השחקנית עדי גילת: "נחצו פה קווים אדומים. אני לא מרגישה מוגנת"

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השחקנית עדי גילת: "נחצו פה קווים אדומים. אני לא מרגישה מוגנת"

לכתבה
עדי גילת. "כשאתה נמצא בריק הזה, ואתה לא עובד ולא משתמש בכלי שאתה רגיל להשתמש בו, זה מצב נפשי קשה" מגד גוזני

כשעולם התרבות מושבת ולאחר שהותקפה לצד ילדיה בהפגנה, השחקנית עדי גילת יודעת שזה הזמן לנקוט עמדה. "הממשלה לא לטובתנו", אומרת מי שהתבגרה בצל איומים על אביה העיתונאי, ורואה בתוצאות הבחירות בארה"ב תקווה עולמית ל"מנהיג הגון". היום היא תחזור לבמה, בציפייה שגם התיאטרון יתאים את עצמו לתקופה

135תגובות

נדמה שהקורונה תפסה את השחקנית עדי גילת באחת התקופות העמוסות בחייה מבחינה מקצועית. בסוף השנה שעברה ההצגות שבהן השתתפה - "טרור" בתיאטרון הקאמרי, ו"אוסלו" ו"השקר" בבית ליסין - בדיוק ירדו, והצגה נוספת שבה שיחקה, "משפחה חמה", המשיכה לרוץ כמעט מדי ערב עד שהנגיף הוריד עליה את המסך. "אני חייבת להתוודות שכאשר הכל פתאום נעצר, היתה בי איזו הקלה. המקצוע הזה הוא מרוץ, יש בו משהו אינטנסיבי מאוד", היא אומרת. "לרגע נחתי, הרפיתי, וזה היה נעים".

כמה חודשים לאחר מכן, כאשר הפתיחה המחודשת של מוסדות התרבות אינה נראית באופק, התחושה הזו התחלפה בתחושות אחרות. "תקופה ארוכה אתה קם עם מועקה בבוקר. זה כבר לא חודשיים, זה לא חופש, והתחושה היא שכולם קמים לעבוד חוץ ממך". גילת - שנכנסה לקאמרי עם סיום לימודי המשחק ומאז הופיעה גם על המסך הגדול ("אויבת יקרה שלי", "אסקימוסים בגליל") והקטן ("מונא", "שכונה", "הבורר" ועוד) - אומרת כי היא מתגעגעת לפורקן שהמקצוע מספק. 

גילת ב"משפחה חמה" (שלישית מימין). "הייתי צוחקת צחוק פרוע על הבמה. בקורונה הוא פתאום היה חסר לי"
כפיר בולוטין

"ב'משפחה חמה' בבית ליסין אני משחקת את מירי", היא מספרת. "זאת אישה שמתוסכלת מחייה הבורגניים, למרות שהיא לא מוכנה לוותר עליהם, וכל פעם שבן הזוג שלה מעצבן אותה, היא עושה תרגולים של יוגה־צחוק. אני ערב־ערב, במשך 20 וכמה הצגות בחודש, הייתי צוחקת צחוק פרוע ביותר שלפעמים היה טכני, אבל הרבה פעמים הוא שיחרר אצלי חסמים ומשקעים. בקורונה פתאום נורא רציתי את הצחוק הזה, הוא היה חסר לי". עיניה הכחולות־כחולות מתמלאות דמעות, והיא משתפת כי "לפני הקורונה, מישהו שמאוד קרוב אלי היה חולה, והצחוק הזה היה בשבילי משחרר מאוד". 

הדמעות הללו הן אולי פרטיות, אך ייתכן שהן גם מספרות את הסיפור של כל עולם התרבות, ששמונה חודשים עומד כמעט דומם לחלוטין. "על הבמה יש לך טווח גדול יותר של רגשות שאתה יכול להביא לידי ביטוי, ואז פתאום כשאתה נמצא בריק הזה, ואתה לא עובד ולא משתמש בכלי הזה כמו שאתה רגיל להשתמש בו, זה מצב נפשי קשה". 

היום תשוב גילת אל הבמה. מהיום (ראשון) ועד יום שלישי, תיאטרון בית ליסין יקיים מול קהל מצומצם קריאות מבוימות של מחזות ישראליים שהיו אמורים לעלות השנה בתיאטרון ועלייתם נדחתה. גילת משתתפת בהקראת המחזה "בעלת הבית" על פי ספרה זוכה פרס ספיר של נועה ידלין, ולצדו יוקראו המחזות "השנה הפוליטית שלי" מאת הלל מיטלפונקט, "ארבע אמהות" מאת דניאל לפין ו"החילוף" מאת רוני סיני. 

"אתה רואה אנשים ששילמו על העמדות שלהם בקריירה. אורנה בנאי נושאת את הדגל די לבד. כרגע נראה לי שאין מה להפסיד. המצב לא טוב"

הפוסט של גילת, בו סיפרה על ההתקפה בהפגנה

עוד כתבות בנושא

כך או כך, גילת אופטימית. "אני מרגישה שהציבור צמא לתרבות", היא אומרת. "זה משהו שלא יכול ללכת מהעולם, המפגש הזה של לראות אמנות מזיעה, רוחשת, בועטת, נוכחת - זה דבר שאין לו תחליף". לדבריה, "התיאטרון צריך לשנות את פניו באיזשהו אופן, ולחשוב מחוץ לקופסה. צריך למצוא עוד צורות ביטוי אלטרנטיביות, שמנגישות את האמנות לקהלים שונים". היא אינה מסירה אחריות מהממשלה - "התיאטרון לא יכול כרגע להיתלות בצרכנים שלו, והמדינה צריכה לקחת פה אחריות" - אבל גם אומרת כי גם הרפרטואר המוצג צריך להיות מתאים לתקופה: "יחזרו לאולמות מתישהו, אבל התכנים צריכים לפנות גם לקהל צעיר יותר. התיאטרון צריך להיות בוטה יותר, בועט". 

תקופה לא נורמלית

גם בהפסקה הכפויה שנחתה עליה היא לא עצרה לחלוטין. מלבד צילומים לסרט חדש וסדרה שעל כתיבתה היא שוקדת, גילת, בת 42, החלה להעביר בחוגי בית הרצאה בשם "מה אתם אומרים?" שעוסקת בתקשורת לא־מילולית בין בני אדם ומבוססת על ניסיונה כשחקנית, כמו גם על סיפור התבגרותה והאופן שבו הוא עיצב אותה. היא בתו של העיתונאי מוטי גילת, שכיום משמש כפרשן בכיר בחטיבת החדשות של "כאן", ובעבר חשף כמה פרשות בולטות. בין אלה ניתן למנות את פרשת אריה דרעי הראשונה ב-1990, פרשת האי היווני ופרשת המעשים המגונים של איציק מרדכי. 

"זה ליווה אותי בין גיל 12 ל-19. היינו במצבים יחסית קיצוניים - איומים, האזנות. היה הרבה אקשן בבית", היא מספרת על התקופה של חשיפת פרשת דרעי. "כששאלו אותי איך זה לגדול בבית של עיתונאי, אמרתי 'זה מה שאני יודעת, אין משהו אחר, זה אבא שלי'. כשאני מסתכלת על זה בדיעבד, אני אומרת, 'אוקיי, זה לא היה כל כך נורמלי'". 

"ברור לי שהיופי אינו נצחי. אני חוששת כמו כל אישה שמופיעים לה קמטים ומתבגרת וזה משתקף בפניה, אבל אני אוהבת את הגיל שלי כרגע"

עדי גילת. "כשאתה נמצא בריק הזה, ואתה לא עובד ולא משתמש בכלי שאתה רגיל להשתמש בו, זה מצב נפשי קשה"
מגד גוזני

איזה אדם זה הפך אותך להיות? 

היא לוקחת רגע נשימה ומשיבה: "זה הפך אותי לאדם עירני מאוד, רגיש לסביבה שלו. יש בי משהו לוחמני, אולי כי לא הרגשתי מספיק מוגנת, למרות שמעולם לא הרגשנו שאנחנו בסכנה. בהרצאה אני נותנת את הדוגמה הזאת ומדברת עם האנשים בקהל על האופן שבו הם מספרים את הסיפור שלהם ללא מילים". 

גילת היא לא רק בתו של, היא גם אשתו של וכלתו של. בן זוגה הוא המוזיקאי יהלי סובול, וחמיה הוא המחזאי והבמאי יהושע סובול. האם בתחילת דרכה הרגישה שהיא צריכה להוכיח את עצמה יותר? "אלה מתנות, בעלי וחמי הם אנשים מעוררי השראה", היא משיבה. "בעלי הוא אדם מוכשר ומעניין, ואני מקבלת ממנו הרבה". עם זאת היא מוסיפה כי "חובת ההוכחה נמצאת עד היום, זה לא שהיא מאחורי. אני מרגישה שאני צריכה לאתגר את עצמי ולהגיע כל פעם רחוק יותר".

יהלי ואת מתייעצים אחד עם השנייה מבחינה אמנותית? 

"כל הזמן. אנחנו עובדים יחד, אני מתייעצת איתו, הוא מתייעץ איתי, משמיע לי. אנחנו לגמרי מפרים אחד את השנייה". 

גילת גם ביימה לסובול שני קליפים, "כל יום קצת" ו"עד שלא". "זה כיוון שאני מפלרטטת איתו", היא אומרת על הנגיעה בבימוי.

"התיאטרון צריך לשנות את פניו באיזשהו אופן, ולחשוב מחוץ לקופסה, להיות בוטה יותר, בועט. צריך למצוא עוד צורות ביטוי אלטרנטיביות, והתכנים צריכים לפנות גם לקהל צעיר יותר"

גילת ב"השקר" (שנייה מימין)
כפיר בולוטין
גילת בהצגה "אוסלו", לצד נמרוד ברגמן, לירון ברנס ולימור גולדשטיין
כפיר בולוטין

הוא הקשיב לבמאית?

"אנחנו סומכים אחד על השנייה. הוא חושב שיש לי אינטואיציה מאוד טובה". 

אין מה להפסיד

אנחנו נפגשים במרפסת השלווה בביתם שבמרכז תל אביב כמה ימים לאחר היוודע תוצאות הבחירות בארה"ב. "ביידן הוא ראי התקופה", קובעת גילת בהתייחסה למתרחש בארה"ב ובישראל גם יחד. "אתה מחפש מנהיג הגון, ישר, שמשרת את העם ולא פועל ממניעים אישיים־אינטרסנטיים. הציבור מחפש את זה, לא סתם אנשים יוצאים לרחובות". 

האב, מוטי גילת. "אלה מתנות"
מוטי קמחי

היא יודעת על מה היא מדברת. כשיצאה להפגין בחודש שעבר סמוך לביתה, יחד עם שני ילדיה, צעיר בן 19 ריסס גז פלפל לעברם ופגע בבתה. למחרת, בפוסט אמיץ שזכה לאלפי לייקים ומאות שיתופים, כתבה: "הערב פגעו במחמל נפשי. פגעו בילדה שלי בת ה-12. פגעו בביטחון האישי שלי ללכת עם ילדיי להפגין". 

החם, יהושע סובול. "מעורר השראה"
אבישג שאר-ישוב

"הסיפור הפרטי שלי לא רלוונטי, אחרי רבע שעה הבת שלי פקחה עיניים, חזרה לעצמה, חייכה והביעה דאגה שאנשים יפסיקו להגיע להפגנות בגלל אירועים כאלה", אומרת גילת ומוסיפה בתקיפות: "יצאתי בשעה 20:30 להפגין בשכונה שלי. אין סיבה שלא ארגיש מוגנת. מה שחמור מזה, אתה לא שומע גינויים מצד הממשלה על פגיעה במפגינים, ולכן כתבתי את הפוסט, כי פגיעה במפגינים נעשתה לגיטימית והמשטרה הגישה כתב אישום אחד אחרי תקופה ארוכה מאוד". 

חזרתם להפגין מאז? 

"בתי ואני יצאנו להפסקה, אבל יהלי ייצג אותנו בהפגנה האחרונה. אבל נחזור, זה לא שהיא החליטה מפחד לא ללכת. אותי זה טילטל, כי הבנתי שנחצו פה קווים אדומים, שאני לא מרגישה בטוחה במקום שלי, ואני לא מרגישה מוגנת על ידי הממשלה הזאת". 

גילת, כמו גם הסובולים, אינה חוששת להביע את עמדותיה הפוליטיות, אך היא מכירה בכך שאין הרבה אמנים שינהגו כמוהם: "אתה רואה אנשים ששילמו על זה בקריירה שלהם. אורנה בנאי נושאת את הדגל די לבד. כרגע נראה לי שאין מה להפסיד. המצב לא טוב. מי שקצת מתעניין, לא מרפרף, אלא קורא לעומק, מבין שהממשלה שלנו פועלת לא לטובתנו". 

בעלה של גילת, יהלי סובול. עובדים ביחד
תומר אפלבאום

"בעלת הבית", המחזה שתשתתף בהקראתו הערב לצד יונה אליאן־קשת, תום חגי ועוד, עוסק בפרשת שחיתות. במרכזו עומדת אם משפחה, סמנכ"לית מרכז הירש לשלום, החשודה במעילה במיליוני שקלים. גילת שמחה כי התיאטרון מעלה מחזאות פוליטית ("זה מה שעומד על סדר היום, וזה מה שתיאטרון צריך להתעסק בו"), ומוסיפה כי המחזה מדגים בין היתר כי השחיתות אינה קיימת רק בצד הימני של המפה: "אין מונופול לשחיתות, אנחנו צריכים לחפש אנשים הגונים שיהיו משרתי ציבור, לא נבחרי ציבור. צריך לבחור בקפידה מי ייצג אותנו".

היא גם שמחה על כך שציפי פינס (מנכ"לית תיאטרון בית ליסין) מקדמת נשים בתיאטרון בכל התחומים - על הבמה ומאחורי הקלעים. "יש העצמה נשית בתיאטרון הזה", היא אומרת, אך לדבריה, ביחס לתיאטרון בארץ בכללותו עוד נדרשת עבודה בנושא: "ברוב המחזות, אם אנחנו מסתכלים אחורה, התפקידים הגדולים מאוישים על ידי גברים, והסיפור הוא סיפור גברי. יש עוד דרך, אבל יש תנועה ומרגישים אותה, ואני שמחה להיות חלק ממנה". 

"בעלי הוא אדם מוכשר ומעניין, ואני מקבלת ממנו הרבה, אבל חובת ההוכחה נמצאת עד היום, זה לא שהיא מאחורי. אני מרגישה שאני צריכה לאתגר את עצמי ולהגיע כל פעם רחוק יותר"

הקליפ לשיר "ריצות ארוכות" של יהלי סובול, בבימויה של גילת

כשאני שואל לסיום אם היופי שלה פתח בפניה דלתות, היא מוחמאת ונבוכה בו זמנית. "היופי לא בא לבד, הוא בא עם מה שאתה מביא איתו", היא משיבה. "אני חושבת שלכל אישה יפה נפתחות דלתות, אבל גם לאישה עם אישיות חזקה מאוד נפתחות דלתות. היופי הוא פנימי בסופו של דבר".

יש חשש מהרגע שהיופי יעלם?

"אני מנסה לא להיתלות בדבר הזה. ברור לי שזה משהו לא נצחי. אני חוששת כמו כל אישה שמופיעים לה קמטים ומתבגרת וזה משתקף בפניה, אבל אני אוהבת את הגיל שלי כרגע. אני מרגישה שאני במקום טוב מבחינת ההתבגרות והבשלות, אבל אני מנסה לעשות עבודה פנימית, כדי שהדבר החיצוני הזה, שהוא דבר זמני, לא יתסכל אותי, או יתסכל אותי פחות".

השר טרופר מבטיח: "הסיוע למוסדות התרבות יועבר החודש"

שר התרבות חילי טרופר אמר כי הסיוע התקציבי למוסדות התרבות, בסך 200 מיליון שקל, שעליו סוכם ביוני, יועבר במשך החודש. טרופר אמר את הדברים בזמן ביקורו ביום חמישי האחרון בתיאטרון בית ליסין. "489 מוסדות הגישו בקשה לתמיכה, זה יותר ממה שציפינו. כבר במהלך נובמבר צפוי שהכסף יתחיל לעבור", אמר ל"הארץ".

טרופר סייר בתיאטרון, שהשיפוץ בו הסתיים כחצי שנה לפני פרוץ המגפה, שוחח עם השחקנים ועם אנשי הצוות, ואף נכנס לחדרי החזרות. השר אמר לשחקנים כי "המאבק להחזיר את התרבות הוא ערכי, כלכלי ובריאותי, והאמירה הבסיסית היא שאסור להשאיר את התרבות מאחור". לדבריו, הוא פועל להחזיר את המופעים במתווה של תפוסה מצומצמת תוך שמירה על מרחקים ומסכות. "לא יכול להיות שמחזירים מסעדות ובתי קפה, ולא נותנים לבית ליסין לעשות מופעים קטנים".

מנכ"לית בית ליסין, ציפי פינס, אמרה ל"הארץ" כי "הדלת הזאת לא תהיה סגורה, די!" היא הוסיפה: "החלטנו שאנחנו צריכים לחזור לעבוד ואני מתכננת לפתוח את דלתות התיאטרון לקהל, גם אם מדובר בעשרה איש". פינס, שמביימת כעת את ההצגה "סינית אני מדברת אליך" מאת סביון ליברכט, אמרה כי תשמור על הבימוי, ותעלה את ההצגה כאשר יתאפשר לה.

חילי טרופר. "המאבק להחזיר את התרבות הוא ערכי, כלכלי ובריאותי"
נועם מושקוביץ

כאשר נכנס השר עם פמלייתו לחדר החזרות של ההצגה "בין המילים" מאת המחזאי פלוריאן זלר, אמר לו השחקן ששון גבאי המשתתף בהצגה כי הוא שמח לראותו היות שזה הכי הרבה קהל שהיה להם בתקופה האחרונה.

השחקנית יונה אליאן־קשת, שתשתתף היום (ראשון) בקריאת המחזה "בעלת הבית", אמרה לטרופר: "אסור לתת לרוח ולנשמה הזו למות, כי הגוף לא יחיה". השחקן יניב ביטון הוסיף: "מה שאנחנו צריכים זה אופק, שאנשים ידעו שיש איזו כוונה. המדינה תהיה חיייבת לעזור לנו כדי להחזיק את הדבר הזה". השחקן יורם טולדנו אמר: "אני 30 שנה במקצוע, פעם ראשונה בחיי שאני מובטל. אני אומר את זה ויש לי סדק בלב. אני לא רוצה שהמדינה תחזיק אותי, אני רוצה להחזיק את עצמי. התיאטרון יכול לחזור במינונים קטנים".

השחקנית לימור גולדשטיין, המשתתפת בהצגה "סינית אני מדברת אליך", ביקשה מטרופר שיהיה "השופר שלנו". "אין לנו לובי, אנחנו מכירים רק את הלובי של התיאטרון", הוסיפה. "אנחנו במוות קליני, כבודדים וכמוסדות, אם לא נקבל קצת דפיקות לב, ניהפך לגולם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות