"השחף": הרבה יופי, וסצינת עירום אחת בלתי נסלחת

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"השחף": הרבה יופי, וסצינת עירום אחת בלתי נסלחת

לכתבה
ג'וי ריגר כנינה ב"השחף". מגלמת מעין השתקפות של עצמה מיכל חלבין

עם שחקנים מצוינים והרבה רגעי יופי, כמעט בלתי אפשרי להבין מדוע דווקא נינה, הדמות הראשית ב"השחף", זכתה בתיאטרון גשר לבימוי טלוויזיוני ואגבי, שמבליט סתמיות מוחלטת בפרשנותה

49תגובות

"אם יום אחד תזדקק לחיי, בוא וקח אותם". את המשפט הזה מקדישה השחקנית הצעירה נינה (ג'וי ריגר) לסופר המבוגר טריגורין (מיקי ליאון), שכתב אותו בעצמו. וטריגורין אכן לוקח. לא את חייה הפיזיים של נינה, אבל את כל החיות שלה; התקוות והכוח למימוש יצירתי ורגשי. אחרי שהיא נוסעת אחריו למוסקבה, שם היא מקווה גם להצליח כשחקנית, טריגורין נוטש אותה ככלי אין חפץ בו, אחרי שאיבדה את תינוקם, וחוזר לחייו עם ארקדינה (אפרת בן צור), בת הזוג שלו ואמו של קוסטיה (שלומי ברטונוב). נינה נכשלת מקצועית, למרות שחלק מהאנשים סבורים שיש לה כשרון אמיתי. כמו נינה, גם קוסטיה — הוא אולי מוכשר, אך בעיני אמו הוא רק פרובוקטור יומרני, שבמקביל לנינה, עובר גם התרוששות נפשית, עד לסוף הטראגי. ההידרדרות מתחילה כביכול מעזיבתה של נינה ו"בגידתה" עם בן הזוג של אמו, אך מלכתחילה הוא גבר חסר בטחון ונוח להתערער, כתוצאה מיחסה המתעתע של אמו כלפיו, פוגענית במסכה של נאורה ודואגת, שבפועל דואגת רק לעצמה.

בתחילת "השחף", נדמה שנינה וקוסטיה אוהבים. אלא שהמפגש עם טריגורין מוציא מכל דמות את הגרוע מכל. "השחף" עוסק בהעברה בין דורית תוך דגש על נרקיסיזם הרסני. לא סתם מוזכר במחזה הספר "אבות ובנים" (טורגנייב): לנינה אב לא מיטיב, כך נרמז, וקוסטיה יתום מאב. רגשית, הוא יתום גם מאם — וזה אולי חמור מכך, כי יש לו אם מסרסת. טריגורין וארקדינה, כמין הורים סמליים, מסמלים גם הצלחה יצירתית — הוא כסופר, היא כשחקנית. קוסטיה ונינה הם מן השתקפויות שלהם, דומות וכמו הפוכות. הם כושלים במימוש אהבה ובמימוש עצמי. מתוך כנותם נחשפת צביעות המבוגרים, אך גם הם זקוקים נואשות למראה מחמיאה. ה"הורים" פוגעים במי שמשקף את פגמיהם, ואילו הצעירים מפנים את הכאב והכעס כלפי עצמם. שום אהבה לא מתממשת ב"השחף": פולינה (נטליה דמידוב) אוהבת את הרופא הנשוי דורן (ישראל דמידוב), ובתה מאשה (טלי אוסדצ'י) מאוהבת חד־צדדית בקוסטיה. המורה יקוב (פאולו א. מורואה) אוהב אותה, והם מתחתנים מתוך פשרה מודעות למצב האומלל הלא שוויוני.

מתוך "השחף" בגשר. סגנון שעטנזי במכוון

הבמאי, יאיר שרמן, הציב את קוסטיה כגיבור שאינו רק דמות מרכזית, אלא כמחולל העלילה. בפתיחת כל מערכה הוא מקריא לקהל את הוראות הבמה שכתב צ'כוב, ובכך כמו הופך למחזאי. הוא כביכול המחזאי והבמאי של ההצגה ב"גשר", וכן גם ה"מחזאי" של חייו. זאת בחירה בעלת היגיון פנימי עמוק: קוסטיה מחליט בסוף המחזה החלטה שרוב בני האדם לא יחליטו ויבצעו בעצמם. וכך, מתגבשת בהצגה אמירה חזקה על החיים והאמנות, על בחירה וויתור. קוסטיה הופך למין אלוהים, מחייה וממית. הפניות לקהל עדינות, אבל יוצרות חוויה חזקה שמוסיפה מימד נוסף למחזה, שגם כך עשיר כל כך. ובעיקר כי "השחף" הוא קלאסיקה שקשה לחדש בה, מדובר בבחירה מעוררת התפעלות.

המחזה מתחיל בהכנות להצגה ביתית שקוסטיה כתב וביים. נינה משחקת נשמה בודדה שנשארה בעולם אחרי שנהרס. הסגנון שעטנזי במכוון: ערבוב של ספוקן וורד, אמנות מיצג, ואוונגרד. נינה אוחזת מיקרופון בבגדים מינימליים ומדקלמת את הטקסט כמייצגת קול מחאה של דור צעיר. היא סקסית במופגן אך בו בזמן בלתי נגישה. זה קטע חזק המבוצע היטב, עם רצינות והומור עצמי שמגיע מריגר השחקנית, נינה הדמות וכן ממבטו של הבמאי — לא קוסטיה, אלא שרמן. הפער האירוני היפה ממשיך ברוב ההצגה. בסצינה זו ניתן להזדהות עם ארקדינה, המייצגת את הישן והמקובל, ומגחכת על המופע ה"חדשני והנועז" שיצר בנה, אך גם עם הרצון העז של קוסטיה להביע את עצמו, לחדש, ולעורר פרובוקציה.

קיימים בהצגה עוד הקשרים למציאות העכשווית. הסצינה שבה נכנסת החבורה להצגה מבוימת בסגנון קולנועי, המזכיר את טרנטינו, הם נראים כמו חבורת פושעים. כך גם במעברים: דגש על הקוליסות המנכיחות את העובדה שאחנו בתיאטרון (בתוך תיאטרון), ומוזיקה שנעה בין טכנו רוסי, רוק ופופ. זה נשמע מודבק אולי, ואין הנמקה למשל לשיר של "דפש מוד", אך רוב הזמן זה עשוי בצורה אלגנטית.

מבחינה משחקית, בולטת טלי אוסדצ'י כמאשה, ומיטיבה להביע את כאב האהבה הנכזבת לקוסטיה, ואת הדיכאון של הדמות האבלה על חייה. נוצרת דמות מרתקת, שילוב של נערה דיכאונית ואישה מפוכחת, כשבמפגש עם כל דמות מתגלה בה עוד חלק. בן צור כארקדינה מגיעה גם להישגים משחקיים נהדרים. הנרקיסיזם של הדמות: האהבה/שנאה עצמית, המניפולטיביות, הקטנת הזולת והפניית העורף לסבל הזולת — את אלה מביאה בן צור במלוא הדרם, בתנועתיות, בחן, באינטליגנציה. שלומי ברטונוב, כקוסטיה, מיטיב להביע את התקוות ואת הכאב. הוא משעשע בתחילה, עם התלבושת הפאלית המגוחכת, והיחסים בינו לבין אמו עוברים במדויק, מבלי לפסוח על שום ניואנס רגשי, בעבודה משותפת מעולה של השניים.

קשה להבין כיצד שרמן, במאי שחושב לפרטים, לא ראה את נינה כיותר מ"שחקנית צעירה" גנרית, וביים אותה בצורה כל כך לא מתאימה לדמות. זה בא לידי ביטוי גם בקטע התמוה בו נינה מסירה את מעילה מול טריגורין, חושפת את גופה העירום. בשביל מה?

דניאל קמינסקי
דניאל קמינסקי
שלומי ברטונוב כקוסטיה. מיטיב להביע את התקוות ואת הכאב
דניאל קמינסקי

אך למרות כל היופי הזה, דווקא בסצינת השיא במחזה, המפגש המחודש בין נינה וקוסטיה, קורה משהו שהייתי מגדירה כתקלה ממשית. מתח דרמטי נוצר על ידי כך שהדמויות רוצות משהו זו מזו. קוסטיה יכול עוד לשכנע את נינה במה שהוא עדיין רוצה באותו שלב במחזה, אך מוותר. ונינה, שאמנם מרוכזת בנוכחות או בהיעדרות של טריגורין — גם כן זקוקה למשהו מקוסטיה, ומוותרת מיד. השניים מתהלכים בתוך מה שנראה כסוכה (אלמנט לא מספיק טוב בתפאורה — שממש מסתיר את השחקנים), ושניהם נראים ונשמעים כסטריאוטיפ של "משוגע/ת". צועקים לחלל את הטקסט באופן חיצוני ונטול הקשבה. הסצינה מראה את הקושי שלהם לתקשר, את הייאוש ואת הניתוק שלהם — ודווקא בשל כך היה צורך לבטא את הניסיון עיקש לתקשר. ליצור על הבמה מעברים בין דיבור ישיר לפרטנר ובין דיבור "תלוש", לא תלישות מוחלטת. כפי שנכתבה זוהי סצינה קורעת לב, שבעיבודה הנוכחי פשוט נשמטת, ומתפוגגת כבר מתחילתה. בהקשר זה, למרבה הצער, חייבים לומר שתפקיד נינה נותר שטחי וכללי. ריגר יכלה אולי ליצוק עומק בדמות, רגישות יתר ושבריריות, אך היא לא מביאה שום דבר מזה. קשה להבין כיצד שרמן, במאי שחושב לפרטים, לא ראה את נינה כיותר מ"שחקנית צעירה" גנרית, וביים אותה כך, במשחק טלוויזיוני, שמשדר איכות אגבית, כל כך לא מתאימה לדמות. זה בא לידי ביטוי גם בקטע התמוה בו נינה מסירה את מעילה מול טריגורין, חושפת את גופה העירום. בשביל מה? הרי מובן מאליו שטריגורין יימשך אליה, היא יפה וצעירה, אבל האם זה הכל? נינה היא הרי דמות מורכבת. העירום הזה מבליט סתמיות מוחלטת בפרשנות של נינה. שרמן פספס פה בגדול, וזה פספוס בלתי נסלח, כשמדובר בדמות ראשית ב"השחף", המלאה בפוטנציאל משחקי. טריגוריון אולי ראה בה רק את החיצוני, אבל לא ייתכן שבמאי יפספס כך דמות מרכזית רבת יופי, פנימי.

כל מי שלמד תיאטרון ראה ביצועים רבים של הסצינה הזאת. נזכרתי בעצמי ובבנות כיתתי עולות לבמה כנינה, כל אחת מביאה גוון אחר או מוסיפה משהו לדמות, ומתחשק ממש לצעוק לכיוון הבמה: "לא! זה לא זה", כפי שאומרת נינה, המתקשה להתבטא בשלב זה. ואני באמת סבורה ומקווה ששרמן יביים את הסצינה הזאת מחדש. אם הייתה מבוימת כמו שאר ההצגה, באופן מעמיק, היה אפשר לומר בשמחה שמדובר בהצגה מעולה, ראויה למחזה המושלם הזה, "השחף". קוסטיה הוא שיורה בשחף בהתחלה, אך פה ירה הבמאי בשחף שלו, וזה מצער כמו כדור תועה.

"השחף", תיאטרון גשר. מחזה: אנטון צ'כוב, תרגום: רועי חן, בימוי: יאיר שרמן, משחק: אפרת בן צור, שלומי ברטונוב, אלכסנדר סנדרוביץ', ג'וי ריגר, דורון תבורי, סבטלנה דמידוב, סשה דמידוב, אלי מנשה, פאולו א. מורואה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות