"צירים": מההריון הזה לא נולד מחזה טוב

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"צירים": מההריון הזה לא נולד מחזה טוב

לכתבה
עינת הולנד (מימין) ויעל שרוני ב"צירים". מובילות את הקהל כעדר אורית פניני

חרף הבחירה המרעננת להציגו במשרדי חברת הייטק, המחזה "צירים" מוגבל מבחינה דרמטית ורגשית. הנושא מעניין — יחסי מרות מתעללים במקום העבודה — אך גודל הפספוס כגודל היומרה

4תגובות

"צירים" (Contractions) מוצגת במשרדי חברת הייטק מפונפנת, בבניין "מפואר" (על פי דף ההצגה) ברחוב יגאל אלון, רחוב ש"פאר" אינה דווקא המילה הנכונה לתיאורו. ה"אירוע התיאטרלי הייחודי" מתחיל בהכוונתו של מי שנדמה כשומר הבניין או שמא חלק מצוות ההפקה. הוא אוסף את הקהל הקטן שהתכנס בלובי בחיוך רחב, ומשגר אותנו בשתי מעליות לקומה 27, שם מקבלים את פנינו כוסות יין, סוג של מינגלינג מבוים שנעצר כשיעל שרוני, המגלמת בוסית חסרת לב ואישיות, פוצחת בנאום תודה לכבוד סיום רבעון מוצלח בחברה, פלוס חיתחי"תים לעובדים מצטיינים, שאינה זוכרת את שמם. כך הקהל מבין שהוא כביכול יגלם את עובדי החברה המצליחה, והאירוע ממשיך, בהובלת שתי השחקניות, הבוסית והעובדת — בגילומה של עינת הולנד — דרך חללים שונים: מטבח, חדר עובדים כללי, חדר הבוסית ועוד.

מרענן ונחמד לצאת מגבולות אולם התיאטרון המוכר, הפרונטלי, לחלל תיאטרלי אחר, והקהל אכן מחייך למחוות השחקניות — דמויות הפונות אליו בתחילה, ומצפה בסקרנות לבאות. אך די מהר מתברר שתפקיד הקהל הוא אך ורק לצפות ולהיות מובל מחדר לחדר. וגם זה בסדר, לולא התוכן עצמו היה מאכזב, עניין שגם הוא מתברר די מהר.

בסצינה השנייה מציגה הבוסית מול העובדת את חוזה העבודה שלה, מוקרן על מסך, ומדגישה בו סעיף אחד תמוה עד בלתי חוקי: על עובדי החברה לדווח מיידית להנהלה אם מתקיים בין שניים מהם קשר רומנטי או מיני. הסעיף הפולשני הולך וגדל מסצינה לסצינה. העובדת יוצאת לדייט עם הקולגה "דורון", ונאלצת לדווח לבוסית. הבוסית חוקרת כל מפגש וכל מחווה, והמפגשים הופכים ל"מערכת יחסים", הקמת משפחה ועוד. האלמנט האבסורדי עובד על שני צירים: הראשון הוא הפולשנות הלא סבירה ולא מנומקת של הבוסית, כמייצגת החברה, והשני הוא שהסעיף יוצר תמיד שתי גרסאות של מציאות ופער ביניהן: מציאות שהעובדת מדווחת עליה, ומנגד, זאת שהעובד מדווח עליה.

מימין: הבמאית עדי גילת, לצד הולנד ושרוני. ניסיון לגעת באינדיבידואל בתוך קפיטליזם
אורית פניני

כך נוצר דיאלוג שבו מצטדקת העובדת בהקשר לדייט. בתחילה היא טוענת שהדייט לא היה רומנטי, אך לבסוף נלחמת על חפות דמיונית בתואנה שזה היה רק סקס, כשמשמעות הדבר מבחינתה היא שכללי החברה לא הופרו. הבוסית גורמת לה לחוש אשמה דווקא כלפי העובד, שכן על פי דבריה, יש לו ציפיות רומנטיות, והעובדת מוצאת עצמה לפתע אשמה גם בניצול מיני או רגשי, בנוסף להכפפתה על ידי הבוסית. כך ממשיך ה"אבסורד" ומגיע לכדי כך שהבוסית הורסת משפחה, ועוד מיני פעולות פוגעניות עד כדי ביזאריות.

שום דבר במחזה אינו מצדיק את ה"התעללות". זאת התעללות מזויפת שניתן לעצור אותה בקלות. העובדת לא מאופיינת כדמות תלותית או מזוכיסטית. וגם לא כאישה מוחלשת שחייבת לעבוד דווקא שם

ברור שהמחזה מנסה לגעת באינדיבידואל בתוך קפיטליזם, ביחסי מרות שבקלות מגיעים להתעמרות, או להתעללות ממש. הנושאים מעניינים, אבל קשה לומר זאת אחרת: זה מחזה לא מספיק טוב. לא טוב מבחינה דרמטית, ומשעמם בתור טקסט, עוד לפני הדרמה. ואנסה להסביר מדוע: מחזות אבסורד רבים אמנם מבוססים בכוונה על עיוות, או על רעיון אחד לא הגיוני, בבסיס. סביב הרעיון הלא הגיוני, מנסות הדמויות להתנהג באופן הגיוני, מה שמוביל למצבי אבסורד נוספים. אלא שפה הסעיף הלא הגיוני, האיסור לקיים קשר רומנטי בחברה, הוא עצמו לא מספיק מופרך והעובדה שהוא זוכה לתשומת לב מתמדת רק מחלישה את הדרמה. 

העובדת מנסה למחות על השלכות האיסור, אבל נשאלת השאלה — מה יקרה אם תסרב לדווח על קשר רומנטי? המחזאי לא הציב במחזה מחיר על הפרת האיסור, וגם לא כורח למלא אותו. ולכן הקהל לא באמת יכול להבין או להזדהות עם העובדת הצייתנית. הטקסט שלה חוזר על עצמו שוב ושוב, בלי התפתחות, והוא טקסט חלש. היא חצי מוחה, חצי מקבלת. זה לא הולך לשום מקום. וזאת כי הדרמה אינה אמיתית ואמינה. היא הרי יכולה לפרוש מהחברה ולמצוא עבודה אחרת — המחזה לא נותן שום סיבה לכך שהיא לא עוזבת.

השחקניות מספיק טובות ואינטליגנטיות כשלעצמן, אך המחזאי לא נתן להן שום כיוון התפתחות דרמטי רגשי. שוב ושוב הן נאלצות לומר משפטים רזים וסתמיים כמו: "אכפת לך ממני בכלל?"

אורית פניני

המחזה מנסה לעסוק בהתעללות, אלא שחסרים בו תנאי אמינות מינימליים לדינמיקה של התעללות. נכון שזאת קורית פה בין "חזק" ל"חלש". היא נעשית בחיוך וכחוק כביכול, וכן "לטובת" הקורבן. האלמנטים הללו נכונים לגבי התעללות שאינה מובהקת כהתעללות פיזית. אבל מעבר לכך, כושל המחזה מלגעת בנושא. התעללות נפשית בעבודה או ביחסים אינטימיים קורית באופן הדרגתי, בתהליך, וכן דרך מסכה חזקה יותר של "כוונות טובות". בתחילה הקורבן יוותר על משהו קטן, אך יקבל רווח כלשהו מהוויתור. הוא יאמין שהוא עושה זאת לטובתו או לטובת מטרה שאיתה הוא מזדהה. ככל שההתעללות ממשיכה, הקורבן יוותר עוד ועוד, אך יקבל פחות.

כשהתעללות נעשית על ידי גורם חכם ומחוכם, הוא מזהה את חולשות הקורבן הספציפיות ומשתמש בהן לצרכיו, באופן מתעתע. הקורבן לא ישים לב בתחילה, הוא ילך ויתבלבל עד שיפקפק בבוחן המציאות שלו, ולעתים עד כדי הזדהות עם התוקפן. פה יש תהליך שרירותי וחסר דקויות. התעללות דרמטית אמינה וכואבת קיימת למשל במחזה וויצק (ביכנר). אמנם קיימות התעללויות שונות, אך המוטיבים והשלבים תמיד דומים בבסיסם.

ב"צירים", כגודל היומרה גודל הפספוס. שום דבר במחזה אינו מצדיק, חיצונית או פנימית, את ה"התעללות". זאת התעללות מזויפת שניתן לעצור בקלות ואין הצדקה להמשכה. העובדת לא מאופיינת כדמות תלותית או מזוכיסטית. וגם לא כאישה מוחלשת שחייבת לעבוד דווקא שם. היא "כל עובדת", ואפילו עובדת טובה. המחזה גם לא מראה איזה רווח משני להתעללות. זה מחזה שבנוי כולו על רעיון אחד בלבד, שאינו אמין, והוא גם מוגבל מבחינה רגשית ואינטלקטואלית.

על הקרקע הדלה הזאת נדמה שכמעט מיותר להרחיב על אופי הבימוי והמשחק. השחקניות מספיק טובות ואינטליגנטיות, כשלעצמן, אך המחזאי לא נתן להן שום כיוון התפתחות דרמטי רגשי. שוב ושוב הן נאלצות לומר משפטים רזים וסתמיים כמו: "אכפת לך ממני בכלל?", או משפט לא אמין שנאמר בסוף על ידי העובדת השואלת את הבוסית לפתע מה שמה. עניין פשוט לא הגיוני, לנוכח האווירה הריאליסטית הכוללת. הבימוי של השחקנית עדי גילת גם לא מוסיף דבר לתוכן בעל המנעד הצר כל כך. הקהל מובל מהלובי לסלון, לחדר עובדים אפרורי, ואז לחדר צבעוני עם בר משקאות ושולחן פינג פונג. 

אז מה? למדנו שחברת הייטק יכולה להרשות לעצמה חללי עבודה מפנקים עם כורסאות רכות, שטיחים ושלל פינוקים. ואולי הובלת הקהל כעדר, בסיבוב מעגלי, אמורה לתת לנו לחוות את חוסר המוצא הקיומי? אולי. אך כל זה לא מספיק בשביל ליצור חוויה אנושית מעניינת, חיה, שלא לדבר על איזו תובנה חדשה. לא באשר ליחסי עובדת מעבידה, לא באשר לזוגיות, לא באשר לקפיטליזם, ולא באשר לתיאטרון ואפשרויותיו. מתוך הצירים הללו לא נולד דבר, וחבל.

"צירים", תיאטרון גבעתיים. מחזה: מייק בארטלט, בימוי: עדי גילת, משחק: יעל שרוני, עינת הולנד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות