיו כדי להתעמת וגם להתאמת, מלשון אמת. הם מתחילים לדבר, להודות ולגלות אמיתות אינטימיות, תחושות ומעשים — שכמו אצל הרבה זוגות — נקברו תחת שגרת הפילאטיס, העבודה והקניות בסופר. יש בחלק הזה משפטים שנונים ורגעים מצחיקים ובכל זאת הריאליזם לא מספיק ספציפי (בהשוואה לחלקים האחרים). גם הפתרון הדרמטי־סנסציוני שבסופו מודבק מדי ולא מקורי. עם זאת, הוא עדיין חינני ומלא חיים, הרבה בזכות השחקנים, ומתאים טוב כמתאבן להצגה, שממריאה ממנו למחוזות יותר יצריים וחלומיים.

החלק השני, "מומי ורווי" (מאת בת חן סבג), שבו גבר חולה קורונה (נדב אסולין) מזמין לחדר המלון אישה העוסקת בזנות (כנרת לימוני) מצליח לצאת מהקלישאה הבסיסית המכוונת שבו בצורה יפה מאוד, כבר מהתלבושת הזהה לזאת של "אישה יפה", בגילומה של ג'וליה רוברטס. פה המודל הנשי אינו הוליוודי, ובטח שלא הדרמה והדיאלוג. זה כל היופי. לאחר האקט המיני האישה מסרבת לצאת מחדרו. הוא נאלץ להישאר איתה, לסצינה שכולה שינויים דרמטיים הנבנים בהדרגה ובעדינות וגילויים אנושיים עצובים ומשמחים. אסולין נהדר בדמות הגבר המובס, שמחזיק עוד בתקווה לאהבה, ולימוני פשוט מקסימה.

שימוש בווידיאו ארט הוא הרבה פעמים גימיק, משהו למלא חלל ריק. פה הוא מעשיר את התוכן ואת הצורה, מעורר מחשבה

בסצינה השלישית, "פחד ותיעוב בדן פנורמה" (מאת גור קורן), נראית שרה בכנסת, חולת קורונה ששנתה מופרעת בידי בחור צעיר ונאה (נדב נייטס). הוא חשב שאהובו שוכב במיטה, אך התברר לו שזה נטש את החדר ואותו ולא טרח אפילו להודיע. דמות השרה מתחילה כסטריאוטיפ — משהו בין מירי רגב לגילה גמליאל — היא ימנית מוחצנת, הומופובית (אך גם רעבה לחום ולסקס) והבחור ההומו הוא סטריאוטיפ של שמאלני גאה, "נאור". שניהם שוברים את הסטריאוטיפים אחד בעזרת השני, באופן הדרגתי ומשכנע, מרגש ואנושי, מצחיק כל כך.

נדב אסולין וכנרת לימוני. משחק נפלא
רדי רובינשטיין/ התיאטרון הקאמרי

קורן יודע לאפיין דמויות בצורה מדויקת מאוד, אבל לפעמים עליונה מדי על דמויותיו. פה הוא מצליח להביא את ההומור שלו, יחד עם הממד האנושי שמשתלב לסצינה עשירה בפרטים — טקסט ומשחק כאחד — וסוחפת. אי אפשר שלא לציין את המשחק המרתק של לימוני. היא פשוט מופלאה פה וכובשת את הבמה מרגע לרגע.

כותבי "אהבה ומגפה", עשו עבודה שונה מזו שאנו רגילים לראות בדרך כלל במחזאות מקור. השילוב המיוחד פה הוא בין עומק ביחסים ודרמה טובה להומור העכשווי והקריצות האקטואליות למציאות הישראלית. בנוסף, יש פה משחק תמידי מעניין ומורכב בין הקלישאתי למקורי, בין הכללי לספציפי. מחשבה רבה ניכרת הן בכתיבה והן בבימוי העדין של רובינשטיין — בניית החלקים השונים למבנה כולל, איזונים ותנועה. התוצאה מקורית ומרעננת. גם הקטע שבאמצע — וידיאו ארט מלווה במונולוג מעניין בקולה של נטע גרטי — כמו מרחיב את הגבולות הצורניים של תיאטרון. שימוש בווידיאו ארט הוא הרבה פעמים גימיק, משהו למלא חלל ריק. פה הוא מעשיר את התוכן ואת הצורה, מעורר מחשבה, ומכניס את ההצגה למין מסגרת תיאטרלית קולנועית שקיימת פה בכל מיני היבטים.

"אהבה ומגפה" היא הצגה שכדאי מאוד לראות. מה שקורה בה לא קורה הרבה בתיאטרון. אף שזו כביכול הצגה קלילה ומצחיקה, היא מצליחה להכניס את הצופה לחוויה רגשית כוללת. המוזיקה, התאורה, הטקסט, הבימוי והמשחק הנהדר של כל הקאסט — פשוט תענוג. יש בהצגה הזאת איכות של אהבה. חופש יצירתי ורגשי הגולש בנעימים לקהל. יש לקוות שירבו הצגות כאלה בקאמרי. נפלא לראות שהתיאטרון נתן צ'אנס לכותבים הצעירים והמוכשרים בהצגה המקורית הזאת.

"אהבה ומגפה". תיאטרון הקאמרי. קונספט ובימוי: עירד רובינשטיין. תפאורה: ערן עצמון. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). תנועה: עמית זמיר. מוזיקה: רועי ירקוני. הלחנה נוספת: דביר זילברשטיין. וידיאו ארט: גיא רומם. כתיבה: יואב שוטן־גושן, עירד רובינשטיין, בת חן סבג, נועה לזר קינן, גור קורן. שחקנים: נדב נייטס, נטע גרטי, נדב אסולין, קרן מור/כנרת לימוני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות