בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל "תיאטרונטו" הזכיר שוב עד כמה קשה ליצור הצגת יחיד טובה

ההצגה "ג'" מאכזבת. "מיינדפאק", לעומתה, היא חוויה תיאטרלית עשירה ומקורית. טעימה קטנה מפסטיבל "תיאטרונטו" שננעל אתמול

18תגובות
הצגה
ז'ראר אלון

הגעתי לערב האחרון בפסטיבל "תיאטרונטו", שננעל אתמול (רביעי), ובחרתי לראות מקצרון אחד שערך ניר שטראוס ושתי הצגות מלאות על פי נושאים שעניינו אותי. כדי שלא להיות מוטה, החלטתי לוותר על עבודות של שני שחקנים מעולים שהם גם חברים שלי ושאותם ביימתי בעבר. צחוק הגורל הוא ששניהם — נדב בושם ורינת יונה גליקו — זכו בפרסים הראשיים השנה. גליקו זכתה על ההצגה שכתבה וביצעה, "המלון", שביימה מיקי מבורך, ובושם זכה על ההצגה הקצרה שכתב וביצע "אתה לא אבא", בבימויה של ריקי חיות. על אלה אני מקווה שאכתוב בהמשך וכן על ההצגות האחרות שזכו בפרסים – "העד", בביצוע מיכאל הנגבי, שזכה בפרס בחירת הקהל (ע"ש השחקנית תרין שלפי) ו"הגיל הרך", בביצוע דויד בילנקה, שזכה בציון לשבח. ובינתיים, טעימה קטנה מהפסטיבל בניהולה האמנותי של גילה אלמגור.

קשה ליצור הצגת יחיד טובה. גם מבחינת הכתיבה וגם מבחינת משחק. העמידה הבודדה על הבמה, ללא פרטנר, עזר כנגדך, יכולה להקשות ולאתגר כל שחקן ושחקנית, גם מנוסים. הכותב צריך תמיד למצוא "תירוץ" דרמטי טוב לעובדה שדמות עומדת מול קהל ופונה אליו ישירות. מיהו הקהל בשביל הדמות? ומה היא רוצה מהקהל, המדומה בדרך כלל לפרטנר פסיבי מסוים? ובמונחים כלליים יותר — יש צורך בסיפור מעניין, דרמטי, מצחיק או נוגע ללב. וכמובן בשחקן או שחקנית שיכולים לרתק קהל במשך כשעה.

בהצגה "ג'" הגיבורה (טלי שרון) היא אמא של נער שצילם אונס קבוצתי. הקהל ישב במבואת התיאטרון הערבי־עברי ביפו לצד שולחנות קטנים, כשהאם פנתה אליו והתחילה לגולל את סיפורה. הכשל הראשון בהצגה הוא שאין כל סיבה שהאם תפנה לקהל שיושב במבואת תיאטרון. הקהל לא מדומה פה לחבר מושבעים, נניח, או שמא להורים בבית הספר שבו לומד הבן. אין כל היגיון או בנייה של חלל בעל משמעות ולכן כבר מההתחלה יש משהו מלאכותי שאנו כקהל אמורים "להסכים" לו. זה לגיטימי ויכול לעבור, לו היה משהו טוב שיחפה על הסתמיות הכפויה בבסיס.

הבעיה היא שהטקסט, שכתב עומר תדמור, לא מספיק טוב. הפעולה הדרמטית שנעשית על הקהל, כפרטנר כללי לחלוטין, היא ניסיון לשכנע שהבן, ששוהה כנראה במעצר, הוא ילד טוב או מיוחד. גם זה לא ברור. טלי שרון יורה על הקהל קטעי זיכרונות, מחשבות. כיצד גילתה על הריונה. איך הבן צילם ציפור. הוא מוכשר בצילום. למה עברו לגור במקום שבו הם גרים. אין במחזה בנייה של מתח, ולא נבנית גם דמות ספציפית — לא של האם, הגנרית לגמרי, ולא של הבן, שנותר עמום. לא נאמר במחזה שום דבר מעניין או ספציפי על אונס, על הורות, וגם לא על שום נושא אחר. שרון עשתה תפקידים טובים, אבל פה מתקיימת שעה של לחיצה חזקה מדי על רגש, משחק תזזיתי, שכלתני במידה רבה, שלא מצליח לרגש כלל, למרות הניסיון העיקש. אף שעל הבימוי חתומה תמר קינן, שום בחירת בימוי פה אינה מורגשת, אלא ההיפך. מה שרואים זאת שחקנית שהולכת לאיבוד בטקסט לא טוב ומנסה לרגש בכוח. התוצאה פשוט רעה.

במקצרון "אספרסו קצר" צפיתי ב"רונית אשבל", דמות שכתב ומשחק יותם לאור. לאור מנסה להצחיק באמצעות דמות משוררת נלעגת, שמגיעה מרחוק לערב שירה בתל אביב. היא מתוסכלת ומרירה אך מחייכת ומצחקקת נוירוטית ללא הרף, מקריאה משיריה המגוחכים במכוון, לבושה בבגדים מגוחכים, על ראשה פאה מגוחכת. אין הרבה מה לומר על דמות כזאת, שמזכירה אינספור אחרות. זה ניסיון בוסרי להצחיק באמצעים בנאליים, ללא חיבור רגשי או מטרה. גם כדי להצחיק צריך חיבור אישי, מחשבה ועומק מסוים. ב"מסך", שכתב ומבצע ליאור אביב וביים מעין אבן, עולה דמות מלבבת יותר של מתקן טלפונים שעוקץ קשישים עד שהוא נתפס ומדבר אל עורכת דין דמיונית שפעם יצא איתה. בטקסט אין דינמיקה מעניינת מול הפרטנרית המדומה. אף שהמשחק נחמד ואנרגטי הקטע לא הצליח להמריא, לא לכיוון דרמטי וגם לא לכיוון הקומי.

"בקצה המדרגה האחרונה" יש בחורה (דנה אלעזר) שבמקום ללכת לשיעור גאגא נקלעת לדירה של קשיש שמבקש ממנה עזרה אבל למעשה טומן לה מלכודת של אלימות גברית. המחזה הקצרצר, מאת גילי נוימן שגם ביימה אותו לצד תומר בן עמרם, מדבר באופן אמין על הפגיעוּת המובנית של אישה צעירה ברחוב, על הטרדות ותקיפה מינית, נחלת כל אישה, והרבה בחסות הנחמדוּת שעל ברכיה בנות מחונכות, מילדוּת ומהבית, שגם הוא לעתים פוגעני. אלעזר מביאה לבמה חיים. היא אמינה ומדויקת. אף שהסוף מוגזם דרמטית ביחס לנפח של הטקסט זה מונולוג בעל ערך ופוטנציאל, בתוכן ובביצוע.

גולת הכותרת של המקצרון הוא "צמא" שכתב וביים מיקי גורביץ' ומבצע יצחק חזקיה. המונולוג מציג דמות של זקן ערירי שפתאום נמשך ועוקב אחרי ילד בשכונה, יוצר קשר ספק רומנטי עם אמו בהמשך, קשר שדועך במהרה. הטקסט מעלה בדידות גדולה של אדם מול חברה, בדידות שגוררת אדם על סף ביצוע פשע. בסוף המונולוג עולה נושא המוות וכמו מאגד יחד הכל. היחסים עם האישה, אמו של הילד, נדמים כתירוץ לרצונו של הקשיש להתחבר דווקא לילד. אלא שנדמה כי גורביץ' התקשה להחליט או להבהיר מה רוצה הקשיש באמת. או שלא העז לומר בפירוש את המילה פדופיליה. כי זאת נדמית לרגעים כמו מין גרסה קצרה ומקומית ל"מוות בוונציה", בעיקר במשפט שבו מתוודה הזקן שחשב למוסס כדור שינה למשקה של הילד. זה טקסט מטריד ובלתי פתור. עם זאת, הוא כתוב בשפה נקייה והמשחק של חזקיה הופך אותו לנוגע ללב. חזקיה הוא שחקן משכמו ומעלה. הוא חי על הבמה כל רגע. אמין, אינטליגנטי ומרגש.

הצגת היחיד השנייה באורך מלא שצפיתי בה היא "מיינדפאק" שכתבה ומבצעת אורית זפרן, שאותה אני גם מכירה ומחבבת. יחד עם הבמאית מתן דרעי בדש יצרה זפרן קברט קומי־דרמטי המבוסס על ילדותה וחייה בצל אם ניצולת שואה ואב לוחם אצ"ל. השתיים עשו פה חיבור מצחיק־מריר בין שואה, תקומה ופמיניזם. סיפור חייה של זפרן ייחודי ומרתק. לא אפרוש אותו פה, כי רצוי ועדיף לצפות בו. פרט לחיבורים שמתאימים לקברט, בין המצחיק, לעצוב ולמיני, מה שבולט הוא הנוכחות של זפרן. היא שחקנית שפשוט כיף לשמוע ולראות על הבמה. היא מלאת אנרגיה, חריפה ומגוונת. השילוב בין יכולותיה כשחקנית לבין החומר האישי הבלתי רגיל יוצר חוסר מיקוד. היה כדאי לתת מקום רב יותר ל"רציני", ואולי זה עניין של טעם. מצד שני, "מיינדפאק" היא ללא ספק חוויה תיאטרלית עשירה ומקורית.

הדבר היפה ב"תיאטרונטו" הוא שיש בו תמיד משהו מפתיע. לצד הצגות יחיד שלא עובדות, אפשר לראות בו גם שחקנים ושחקניות לא ידועים שמפציעים לעיני הקהל בכישרונם, או להיחשף לסיפורים מקוריים. דווקא בגלל המגבלה הדרמטית שבעמידה בודדה על הבמה הוא מעורר גם מחשבה על תיאטרון ומוסכמותיו, על החיבור בין סיפור אישי לבמה ולקהל, ועל העוצמה שמתגלה לעתים בקול אנושי אחד, יחיד ומיוחד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו