ואת סבתא שלך גם: טעימה מפסטיבל חיפה להצגות ילדים

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואת סבתא שלך גם: טעימה מפסטיבל חיפה להצגות ילדים

לכתבה
מתוך "הרון לא נכון". טיפול עמוק בתוכן, בסגנון ובשפה ז'ראר אלון

ההצגה הנכונה על הילד הלא נכון, הכלבלב האנושי עם ההליכה הכי מצחיקה שיש, וספר הילדים הקלאסי, שמרוב חרוזים — איבד את קסמו במעבר לבמה. על מה שווה להתעכב בפסטיבל חיפה להצגות ילדים

2תגובות

השנה צפיתי בשלוש הצגות מהמגוון הרחב שמציע פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים, שנפתח היום ויימשך עד 19 באפריל. הסתקרנתי באופן אישי מהעיבוד לספר "סבתא סורגת". הספר היה אהוב עלי בילדותי, ולצד ספרים אחרים של אורי אורלב, הוא עוד נמצא בספרייה שלי, עם הקדשה אישית לסבי וסבתי, שהיו מיודדים עם הסופר. אורלב הוא, כידוע, סופר ילדים נפלא ומצליח, רגיש ומגוון, בתוכן וגם בסגנון.

בספר "סבתא סורגת" קיים הומור, אבל זה לא ספר מצחיק, הוא אפילו די מלנכולי. הסבתא הגיבורה היא דמות תלושה מהחברה, מן נוודה ערירית. אך יש לה שתי מסרגות שבעזרתן היא יוצרת את החסר לה: בית, חצר, רהיטים ואפילו נכדים, שישמחו אותה ויפיגו את בדידותה. אבל העיר ובית הספר לא מקבלים את הילדים הסרוגים, ולאחר ניסיון כושל להתקבל למערכות, הסבתא פורמת אותם וממשיכה בדרכה.

דמות הסבתא היא גם מעין דמות אמן. אין לה כלום, כביכול, אבל גם יש לה הכל. והשפע בא מתוכה: בשתי המסרגות שלה היא בוראת את עולמה העשיר. עם זאת, קיימת התנגשות מתמדת בין עולמה לבין העולם המציאותי. זה ספר מלא ניגודים ומתח בין קצוות. כמו חוטי הסריגה שבו, שנמתחים לכיוונים שונים, הוא מנסה לחבר בין הפנים לחוץ, בין הבדידות ליחד, בין זקנה ומוות לבין בריאה חדשה, ילדות, צחוק ועצבות. הסבתא נעה גם בין הרצון להתקבל לבין החופש המוחלט שלה, הדמיון והיצירתיות, שלא כבולים לחוקים החיצוניים. לכל אלמנט וקצה יש יתרון וגם חסרון.

אך שום דבר מהמורכבות של הטקסט המקורי לא מתבטא בהפקת "סבתא סורגת", בבימוי יואב בר טל ואביגיל רובין, ובעיבוד הטקסט שערכה הדס גלבוע. נדמה שבבימוי הוקדשה מחשבה מאומצת על הפן הפיזי עיצובי — למשל איך ליצור אלמנטים סרוגים בתפאורה או לשנות "לוקיישנים" (שימוש בווידאו, ועוד). בעיבוד הטקסטואלי הובאה בחשבון חלוקת הטקסט בין הדמויות — כדי ליצור את הדרמה, מן הסתם — ובהמשך לכך, גם השאלה כיצד להעביר את מסר "קבלת האחר" באופן לעוס היטב, ממש בכוח, ומוכן לאכילה.

אסתי זקהיים ב"סבתא סורגת". להעביר את מסר "קבלת האחר" באופן לעוס היטב, ממש בכוח, ומוכן לאכילה
תומר אפלבאום

הטקסט עבר גם עיבוד לחריזה מתמדת. החרוזים כשלעצמם סתמיים ומגושמים, משתלטים על כל התרחשות, ומטרידים כמו מטרונום ענק וחזק מידי. ומה שיוצא מכפיית החרוזים הכבדה הזאת פוגם בדרמה ובחיות ההצגה. לא נוצר כל קשר אישי בין הדמויות. הסבתא, בגילומה של אסתי זקהיים, חביבה, כי נוכחותה הבימתית של זקהיים תמיד נעימה, אבל השחקנים כבולים לחרוזים על חשבון היחסים, וכן גם למסר הפשטני: "קבלת האחר". והרי בסיפור המקורי האמירות עדינות כל כך, וגם אם קיים בו נושא קבלת האחר (הוא קיים) — הוא לא לב הסיפור, לפחות לא באופן הזה, שבו הילדים (יואב בבלי ומיקה נדל) מקבלים זרקור חזק, שאותו אינם מצדיקים, גם באשמת הטקסט השטחי שמביא אותם למשחק צעקני ובובתי.

כל מסר, "נכון" ככל שיהיה, לא עובר לקהל אם חסרים על הבמה אפיוני דמות רגשיים, יחסים מתפתחים, וניואנסים. כאן הכל כללי וחיצוני. כשזקהיים עושה את עצמה סורגת, האפקט די מגוחך. אין די בכך שהאלמנטים הסרוגים שיצרה גילי גודיאנו, והתלבושות שעיצב מאור צבר יפים וצבעוניים. המקור העדין, שקצותיו פרומים כמו במכוון, עבר פה תחת מכבש גס. ספר מיוחד כזה היה צריך להיות בידיים של מי שמבין את הדקויות שבו, וגם מתחבר לחומר ולדימוי — הצמר עצמו, החושניות שבו, וכן הסמליות שבו. לסיכום, זה עיבוד רע, שלא מצליח לדבר באמת לילדים, או לגעת בלב. הקשר למקור עובר כגימיק בלבד. חבל.

בהצגה "הרון הלא נכון", שכתב רן דברת וביימה ליאת פישמן לני, יש גם התגייסות דרמטית למסר — הרצון להיות מקובל חברתית מול הנאמנות לעצמי. אלא שבניגוד להצגה הקודמת, כאן יש טיפול עמוק בתוכן, בסגנון ובשפה.

בבית ספר טיפוסי אחד לומדים שני ילדים בעלי אותו השם: רון אשכנזי. רון אשכנזי "הנכון" הוא מלך בית הספר, הילד הכי מקובל. ככזה, הוא כביכול מזלזל בלימודים, עוסק רק בספורט ובז לכל מי ששונה או לא מעריץ אותו. לעומתו, רון אשכנזי ה"לא נכון" הוא ה"חנון", התלמיד המצטיין שקורא שרלוק הולמס אך מבודד חברתית. לכיתה מגיע ילד חדש שמנסה להיות חבר של "הרון הנכון", אבל בעצם מתעניין ומתאים יותר להיות חבר של רון ה"לא נכון". במהלך ההצגה עוברים שלושת הגיבורים הצעירים מבחנים חברתיים וסיטואציות שונות, דרכן הם לומדים לבסוף להיות נאמנים לעצמם, ולכן גם רגישים לזולת, וגם להיות חברים של אמת, ולא מתוך לחץ חברתי כוחני. ההצגה כתובה בהומור נהדר, גם בשפת הדיבור, המשתלבת עם ההומור הגופני הבולט פה, מחוות שונות של חיקוי ותנועה (שיצרה קים גורדון, שאחראית על עיצוב התנועה) שמוסיפות תמיד רובד נוסף, אירוני ומצחיק. התפאורה שיצרה זוהר אלמליח מצוירת כקומיקס, ולפעמים צצות מאחורי הדמויות בועות דיבור, בסגנון. מבחינה טכנית זה לא תמיד עובד, והתפאורה עצמה גם גדולה מידי ומשתלטת על הבמה. למרות זאת, את אלה ניתן לשפר, כי הרעיון בבסיס מוצלח ונכון. העיקר פה הוא הדרמה האמינה, והביצוע המקסים של שלושת השחקנים — צח כהן, יותם רינגל ואסף לוי. זאת הצגה מלאת חן, משכנעת, רגישה ומצחיקה, מושלמת ממש לגילאי יסודי, לתיכון וגם למבוגרים.

ב"העיניים של טיטו", שכתבו נופר הורוביץ והדר גלרון, שגם ביימה, הגיבור הוא כלב מבוגר, טיטו (אופיר וייל), שחי זמן רב בכלבייה, אחרי שאומץ ונזנח כמה פעמים. טיטו הוא כלב נחמד ושובה לב, ולכן הוא מוצא חן בעיני בחור צעיר (פיני טבגר), מוזיקאי רווק ומעט חסר אחריות, אבל בעל לב טוב. בעקבות התעוורותו של הכלב המבוגר, והקושי להתמודד עם הבעיה, השניים עוברים תהליך שמלמד את שניהם כמה דברים על אחריות, עזרה הדדית, חמלה ואהבה. הטקסט והשירים בהצגה לא תמיד מהודקים, אבל בכל זאת נוצרת הצגה מקסימה, וזאת כי יש בה המון רגש והומור.

מתוך ההצגה "העיניים של טיטו". כמה דברים על אחריות, עזרה הדדית, חמלה ואהבה
ז'ראר אלון

האהבה לבעלי החיים — פה הכלב כמובן, אך גם חתולת הרחוב המחוספסת וקטועת האוזן, ואן גוך (נועה כדריה) — ניכרת בכל שורה ובכל רגע. מכל הקאסט ניכר חיבור אישי לנושא, שהוא גם מאוד ראשוני ומתאים לילדים, וגם אנושי ומתאים לכל גיל — ובעיקר לכל אוהבי החיות. מי שבאמת מתעלה פה ומקסים כל כך את הקהל הוא אופיר וייל המגלם את הכלב טיטו. העבודה המשחקית שלו מפורטת כל כך, גם בצד הגופני וגם הרגשי. העיניים המנצנצות, ה"טיפשות", והתמימות ה"כלבית", פשוט נפלאות ומדויקות. רק בשביל לצפות בהליכת הכלב שלו, מין ענטוז כזה זריז, שווה לראות את ההצגה, כי מדובר בהליכה הבימתית המצחיקה ביותר שיש. מעבר לכך, ההומור, הכנות והפשטות של ההצגה מתאימים לילדים באופן מושלם, והדבר ניכר בצחוק ובריכוז של הקהל הצעיר שצופה בה.

"סבתא סורגת" (גיל 5–10), "הרון הלא נכון" (גיל 8–12), "העיניים של טיטו" (גיל 5–10). פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות