הצניעות הפכה את יוסף כרמון לשחקן מדויק ועמוק כל כך

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצניעות הפכה את יוסף כרמון לשחקן מדויק ועמוק כל כך

לכתבה
כרמון ב"אנטיגונה" בקאמרי, 2006 ז'ראר אלון

התפקיד הראשי במחזה שייקספירי שאותו למד ואליו נכנס ביום חתונתו, הוא אחת העדויות לזיכרון הפנומנלי שבו ניחן. על השחקן והבמאי יוסף כרמון שמת ביום רביעי, ניצול שואה שהתייחד באנושיות גדולה ושהעניק השראה לכל מי שעבדו איתו

15תגובות

קשה להגדיר את האיכות המייחדת והמעלה שחקן לדרגת שחקן גדול ממש. יוסף כרמון (קורמן) שמת ביום רביעי בגיל 88, היה שחקן כזה. גדול. ומרגש כל כך. מלבד משפחתו הפרטית האבלה, כרמון מותיר מאחוריו קהל רב כל כך של צופים שאהבו אותו וצפו בו במשך שנים כה רבות, מגלם אינספור תפקידים ודמויות בכל המדיומים: בקולנוע, בטלוויזיה, ומעל הכל, בתיאטרון, אהבתו הגדולה. רשימת התפקידים שגילם, מתחילת דרכו (1953) כשחקן צעיר בתיאטרון הקאמרי, ועד לפני כשמונה שנים, כשהחל לפרוש בהדרגה, היא כמעט בלתי נתפסת במספרה ובגיוון שבה. כרמון היה שחקן חרוץ, עסוק ומוערך, שקיבל פרסים רבים, בהם שניים למפעל חיים, הראשון בהם פרס לנדאו (2011) והשני מטעם תיאטרון הקאמרי (2013).

הרבה שחקניות ושחקנים ששיחקו לצד כרמון במהלך הזמן, או שיחקו בהצגות שביים, ספדו לו ברשתות החברתיות ובתקשורת ותיארו את אישיותו הצנועה והחמה, את ההשראה שנתן לפרטנרים שלו כאדם וכשחקן, וכמובן, את המקצועיות שלו, מקצועיות שלא ידעה פשרות. כרמון נודע כשחקן המצטיין בזכירת טקסטים, למשל, וגם כמי שהקפיד תמיד לפני העלייה לבמה על ריכוז מוחלט, שהתבטא בין השאר בבדיקה מדוקדקת של התלבושת שלו ושל כל פרט ואביזר של הדמות, ואפילו פרט כזה שאינו נראה כלל לקהל אבל היה חיוני לו — כדי להיכנס לדמות, כדי לחיות אותה באמת כפי שידע לעשות כל כך טוב.

כרמון ב"הזונה הגדולה מבבל" של חנוך לוין, הקאמרי, 1982
ישראל ( שרוליק ) הרמתי

אחד הסיפורים הידועים והמפליאים על כרמון התרחש ביום חתונתו (1955). יצא שדווקא ביום חגיגי זה, כרמון הוקפץ להחליף את השחקן יצחק שילה שחלה לפתע בדלקת מעיים, ולגלם במקומו את אורלנדו במחזה "כטוב בעיניכם" מאת שייקספיר. תוך שעות ספורות למד כרמון את התפקיד בשלמותו, תפקיד ראשי, כמובן. בשעה שש כרמון התחתן וכבר בשמונה בערב עמד על הבמה כאורלנדו, והמשיך בתפקיד גם אחרי הערב הזה.

כשנזכרתי בסיפור הזה, סיפור כל כך מקסים, חשבתי לעצמי שלא רק שהוא מזקק משהו מאופיו וכישרונו של כרמון, אלא שזה גם סיפור שראוי לעשות ממנו סרט: לא רק דמותו של השחקן מעניינת פה, אלא גם של אשתו הנשואה הטרייה, של השחקן שחלה והוחלף, ועוד. והתחשק לי ממש לפנות לבנו, הבמאי אסף קורמן, שיכתוב ויביים סרט כזה לזכר אביו ולמעננו, הצופים. באופן שנדמה טבעי, כרמון השאיר אחריו בנים ובנות יצירתיים וכישרוניים, שכמוהו עוסקים גם במשחק, כתיבה, הוראה ובימוי.

השחקן והפרופסור לתיאטרון גד קינר, שהכיר את כרמון שנים רבות כפרטנר ודרמטורג, כתב על האופן שבו כרמון התייחס לקהל: "לא רק בגובה העיניים, אלא גם ובעיקר בגובה הלב"

מעבר למקצועיות של כרמון, לאינטליגנציה המהירה שלו כשחקן, ולתשוקה הגדולה לבמה, הוא בלט באנושיות שלו. היטיב לבטא איכות זאת השחקן והפרופסור לתיאטרון גד קינר קיסינג'ר, שהכיר את כרמון שנים רבות כקולגה, פרטנר, ודרמטורג. קינר כתב בפייסבוק ברגישות רבה על האנושיות המיוחדת של כרמון, אנושיות במובן של יכולת לאמפתיה אדירה שאיפשרה לו לבטא לעומק כאב וסבל אנושי, אותם הצליח לבטא גם בדמויות הקומיות שגילם, גם בדמויות העלובות הטיפוסיות למחזותיו של חנוך לוין, וגם בתפקידיו כדמות "רעה", כרוצח, כמו מקבת. קינר הוסיף וכתב דבר נוסף, נכון כל כך לגבי כרמון, והוא האופן שבו כרמון התייחס לקהל: "לא רק בגובה העיניים, אלא גם ובעיקר בגובה הלב".

כרמון וזהרירה חריפאי ב"אשכבה" של חנוך לוין, בקאמרי
גדי דגון

מנגן על כלי, והוא הכלי

בהקשר לאופיו הצנוע של כרמון, תכונה שבפירוש אינה מובנת מאליה במקצוע הזה, אי אפשר שלא לחשוב על סיפורו האישי: הוא נולד ב–1933 בפולין ובזמן השואה הוסתר על ידי הוריו אצל שכנים גויים, יחד עם אחות אחת, אך איבד את הוריו ושתיים מאחיותיו, שנרצחו בטרבלינקה. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא הגיע לארץ באונייה, ילד אחד מתוך קבוצת ניצולים יתומים, ונקלט בקיבוץ דגניה ב'. בצה"ל הוא שירת כלוחם אך הצטרף גם לצוות הווי ובידור שביימה ימימה מילוא, והיא שיעצה לו להצטרף לקאמרי, שם למד אצל פיטר פריי ושם החל את קריירת המשחק הארוכה שלו שכללה לא רק תפקידים חשובים אלא גם רצון עז ללמוד עוד ועוד.

בסוף שנות העשרים שלו הוא טס ללונדון, למד שם משחק וגם השתלם בבימוי. הוא ביים לא מעט מחזות מקוריים וכאלה ידועים יותר, כמו "המעלית" מאת פינטר. למרות שבשנים האחרונות היה כרמון מזוהה כל כך עם דמות הזקן ב"אשכבה" מאת חנוך לוין, שהיה גם חבר קרוב שלו, הרי שהמנעד שלו כבמאי־יוצר, כאיש תיאטרון משכיל וסקרן הבוחר את התוכן הדרמטי שלו, היה רחב ועשיר.

כרמון עם זהרירה חריפאי ואלברט כהן (משמאל) ב"יעקבי וליידנטל" של חנוך לוין, הקאמרי, 1972
ישראל הרמתי / תיאטרון הקאמרי

כל תפקיד של כרמון שזכיתי לראות, בין אם בתיאטרון, בקולנוע או בטלוויזיה, התאפיין תמיד בדיוק ובספציפיות של הדמות. הדיוק ניכר גם כשגילם דמות מאופקת ומשחקו היה מינימליסטי, וגם בתפקידים ה"גדולים" יותר באופיים ובסגנונם, התיאטרליים, מלאי הפאתוס לעיתים. כרמון היה שחקן טוטאלי במובנים רבים, ובעיקר במובן של התאחדות מושלמת בין המחשבה, הרצון, והרגש שהביע או שגרם לקהל לחוש. הוא היה שחקן שמשתמש בעצמו כבחומר גלם, כשדווקא הצניעות היא שהביאה אותו לאיכות המשחק הזאת, שיש בה הרבה כנות ושיכולה להזכיר, למשל, נגן המנגן על כלי. הוא לא מתרברב בכלי הנגינה ולא מבליט את עצמו על פני הכלי או התווים. הוא כמו אחד החומרים המרכיבים יצירה, ובתיאטרון כל האלמנטים חשובים: התפאורה והתלבושות, התאורה, המוזיקה, חוכמת הטקסט והאמת שבמילים.

קשה לסכם ולתמצת כך אישיות של שחקן גדול, אבל נדמה שמדובר היה גם בתאוות חיים ובאהבת אדם של מי שהכיר וחווה על בשרו גם את הרע מכל, אבל בחר בחיים, ובאמנות כדרך חיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות